תמונה אחת ריגשה בשבוע שעבר את כולנו - סשה טרופנוב, רק יממה אחרי 488 ימים במנהרות החושך, עומד בבית החולים, עטור בתפילין, ומכריז "שמע ישראל" בדמעות. דקות לאחר מכן, הוא אומר משפט מטלטל: "האמונה החזיקה אותי בשבי. התחזקתי מאוד בביטחון בהשם".

וזה לא סיפור בודד. אגם ברגר מספרת איך בתוך התופת ביקשה קמח תירס כדי לא לאכול חמץ בפסח. קית סיגל, אחרי 484 ימים של עינויים, מבקש דבר אחד בלבד לארוחת השבת הראשונה - כיפה וגביע לקידוש.

מה קורה כאן? איך יתכן שדווקא במקום הכי חשוך, כשהאויב מנסה בכל כוחו לשבור את הרוח היהודית - דווקא שם מתגלה אור כזה גדול של אמונה?

בשיעור מרטיט לפרשת תרומה נגלה סוד עמוק ומפתיע שטמון בארון הקודש ובכרובים - סוד שישפוך אור חדש על כל הסיפורים המופלאים האלה, ויגלה את המשמעות העמוקה של מה שמתרחש מול עינינו: איך דווקא ברגעי החושך הגדולים ביותר, דווקא כשנראה שהכל אבוד, מתגלה הקשר העמוק והנצחי בין יהודי לקדוש ברוך הוא.

שיעור שנוגע בנקודה העמוקה ביותר של הנשמה היהודית, ויראה איך דווקא מתוך המנהרות האפלות של האויב בוקע אור גדול שמאיר את החושך ומביא תקווה לכולנו.