פרשת השבוע במבט עכשווי

באחת מתפילות החג, רגע אחרי שזכה לפתוח את ארון הקודש, ניגש אדם לרב יואב אקריש וביקש ברכה. אחרי שקיבל אותה מכל הלב, הוסיף בלחש, שאף אחד לא ישמע: "תברך אותי גם שאצליח ברישיון על המשאית". ומיד שאל, בתמימות גמורה: "מותר בכלל לבקש מה' דבר כזה? או שזה כבר נמוך מדי בשבילו?"

יש שאלות שאנחנו כמעט מתביישים להתפלל עליהן. כאב ראש שלא עובר, מצב רוח לא טוב, טופס שנתקע, דאגה שאף אחד אחר בכלל לא היה מתעכב עליה. בעולם יש מלחמות ומצוקות גדולות — אז מי אני שאטריח את הקדוש ברוך הוא בדברים כאלה?

והשאלה הזאת מתחדדת דווקא עכשיו, כשהחגים מאחורינו. אחרי תקיעת שופר, יום כיפור והריקודים בשמחת תורה, חוזרים לעבודה, לחשבונות ולשגרה — ומשהו בפנים מרגיש פתאום ריק.

בשיעור לפרשת בראשית, הרב יואב אקריש חוזר אל השאלה הראשונה ששואל רש"י בתורה: למה בכלל לפתוח בסיפור בריאת העולם? ומשם — אל האיש עם המשאית, ואל כל מי שמרגיש שהבעיה שלו קטנה מדי.

שיעור לכל מי שנשאר פעם עם בקשה בלב ולא העז לומר אותה.

שופט אמריקאי שביקר בבית כנסת בשמחת תורה ראה יהודים אוחזים בספר התורה ורוקדים בהתלהבות. כשהסבירו לו שזהו ספר החוקים של העם היהודי, הוא התקשה להבין:, גם הוא הקדיש את חייו לחוק, אבל מעולם לא חשב לרקוד עם ספר החוקים האמריקאי. אז למה הם רוקדים?

השאלה שלו נוגעת בלבה של שמחת תורה. אם השמחה נובעת מהחכמה ומהעומק שבתורה, מדוע סוגרים את הספר במקום לפתוח וללמוד בו? וכיצד ייתכן שיהודי שבקושי פתח ספר רוקד באותה שמחה כמו תלמיד חכם גדול?

מאחורי השאלות הללו מסתתרת השאלה: על מה נשענת השמחה שלנו? מה נשאר באדם כשההישגים נעלמים, כשהוא נופל, או כשהוא מביט לאחור ומתחרט על מה שעשה?

ומשה רבנו, בימיו האחרונים, מזדרז לקיים מצווה שידע שלא תועיל לאיש כל עוד הוא חי, וגם לא תיקרא על שמו. למה?

השיעור נחתם בסיפורו של לוחם בן קיבוץ שמעולם לא עלה לתורה, ובמחשבה הבלתי צפויה שעלתה בו ברגע שבו פתח את דלת הממ״ד ויצא להילחם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.

"ושמחת בחגך” נשמע פשוט כשהכול מסתדר. אבל מה קורה כשהחלומות מתרסקים, כשהמציאות הולכת הפוך מכל מה שציפינו, וכשהלב פשוט לא מצליח לשמוח?

בשיעור מיוחד לחג הסוכות הרב יואב אקריש נכנס לעומק המשמעות של "זמן שמחתנו”, ושואל שאלה שכל אחד פוגש ברגעים מסוימים בחיים: *מאיפה מוצאים בתוכנו שמחה כשאין שום סיבה נראית לעין לשמוח?*

דרך סיפורים ורעיונות מאלפים נפתח מבט אחר לגמרי על שמחת חג הסוכות ועל שמחת בית השואבה.

למה דווקא המים הם שעמדו במרכז השמחה הגדולה ביותר בבית המקדש? ולמה באמת התכוונו חז"ל כשאמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"?

כמה פעמים אפשר לבקש סליחה על אותו חטא? אדם מתחרט באמת, מקבל החלטה להשתנות — ואז נופל שוב. כיצד הוא יכול לעמוד פעם נוספת ביום הכיפורים ולהבטיח את אותם דברים שהבטיח בשנה שעברה, וגם בזו שלפניה?

בשיעור מעמיק ליום הכיפורים מגלה הרב יואב אקריש שביום הקדוש בשנה הקב״ה אינו רק מוחל על החטא ומניח אותו בצד. הכפרה מסוגלת לנקות אותו לגמרי — ואף להפוך את הנפילה עצמה למקור של צמיחה. כי גם בתוך החטא מסתתר קול עמוק של הנשמה, שמבקש לשוב ולהתקרב.

