אדם יכול לאבד הרבה דברים בחיים: כסף, הצלחה ומעמד — אבל הדבר הקשה ביותר הוא הרגע שבו הוא מאבד את האמונה שביכולתו להתחיל מחדש.

בשיעור מרגש לראש השנה, הרב שבתי סלבטיצקי מספר על יהודי עשיר שאיבד את כל מה שבנה במשך שנים, וקיבל הצעה בלתי נתפסת: הרבי מליובאוויטש עצמו מציע להיכנס איתו לשותפות, "אני שותף שלך, אני משקיע בך".

אבל הוא לא היה מסוגל לקבל את ההצעה. רק כעבור שנים, כשהתחרט וביקש לקבל שוב את השותפות, כבר לא הגיעה תשובה.

זו הנקודה המרכזית של ראש השנה: הקב״ה פותח לפנינו שער ומעניק לנו שנה חדשה, כוחות חדשים והזדמנות אמיתית להתחיל מחדש. הוא אומר לכל אחד מאיתנו: אני נותן לך חיים, כוחות ושליחות — ואני איתך. עכשיו נשאר לך להאמין שאתה מסוגל ולקחת את ההזדמנות.

מהי המשמעות העמוקה של תקיעת שופר? מדוע ראש השנה חל דווקא ביום בריאת האדם? ואיך החג הזה יכול לעזור לנו לגלות בשביל מה נולדנו ומה אנחנו יכולים ליצור בעולם?

זה הזמן לעצור, להקשיב לקול השופר ולשאול: איזה כוח קיבלתי — ועדיין אינני משתמש בו?

חודש אלול מגיע, ואיתו עולה אצל רבים תחושה מוכרת של לחץ ואשמה. לעיתים קרובות נדמה לנו שכדי לתקן, לחזור בתשובה או להתקרב לקדוש ברוך הוא, אנחנו צריכים להשתנות לגמרי, לוותר על מי שאנחנו, ואפילו "לברוח מעצמנו" אל עבר איזושהי דמות אידיאלית שקשה לנו להיות.

בשיעור מיוחד לרגל ח״י אלול, יום הולדתם של הבעל שם טוב ואדמו״ר הזקן, הרב שבתי סלבטיצקי מסביר את המשמעות העמוקה של המילים ״אני לדודי ודודי לי״. לפני ששואלים מה צריך לתקן, יש שאלה בסיסית יותר: *מי הוא ה״אני״ האמיתי שלי?*

דרך השאלה הראשונה והמהדהדת ביותר בתורה ("איכה?"), משל "המלך בשדה", וסיפור עוצר נשימה על רכבת ההצלה של מלך אנגליה – מתגלה זווית חדשה ומשחררת לחלוטין. מתברר שהתשובה האמיתית לא דורשת מכם להפוך למישהו אחר, אלא דווקא לקלף את הציפיות החיצוניות ולחזור אל ה"אני" האמיתי והעמוק ביותר שלכם. ומתוך שמחה עצומה.

שיעור על אלול בלי פחד ואשמה — ועל הדרך לחזור אל הקב״ה באמצעות החזרה אל עצמנו.

אנחנו עובדים, רצים, דואגים לפרנסה, עונים להודעות ועסוקים בעומס היומיומי — אבל לפעמים, בתוך כל המרוץ הזה, עולה שאלה מטרידה: איפה אני בכל הסיפור?

אנשים רבים מרגישים שהעבודה, הכסף, הקריירה והמסכים בולעים אותם. הם פעילים ללא הפסקה, אבל כבר אינם בטוחים שהם באמת חיים את החיים שלהם.

בשיעור לפרשת כי תבוא מתגלה משמעותה המפתיעה של פעולה פשוטה שאנחנו עושים בכל בוקר: נעילת הנעליים. מדוע תיקנו חז״ל ברכה מיוחדת על נעליים? למה אמרו שאדם צריך אפילו למכור את קורות ביתו כדי לקנות נעליים? וכיצד זוג נעליים מזכיר לנו שלא באנו לעולם כדי להיבלע בו — אלא כדי להתרומם מעליו ולמלא בו את שליחותנו?

דרך דבריו החריפים של הרבי הרש״ב לחסיד ש״הכניס את ראשו לנעליים״, סיפורו של פרופסור שהרבי בחר שלא להשיב לשאלותיו, וזוג נעליים שהציל חיים באושוויץ — נלמד כיצד לחיות בתוך העולם בלי לאבד בתוכו את עצמנו.

