הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בשיעור חריף במיוחד על המחלה הקשה של הדור: חוסר היכולת להודות בטעות.

דרך סיפור מדהים מהתלמוד על שמעון העמסוני שלמען האמת היה מוכן לחזור בו ברגע אחד מתפיסה של 50 שנה, הרב חושף את הפחדנות שמאחורי המסכות של מנהיגים, הורים ומחנכים.

השיעור מתמודד ישירות עם הפילים בחדר - מנהיגים שתמכו בהתנתקות מגוש קטיף ובהסכמי אוסלו, טעויות שגבו מחיר דמים כבד, ועד היום מסרבים לקחת אחריות.

שיעור שמפרק את המנגנון הפסיכולוגי שמונע מאנשים להגיד "טעיתי", וחושף איך האגו והגאווה הורסים משפחות, פוגעים בחינוך ילדים, ומשתקים צמיחה רוחנית.

בשיעור לתשעה באב, הרב ג'ייקובסון מביע כאב עמוק על המושג "החברה החרדית" שפוגע ביסודות היהדות. דרך סיפור מרתק מהגמרא על אונקלוס שהעלה באוב את טיטוס, בלעם ויש"ו הנוצרי, נלמד מה היחס ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ומדוע אפילו הרשעים בישראל קדושים יותר מצדיקי עולם!

הרב ג'ייקובסון מביא את דברי המהר"ל, רבי צדוק הכהן והזוהר הקדוש שמלמדים אותנו: אין הבדל מהותי בין יהודי ליהודי. כל נשמת ישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש - גם אלה שחטאו בעגל הזהב, גם אלה שנראים רחוקים מהתורה.

התורה לא ניתנה רק ל"חברה החרדית" - היא נחלת כל עם ישראל!

הפיצול נובע מרגשי נחיתות ופוגע באחדות העם. משה רבינו לא נטש אפילו את עושי העגל, ואמר "מחני נא מספרך" - כי הבין שכל ישראל הם קומה אחת שלימה.

שיעור חובה לכל יהודי שרוצה להבין את עומק זהותו ואת האחריות שלו כלפי כל נשמה בעם ישראל.

האם אתם חיים את החיים שלכם או את החיים של אחרים? כמה פעמים אתם מוותרים על מה שאתם באמת רוצים רק כי אתם מפחדים מהביקורת של הסביבה?

הרב ג'ייקובסון בשיעור פוקח עיניים על אחת הדילמות הכי עמוקות בחיים - איך להיות נאמנים לעצמכם בלי להפוך לאגואיסטים. תורה מהפכנית של בעל הדגל מחנה אפרים על הפסוק "איש לא יעלה עמך" - מהווה המדריך הרוחני המושלם להפסיק לחיות מפחד ממה שאחרים יחשבו.

איך משה רבנו קיבל החלטות גורליות מתוך אותנטיות פנימית, איך להבחין בין עקשנות מזיקה לבין ייחודיות בריאה, ומה ההבדל בין להיות אינדיבידואלי בצורה קדושה לבין להיות אגואיסט.

השיעור הזה יעניק לכם את הכלים הפרקטיים להתחבר לקול הפנימי שלכם, לעשות בחירות מתוך מקום אמיתי, ולהפסיק להיות עבדים לדעות של אחרים.

מה קורה כשהמנהיג הכי גדול בהיסטוריה מבין שהוא לא המתאים לתפקיד?

בשיעור מרתק לפרשת פנחס, הרב ג'ייקובסון חושף את הסוד המפתיע מאחורי העברת השרביט ממשה רבנו ליהושע בן נון, דרך סיפור עוצמתי של החפץ חיים.

הרב ג'ייקובסון מגלה עיקרון מהפכני במנהיגות: יש מנהיג בבחינת "חמה" כמו משה רבנו - יציב, קבוע, תמיד מאיר באותה עוצמה. ויש מנהיג בבחינת "לבנה" - שמשתנה, מתגמש, יודע לדבר בגבהים שונים לפי הצורך.

שניהם נחוצים. שניהם גדולים. אבל לכל דור ולכל מצב צריך את המנהיג המתאים. משה הנהיג דור שלם במדבר, אבל לא נכנס לארץ ישראל - כי העם החדש היה צריך מנהיג שמבין עליות וירידות, שיודע מה זה להיכשל ולקום.

