פרשת השבוע במבט עכשווי

פורים תשמ"ג. אלפי חסידים רוקדים בהתוועדות אצל הרבי מליובאוויטש, הניגון ממלא את האולם, וליד השולחן ילד בן חמש מתעורר משינה ולא מבין איפה הוא. בתוך כל ההמולה, הרבי מבחין בו.

תשע שנים אחר כך אותו ילד, כבר נער, עובר בתור של חלוקת הדולרים. הוא מתכונן לומר משפט אחד, הקול שלו יוצא חלש מדי, ותוך שנייה הוא בחוץ, יורד במדרגות בתחושת החמצה.

מה שקרה אחר כך – הפך לזיכרון שליווה אותו כל חייו, עד שיצא בעצמו לשליחות בגרמניה.

אבל הסיפור הזה מתחיל הרבה קודם. הוא מתחיל בשולחן שלנו: בוויכוחים בתקופת בחירות שמפרקים משפחות, בשיחה שמתחילה ב"אנחנו חייבים לדבר" ונגמרת בכעס, וברגע שהדלת נסגרת מאחורי אורח והוא שואל את עצמו אם בכלל שמחו שבא.

בפרשת וירא אנחנו פוגשים את אברהם אבינו שעוזב את קבלת פני השכינה כדי לרוץ לקראת שלושה זרים. הרמב"ם מלמד שעיקר השכר על הכנסת אורחים הוא דווקא בליווי האורח כשהוא יוצא לדרכו. למה? מה יש בכמה צעדים משותפים שחשוב יותר מכל מה שהענקנו לאורח בבית?

בשיעור מרתק לפרשת וירא, הרב יואב אקריש מחבר בין הסוד של אברהם אבינו, סיפור מרגש על מתדלק שאדם אחד שינה את חייו, ושני רגעים בלתי נשכחים במחיצת הרבי מליובאוויטש.

שיעור על זוגיות, חינוך ילדים, חברות ועל הסוד שמאפשר לשמור על אהבה גם כשלא מסכימים: לא רק לתת לאדם את מה שהוא צריך, אלא לגרום לו להרגיש שרואים אותו, שהוא חשוב ושהנוכחות שלו יקרה לנו.

שתפו עם מישהו שחשוב לכם שידע עד כמה הוא יקר בעיניכם.

כמה פעמים החלטנו להשתנות, ובסוף חזרנו לאותו מקום? להיות סבלניים יותר בבית, לקבוע זמן ללימוד, לשמור על הבריאות. הרצון אמיתי, אבל גם העומס אמיתי. קשה להתמיד כשהעבודה שואבת את הכוחות, הילדים דורשים תשומת לב, וכל יום מביא איתו התמודדות חדשה.

אברהם אבינו ביקש לשנות עולם שלם, כשהכול מסביבו פעל נגדו. גם כשהלך בציווי ה׳ לארץ המובטחת, הוא מצא שם רעב ונאלץ לרדת למצרים. איך ממשיכים בדרך כשהמציאות נראית הפוכה מכל מה שקיווינו לו?

בשיעור לפרשת לך לך, הרב יואב אקריש מסביר מה נתן לאברהם את הכוח להמשיך, ואיך מוצאים בתוכנו את הכוח הזה. דרך בקשתו של אברהם ״אנוכי הולך ערירי״ וסיפור על עגלון שחייו השתנו כששמע חסיד מתפלל, מתברר מה מאפשר לאדם להשתנות באמת — ולסחוף אחריו גם אחרים.

למה עוד החלטה טובה לא תמיד מספיקה? מה הילדים לומדים מההתלהבות שלנו? ואיך מתחילים שינוי בלי לחכות שהחיים יהיו קלים יותר?

תשע בערב. הטלפון מצלצל. מישהו צריך טובה קטנה. אתה עייף, הילד מחכה שתשב איתו, וכל הגוף שלך אומר "לא". ואז אתה שומע את עצמך אומר: "בטח, אין בעיה".

אחר כך, כשהשקט חוזר, עולה השאלה: *אני באמת רוצה לעזור? או שאני פשוט לא מסוגל לשאת את האכזבה בעיניים שלו?* ולמה דווקא מי שנותן הכי הרבה הוא זה שבסוף מרגיש שאף אחד לא באמת רואה אותו?

בשיעור לפרשת נח, הרב יואב אקריש פותח בסיפור אישי: משפט אחד שאמר לו לפני שנים אדם קרוב, שהוא אוהב ומעריך, על הדרך שבחר. משם השיעור עובר לפירוש הלא מחמיא של רש"י על נח, ולמילה אחת בסוף מגילת אסתר.

אם יש בחייך מישהו שתמיד שם בשביל כולם, זה הזמן שגם הוא ישמע את זה.

באחת מתפילות החג, רגע אחרי שזכה לפתוח את ארון הקודש, ניגש אדם לרב יואב אקריש וביקש ברכה. אחרי שקיבל אותה מכל הלב, הוסיף בלחש, שאף אחד לא ישמע: "תברך אותי גם שאצליח ברישיון על המשאית". ומיד שאל, בתמימות גמורה: "מותר בכלל לבקש מה' דבר כזה? או שזה כבר נמוך מדי בשבילו?"