כי אפשר לעבוד, להצליח ולהשתמש בעולם — ועדיין לזכור מי אנחנו, בשביל מה באנו ולאן אנחנו באמת רוצים ללכת.

מה הייתם עושים אילו לא הייתם מפחדים? איזו החלטה הייתם מקבלים, איזו שליחות הייתם לוקחים על עצמכם, ואילו כוחות חבויים היו סוף־סוף יוצאים לאור?

לעיתים איננו נכשלים מפני שאיננו מסוגלים, אלא מפני שהשתכנענו מראש שאין טעם לנסות. כישלונות העבר הופכים בעינינו לעובדות על העתיד, והמחשבות המגבילות נעשות לשלשלאות הכובלות את הכוחות הגדולים הטמונים בנו. לפעמים, בלי שאנו מודעים לכך, הפחד גם מעניק לנו רווח סמוי: הוא פוטר אותנו מהצורך להסתכן, לקבל אחריות ולצאת מאזור הנוחות.

בשיעור לפרשת כי תצא ולרגל חודש אלול, הרב שבתי סלבטיצקי חושף עומק מפתיע במצוות שילוח הקן: כיצד לשחרר את ניצוץ המשיח הקיים בכל יהודי, להבחין בין עובדה לבין הפרשנות שהענקנו לה — ולעשות צעד קטן שיכול לפתוח עולם חדש.

דרך סיפור מטלטל ממחנה עבודה בסיביר ודבריו של רבי מענדל פוטרפס, מתגלה כיצד גם כשהאדם נתון בגלות חיצונית — הנשמה שלו יכולה להישאר חופשייה.

לפעמים משהו משתבש בדיוק כשלא תכננו: פקק בדיוק כשאנו ממהרים, איחרנו למקום חשוב, נפגשנו 'במקרה' עם מישהו — ואנחנו אומרים לעצמנו: "סתם". "מקרה".

אבל בשיעור מרתק לפרשת שופטים ולקראת חודש אלול, הרב שבתי סלבטיצקי מגלה כיצד אפשר להביט אחרת על האירועים שמזמנים לנו החיים — ולשאול: מה המשמעות של מה שקורה לי? מה ה׳ רוצה ממני דווקא כאן? איזו שליחות מסתתרת בתוך המצב הזה, ומה רק אני יכול לגלות מתוכו?

דרך סיפור מרגש על הרבנית חיה מושקא, אשתו של הרבי מליובאוויטש, ששינוי מקרי לכאורה במסלול הנסיעה הוביל אותה להציל אישה מפינוי מביתה — נלמד שכל מאורע יוצא דופן בחיים הוא בעצם הזמנה אישית מהקב"ה עם מסר ואיתות.

* למה לכל אחד מאיתנו יש כביכול "ספר תורה" אישי?

* מדוע הכישלונות שלנו אינם מגדירים את מי שאנחנו באמת

* ואיך בונים בתוכנו — ובילדים שלנו — שורשים חזקים מספיק כדי לעמוד גם מול הרוחות שבחוץ?

שיעור מעורר מחשבה לקראת חודש אלול, שמזמין אותך להסתכל אחרת על כל מה ש"סתם" קורה לך.

כל אחד מאתנו רוצה להרגיש אהוב ומוערך ולהיות מלא בשמחת חיים, אבל החיים הם לא תכנית כבקשתך ויש זמנים בהם אנחנו פחות מרגישים את האהבה מהסובבים אותנו ואת השמחה שמציפה את לבנו. ייתכן שיש מספר גורמים לכך ועלינו לתת לכל אחד את הטיפול הראוי לו, אבל יכול להיות שהסיבה לכל התחושות האלו אחת היא - אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו ובצרכים שלנו עד ששכחנו לראות את הסובבים אותנו וכמים הפנים לפנים. מצוות הצדקה המופיעה בפרשתנו ומוגדרת כחובה בסיסית המוטלת על כל יהודי וכחלק מאופיו של עמנו, היא הדרך שתביא אור ושמחה ללבבות הזקוקים לה ולא פחות מכך - תמלא את הנותן בתחושת ערך וסיפוק ובאושר בר קיימא. הרב שבתי סלבטיצקי בשיעור מאלף לפרשת ראה.

למה אנשים מוכשרים ובעלי פוטנציאל עצום מוצאים את עצמם לעיתים קרובות דורכים במקום? רבים תולים את זה בעצלנות, אך בשיעור השבוע מסביר הרב שבתי סלבטיצקי שהכל תלוי בחזון וביעד שימשוך קדימה.