תגלו מתי להיות "קשוחים" ומתי "רכים", למה בזמן מלחמה אין ירושה במנהיגות, ומדוע לפעמים הגדולה הרוחנית מפריעה למנהיגות.

השם מדבר אליך כל יום - אבל איך אתה יכול לשמוע את הקול הזה?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מגלה את הסוד הגדול: השם מדבר אליך באותו האופן שהוא דיבר לאסתר המלכה כשאמר לה "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". כל מקום בו אתה נמצא, כל אתגר שאתה מתמודד איתו, כל הזדמנות שמגיעה אליך - זה לא מקרה. זה קריאה אישית ממש אליך.

איך דוד המלך הבין שעכביש קטן הוא שמציל את חייו? איך שמואל הנער למד להכיר בקול השם? ואיך גם אתה יכול לפתח את היכולת הזאת?

גלה איך להפסיק לחיות במקריות ולהתחיל לשמוע את הקריאה האישית שלך. איך להבין שיש לך שליחות בעולם ואיך למצוא אותה. זה הזמן שלך לענות "הנני".

האם אי פעם קיבלת "נשיכה" כואבת בחיים? מאנשים שפגעו בך, ממנהל חסר רגישות, מבני משפחה שלא הבינו?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מגלה בשיעור לפרשת חוקת איך הכאב הכי גדול בחיים יכול להפוך לכוח הכי גדול שלך, דרך סודו העמוק של סיפור נחש הנחושת בפרשת חוקת.

למה הקב"ה ביקש ממשה לעצב נחש מנחושת כדי לרפא את עם ישראל מנשיכות הנחשים? ומה זה מלמד אותנו על הדרך להתמודד עם הכאבים בחיינו?

הרב ג'ייקובסון מביא תובנות מהפכניות מאדמו"ר הזקן בעל התניא, שמגלות איך כל אתגר בחיים מכיל בתוכו את הזרעים לגדלות עמוקה יותר, איך להסתכל על כל משבר מ"נקודת מבט שמימית" ולהפוך כל כאב לכוח.

המפתח לריפוי נמצא בדיוק במקום שבו הכאב הכי חזק.

איך ייתכן שעם קטן כמו ישראל מעז לתקוף לבד את איראן? איך ייתכן שאף מדינה בעולם לא עמדה לצידנו? והאם זה בכלל נורמלי שעם שלם חי כל הזמן "נגד כולם"?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מסביר: הבדידות שלנו היא לא תאונה - היא התכנית! "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - זה לא קללה, זה הייעוד שלנו.

אבל יש מחיר כבד לבדידות הזו. דתן ואבירם במדבר צעקו "לא נעלה!" כשמשה קרא להם, כי הם הבינו שעליה דורשת לקחת אחריות. הם בחרו להישאר "קבורים באדמה בחיים" במקום להיות מי שהם באמת.

וכך גם היום - רבים מאיתנו מפחדים מהגדלות היהודית, מהתפקיד שלנו להוביל את העולם. אנחנו מעדיפים להיות "נמלים" שהולכות אחרי כולם, במקום "אריות" שמובילים.

גלו מדוע הבדידות שלנו היא למעשה הכוח הגדול ביותר שלנו - ומה זה אומר על כל אחד מאיתנו אישית.

האם אנחנו עומדים בפני הרגע הגורלי של דורנו? ביום שישי לפנות בוקר, י"ז בסיוון תשפ"ה, האריה התעורר. ישראל פתחה במלחמה נגד איראן, ועם ישראל שואג את הפסוק "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

אבל רגע, מהו הסוד האמיתי לניצחון מוחץ שישים קץ לשנים של התנצלויות?

בשיעורו המטלטל לפרשת שלח, הרב יוסף יצחק גייקובסון צולל לעומק סיפור המרגלים – כישלון קולקטיבי שנראה חסר תקדים. איך ייתכן שאחרי חרטה כנה וסליחה אלוקית, העונש נשאר? ולמה משה רבנו, גדול המנהיגים, משתמש דווקא בטיעון של "מה יאמרו הגויים"?