יש שאלות שאנחנו כמעט מתביישים להתפלל עליהן. כאב ראש שלא עובר, מצב רוח לא טוב, טופס שנתקע, דאגה שאף אחד אחר בכלל לא היה מתעכב עליה. בעולם יש מלחמות ומצוקות גדולות — אז מי אני שאטריח את הקדוש ברוך הוא בדברים כאלה?

והשאלה הזאת מתחדדת דווקא עכשיו, כשהחגים מאחורינו. אחרי תקיעת שופר, יום כיפור והריקודים בשמחת תורה, חוזרים לעבודה, לחשבונות ולשגרה — ומשהו בפנים מרגיש פתאום ריק.

בשיעור לפרשת בראשית, הרב יואב אקריש חוזר אל השאלה הראשונה ששואל רש"י בתורה: למה בכלל לפתוח בסיפור בריאת העולם? ומשם — אל האיש עם המשאית, ואל כל מי שמרגיש שהבעיה שלו קטנה מדי.

שיעור לכל מי שנשאר פעם עם בקשה בלב ולא העז לומר אותה.

שופט אמריקאי שביקר בבית כנסת בשמחת תורה ראה יהודים אוחזים בספר התורה ורוקדים בהתלהבות. כשהסבירו לו שזהו ספר החוקים של העם היהודי, הוא התקשה להבין:, גם הוא הקדיש את חייו לחוק, אבל מעולם לא חשב לרקוד עם ספר החוקים האמריקאי. אז למה הם רוקדים?

השאלה שלו נוגעת בלבה של שמחת תורה. אם השמחה נובעת מהחכמה ומהעומק שבתורה, מדוע סוגרים את הספר במקום לפתוח וללמוד בו? וכיצד ייתכן שיהודי שבקושי פתח ספר רוקד באותה שמחה כמו תלמיד חכם גדול?

מאחורי השאלות הללו מסתתרת השאלה: על מה נשענת השמחה שלנו? מה נשאר באדם כשההישגים נעלמים, כשהוא נופל, או כשהוא מביט לאחור ומתחרט על מה שעשה?

ומשה רבנו, בימיו האחרונים, מזדרז לקיים מצווה שידע שלא תועיל לאיש כל עוד הוא חי, וגם לא תיקרא על שמו. למה?

השיעור נחתם בסיפורו של לוחם בן קיבוץ שמעולם לא עלה לתורה, ובמחשבה הבלתי צפויה שעלתה בו ברגע שבו פתח את דלת הממ״ד ויצא להילחם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.

"ושמחת בחגך” נשמע פשוט כשהכול מסתדר. אבל מה קורה כשהחלומות מתרסקים, כשהמציאות הולכת הפוך מכל מה שציפינו, וכשהלב פשוט לא מצליח לשמוח?

בשיעור מיוחד לחג הסוכות הרב יואב אקריש נכנס לעומק המשמעות של "זמן שמחתנו”, ושואל שאלה שכל אחד פוגש ברגעים מסוימים בחיים: *מאיפה מוצאים בתוכנו שמחה כשאין שום סיבה נראית לעין לשמוח?*

דרך סיפורים ורעיונות מאלפים נפתח מבט אחר לגמרי על שמחת חג הסוכות ועל שמחת בית השואבה.

למה דווקא המים הם שעמדו במרכז השמחה הגדולה ביותר בבית המקדש? ולמה באמת התכוונו חז"ל כשאמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"?

כמה פעמים אפשר לבקש סליחה על אותו חטא? אדם מתחרט באמת, מקבל החלטה להשתנות — ואז נופל שוב. כיצד הוא יכול לעמוד פעם נוספת ביום הכיפורים ולהבטיח את אותם דברים שהבטיח בשנה שעברה, וגם בזו שלפניה?

בשיעור מעמיק ליום הכיפורים מגלה הרב יואב אקריש שביום הקדוש בשנה הקב״ה אינו רק מוחל על החטא ומניח אותו בצד. הכפרה מסוגלת לנקות אותו לגמרי — ואף להפוך את הנפילה עצמה למקור של צמיחה. כי גם בתוך החטא מסתתר קול עמוק של הנשמה, שמבקש לשוב ולהתקרב.

דרך סיפורו של החוט האדום שהפך ללבן בבית המקדש, המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, המילים ששינו את חייו של ריש לקיש וסיפורו המטלטל של האדמו״ר מקלויזנבורג — נגלה מדוע הקב״ה ממשיך לסלוח לנו גם אחרי שנפלנו שוב ושוב, ומה הוא רואה בנו דווקא ברגעים שבהם אנחנו מתקשים לראות בעצמנו משהו טוב.

זהו שיעור על תשובה, על היכולת לסלוח לעצמנו, להשתחרר מפגיעות העבר ולהפוך את המקומות הכואבים ביותר בחיינו למקור של כוח, שליחות וטוב.