בשיעור נלמד להגדיר תחילה את תמונת העתיד הרצויה – בין אם מדובר בחינוך הילדים, בשלום הבית או בעבודת השם – ובמקום להגיב למציאות, להתחיל לתת לעתיד להכתיב את הצעדים שאנחנו עושים כבר היום.

דרך עיון בתפילתו של משה רבנו להיכנס לארץ, והסיפור העמוק על שאיפותיו הגדולות של קורח, מתברר שגם שאיפה גדולה וקדושה זקוקה לכיוון הנכון, לזמן הנכון ולצעדים מעשיים.

איך מגדירים לאן באמת רוצים להגיע? כיצד הופכים חלום גדול לפעולה קטנה כבר היום? ולמה רצון אמיתי מסוגל לגלות בתוכנו כוחות שלא ידענו שקיימים?

שיעור מעשי ומעורר על כוח הרצון, חזון וה־GPS הפנימי שמחזיר את הנשמה למסלול.

בשיעור מיוחד לקראת תשעה באב, הרב שבתי סלבטיצקי מגלה את העומק שמאחורי מדרש מופלא על מנהרות שהובילו אל בית המקדש. המהר"ל מסביר שהמנהרות אינן רק דרך גשמית, אלא הדרך הפנימית של כל יהודי לעקוף את ההרים, הבקעות, המים והרוחות שבתוכו - הגאווה והכעס, העצבות והריקנות, התאוות והבלבול.

אנחנו לא צריכים לחכות שכל המכשולים ייעלמו כדי להתקרב לה'. גם כאשר אדם מרגיש רחוק, שבור או תקוע, קיים בו מקום פנימי טהור שאף חטא, משבר או נפילה אינם יכולים להרוס.

* למה אנחנו עדיין מתאבלים על החורבן אחרי אלפי שנים?

* מה פירוש דברי חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"?

* ואיך דווקא הכאב על בית המקדש מגלה שהוא עדיין חי בתוכנו?

שיעור שמלמד כיצד למצוא את הדרך בחזרה אל בית המקדש הפנימי שלנו.

לפעמים שני אנשים חיים באותו בית, חווים את אותה מציאות ומתמודדים עם אותם אתגרים — ובכל זאת אחד מרגיש מוקף בטוב, במשמעות ובהזדמנויות, ואילו השני רואה בעיקר לחץ, חסרונות וקושי. מה יוצר את ההבדל? בשיעור מיוחד לפרשת דברים ושבת חזון, הרב שבתי סלבטיצקי מגלה את כוחו של המבט הפנימי: למה העיניים שלנו אינן רואות רק את מה שנמצא מולן, אלא בעיקר את מה שהלב מחפש; כיצד אפשר ללמוד לראות נשמה במקום חיצוניות, ברכה במקום חסרון ושליחות במקום קושי; ואיך שינוי במבט יכול להעניק לנו חיים חדשים — גם כאשר המציאות עצמה עדיין לא השתנתה. דרך סיפור מטלטל על מדריך עיוור שגרם לאדם לראות לראשונה את מה שעיניו הסתירו ממנו, סיפור על צלקת שכולם ראו בה פגם ורק אישה אחת ראתה בה אצילות, והסבר עמוק לסודה של שבת חזון — נלמד כיצד לפתוח את העיניים הפנימיות ולגלות את הברכה שכבר נמצאת בחיינו. צפו בשיעור וגלו: הברכה כבר כאן — למה אתם עדיין לא רואים אותה?

כמה פעמים ביום מצב הרוח שלנו משתנה בגלל מילה אחת? מבט אחד? מחמאה שלא קיבלנו, או יחס שציפינו לו ולא הגיע?

לפעמים נדמה שאנחנו חיים את החיים שלנו, אבל בלי לשים לב אנחנו נותנים לאחרים להחליט איך נרגיש, כמה נהיה שווים, ואפילו מי אנחנו.

בשיעור מרתק ומעורר מחשבה לפרשת מטות-מסעי מגלה הרב שבתי סלבטיצקי שמאחורי מלחמת מדיין - החריגה בכל מלחמות ישראל - מסתתר מאבק שכל אחד מכיר.

כיצד רואה תורת החסידות את המאבק האמיתי של האדם – לא רק מול היצר הגלוי, אלא מול הכוחות העדינים שמנהלים את חייו מבלי שיבחין בכך?

דרך סיפורים מופלאים מהרבי מהר"ש, מהרבי, ומחייהם של אנשים, מתגלה מבט חדש על קדושה, על זהות, ועל השאלה שמלווה את כולנו: מי אני כשאף אחד לא מוחא כפיים?