הרב גייקובסון מגלה מסר נצחי ואקטואלי: המרגלים לא שיקרו, אך חוסר האמונה העצמית שלהם, והכשלון להבין את נוכחות ה' בחייהם, הפכו לפחד שהגשים את עצמו. הסליחה האלוקית לא סתרה את העונש, אלא חשפה את מצב התודעה העמוק של העם.

אנו נמצאים כיום במלחמת קיום נגד השטן המשחית של דורנו – איראן. זהו זמן של התגלות, לא של הסתר פנים.

הרב גייקובסון מלמד איך האריה התעורר, וכיצד הדרך לניצחון מוחץ – כזה שיגמור את המלחמה לעד – טמונה בהפנמה עמוקה של זהותנו כעם ה', בכוחנו העל-טבעי ובאמונתנו הבלתי מעורערת.

צפו בשיעור המלא של לפרשת שלח, ותבינו למה "האריה התעורר" ואיך עם ישראל הולך לנצח, לנצח נצחים!

"חוסך שבטו שונא בנו" - כך נאמר בתורה. כלומר: מי שאינו מכה את בנו בשבט - שונא אותו, לשם החינוך הכרחית הכאה.

אבל היום אסור לנו לגעת בילד. אז מה, התורה טועה? או שאנחנו הפכנו רכרוכיים ומודרניים מדי? האם לא נסחפנו בחידושי המודרנה וזנחנו את דרך התורה בה נהגנו לאורך אלפי שנים?

בשיעור מרתק זה, הרב ג'ייקובסון חושף גילוי מדהים דרך ניתוח של פסוק אחד בפרשת בהעלותך - "ואביה ירוק ירק בפניה". הוא מראה כיצד התורה עצמה משתנה את פירושה לאורך הדורות: בזמן משה רבינו הפסוק מדבר על יריקה ממש, אלף שנה אחר כך תרגום אונקלוס כבר מתרגם זאת לנזיפה בלבד, ורש"י, עוד אלף שנה אחר כך, מפרש שמדובר רק בהראיית פנים זועפות. והיום? היום אבא מחבק, מנשק ומרעיף אהבה.

האם זו סתירה לתורה? להפך - זוהי הוכחה שהתורה חיה ונושמת, שהיא מבינה שנשמות הילדים משתנות מדור לדור, והדרך להחזיר אותם למוטב משתנה בהתאם. מהות מצוות התוכחה היא "להחזיר למוטב" - לא לצעוק, לא להעניש, אלא לעזור לאדם לחזור לטוב שבו.

השיעור מעורר שאלות נוקבות: האם הצעקות והענישות באמת מחזירות ילדים בתשובה? או שמא דווקא האהבה והקבלה הן התוכחה החזקה ביותר? האם כשאנחנו מחבקים ומקבלים אנחנו בוגדים ביראת שמיים, או שמא דווקא מגשימים אותה בצורה העמוקה ביותר?

איך ייתכן שדווקא הדור שחווה את השואה, הטרור והפילוג החברתי הוא זה שיביא את הגאולה?

כל טרגדיה גורמת לנו להרגיש כמו דור כושל. הקשיים והמשברים שעברנו גורמים לנו להרגיש שבירים, האתגרים המיוחדים של הדור מביאים מחשבות שאנו פחות קדושים, והמחלוקות בינינו מוכיחות לנו שאנחנו לא ראויים למשיח. שהכאב שלנו מרחיק את הגאולה.

אבל בפרשת נשא יש בשורה מהפכנית. במפקד הלויים התורה אומרת על בני קהת ובני גרשון "נשוא את ראש" - תרוממו את ראשם, תכבדו אותם. ואילו על בני מררי - שתיקה מוחלטת. רק "תפקוד אותם" ללא שום התייחסות לכבוד או הרמת ראש.

החתם סופר מגלה: בני קהת מסמלים את עם ישראל במצבו הטוב, בני גרשון את העם בגלות, ובני מררי את דור השמד. מררי מלשון מרירות - אלה שטעמו את המרירות הכי עמוקה בהיסטוריה.

בני מררי לא צריכים "נשיאת ראש" כי הם כבר עומדים במקום הגבוה ביותר בבריאה כולה.

כי הכאב שלנו לא מעכב את הגאולה - הוא מביא אותה. רק דור שירד לעומק התהום יכול לעלות לגובה הגאולה.