אנחנו רגילים לחשוב שצמיחה בנפש דורשת מאבק: להילחם בהרגלים, באגו, בצורך בהכרה ובנטייה להשוות את עצמנו לאחרים. אנחנו עושים מאמצים כדי להיות טובים יותר — אבל הטוב עדיין מרגיש כמו משהו חיצוני שעלינו לכבוש ולהשיג.

אבל ראש השנה שחל בשבת מגלה מדרגה עמוקה יותר של צמיחה: לא להוסיף עוד מאבק, אלא לגלות שהטוב כבר נמצא בתוכנו. שהוא אינו רק מעשה שאנחנו מצליחים לעשות מדי פעם, אלא המהות הפנימית שלנו — הזהות שממנה אנחנו יכולים לחיות.

בכל ראש השנה אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא באמצעות תקיעת השופר. אבל השנה, כשהיום הראשון חל בשבת ואין בו תקיעת שופר, השבת עצמה מרוממת אותנו לדרגה אחרת: איננו עומדים מחוץ לארמון ומנסים להתקרב אל המלך — אנחנו מגלים שאנחנו כבר בפנים, חלק מן המלוכה.

בשיעור מיוחד לראש השנה תשפ"ז מסביר הרב יואב אקריש כיצד הגילוי הזה משנה את כל צורת ההתנהלות שלנו: אפשר לעשות טוב בלי להיות תלויים בתודה ובפרגון; להיות ענווים בלי להקטין את עצמנו; ולהפסיק לבדוק ללא הרף היכן אנחנו עומדים ביחס לאחרים. לא מפני שהפסקנו לעבוד ולהתאמץ, אלא מפני שהעבודה מתחילה ממקום פנימי וגבוה יותר.

זו ההזדמנות של ראש השנה הזה: לא רק לקבל עוד החלטה טובה, אלא לצמוח לדרגה חדשה בנפש ולגלות שהאדם שאנחנו מבקשים להיות כבר נמצא בתוכנו.

בחודש אלול, כשאנחנו עורכים חשבון נפש, קל מאוד ליפול למלכודת ההלקאה העצמית. אנו נוטים להתמקד בפגמים שלנו ולהתמלא בתחושות של כישלון, ייאוש ומיאוס מעצמנו. אך האם זוהי הדרך שבה הקב"ה רוצה שנעבוד אותו?

בשיעור מרתק לפרשת ניצבים, מנתח הרב יואב אקריש את אחד הסיפורים התמוהים ביותר בתלמוד – המפגש בין רבי אלעזר ברבי שמעון לאדם מכוער. סיפור שנראה במבט ראשון הפוך לחלוטין מדרך התורה, אך בפועל צופן בחובו את אחד היסודות העמוקים ביותר של עבודת התשובה.

הרב אקריש מסביר כיצד הצטרפותם של "חוטבי העצים ושואבי המים" לברית שבפרשת ניצבים, מלמדת אותנו יסוד מהפכני: איננו רק נבראים של הקב"ה – אלא כלים שהוא זקוק להם בעולמו. מתוך הבנה זו, הופכת התשובה מתהליך של שבירה עצמית למסע של גילוי עצמי, המלווה בשמחה אמיתית.

שיעור שישנה את זווית הראייה שלכם ויכין אתכם לימים הנוראים מתוך חיבור וערך עצמי, ולא מתוך רגשות אשם.

אנחנו מוקפים במתנות: היכולת לנשום, לראות ולשמוע, בית, משפחה, ילדים וכוחות לפעול. אבל דווקא מפני שהן מלוות אותנו בכל יום, אנחנו מתרגלים אליהן, מקבלים אותן כמובנות מאליהן — ומתחילים להבחין בעיקר במה שחסר ובמה שאינו מסתדר.

בשיעור לפרשת כי תבוא, הרב יואב אקריש חושף את העומק של מצוות הביכורים: מדוע צריך להביא לקב״ה דווקא את הפירות המובחרים, מה היה ההבדל בין מנחתו של קין לקרבנו של הבל, ולמה אמרו חז״ל שבשביל מצוות הביכורים נברא העולם כולו?

דרך סיפורים מרגשים ומטלטלים מתברר שהכרת הטוב אינה רק דרך להרגיש שמחים יותר. היא משנה את המבט שלנו על עצמנו ועל הסובבים אותנו, משפיעה על היחס לילדים ולבית ומעצבת מחדש את הבחירות ואת כל צורת החיים.

כשאדם קולט שהגוף, הכישרונות, המשפחה וכל רגע בחייו הם מתנות שקיבל מלמעלה, מתעורר בו רצון לנצל אותן נכון ולחיות בהתאם למטרה שלשמהץ ניתנו לו. כך נוצרת תשובה אמיתית — לא רק מתוך פחד או רצון להימנע מעונש, אלא מתוך אהבה, הכרת טובה ורצון להשיב לקב״ה את מתנותיו כשהן מנוצלות לטובה.

וזהו גם היסוד שמכין אותנו לשנה חדשה, טובה ומתוקה.