דרך סיפורו של החוט האדום שהפך ללבן בבית המקדש, המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, המילים ששינו את חייו של ריש לקיש וסיפורו המטלטל של האדמו״ר מקלויזנבורג — נגלה מדוע הקב״ה ממשיך לסלוח לנו גם אחרי שנפלנו שוב ושוב, ומה הוא רואה בנו דווקא ברגעים שבהם אנחנו מתקשים לראות בעצמנו משהו טוב.

זהו שיעור על תשובה, על היכולת לסלוח לעצמנו, להשתחרר מפגיעות העבר ולהפוך את המקומות הכואבים ביותר בחיינו למקור של כוח, שליחות וטוב.

אנחנו רגילים לחשוב שצמיחה בנפש דורשת מאבק: להילחם בהרגלים, באגו, בצורך בהכרה ובנטייה להשוות את עצמנו לאחרים. אנחנו עושים מאמצים כדי להיות טובים יותר — אבל הטוב עדיין מרגיש כמו משהו חיצוני שעלינו לכבוש ולהשיג.

אבל ראש השנה שחל בשבת מגלה מדרגה עמוקה יותר של צמיחה: לא להוסיף עוד מאבק, אלא לגלות שהטוב כבר נמצא בתוכנו. שהוא אינו רק מעשה שאנחנו מצליחים לעשות מדי פעם, אלא המהות הפנימית שלנו — הזהות שממנה אנחנו יכולים לחיות.

בכל ראש השנה אנחנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא באמצעות תקיעת השופר. אבל השנה, כשהיום הראשון חל בשבת ואין בו תקיעת שופר, השבת עצמה מרוממת אותנו לדרגה אחרת: איננו עומדים מחוץ לארמון ומנסים להתקרב אל המלך — אנחנו מגלים שאנחנו כבר בפנים, חלק מן המלוכה.

בשיעור מיוחד לראש השנה תשפ"ז מסביר הרב יואב אקריש כיצד הגילוי הזה משנה את כל צורת ההתנהלות שלנו: אפשר לעשות טוב בלי להיות תלויים בתודה ובפרגון; להיות ענווים בלי להקטין את עצמנו; ולהפסיק לבדוק ללא הרף היכן אנחנו עומדים ביחס לאחרים. לא מפני שהפסקנו לעבוד ולהתאמץ, אלא מפני שהעבודה מתחילה ממקום פנימי וגבוה יותר.

זו ההזדמנות של ראש השנה הזה: לא רק לקבל עוד החלטה טובה, אלא לצמוח לדרגה חדשה בנפש ולגלות שהאדם שאנחנו מבקשים להיות כבר נמצא בתוכנו.

בחודש אלול, כשאנחנו עורכים חשבון נפש, קל מאוד ליפול למלכודת ההלקאה העצמית. אנו נוטים להתמקד בפגמים שלנו ולהתמלא בתחושות של כישלון, ייאוש ומיאוס מעצמנו. אך האם זוהי הדרך שבה הקב"ה רוצה שנעבוד אותו?

בשיעור מרתק לפרשת ניצבים, מנתח הרב יואב אקריש את אחד הסיפורים התמוהים ביותר בתלמוד – המפגש בין רבי אלעזר ברבי שמעון לאדם מכוער. סיפור שנראה במבט ראשון הפוך לחלוטין מדרך התורה, אך בפועל צופן בחובו את אחד היסודות העמוקים ביותר של עבודת התשובה.

הרב אקריש מסביר כיצד הצטרפותם של "חוטבי העצים ושואבי המים" לברית שבפרשת ניצבים, מלמדת אותנו יסוד מהפכני: איננו רק נבראים של הקב"ה – אלא כלים שהוא זקוק להם בעולמו. מתוך הבנה זו, הופכת התשובה מתהליך של שבירה עצמית למסע של גילוי עצמי, המלווה בשמחה אמיתית.

שיעור שישנה את זווית הראייה שלכם ויכין אתכם לימים הנוראים מתוך חיבור וערך עצמי, ולא מתוך רגשות אשם.

אנחנו מוקפים במתנות: היכולת לנשום, לראות ולשמוע, בית, משפחה, ילדים וכוחות לפעול. אבל דווקא מפני שהן מלוות אותנו בכל יום, אנחנו מתרגלים אליהן, מקבלים אותן כמובנות מאליהן — ומתחילים להבחין בעיקר במה שחסר ובמה שאינו מסתדר.

בשיעור לפרשת כי תבוא, הרב יואב אקריש חושף את העומק של מצוות הביכורים: מדוע צריך להביא לקב״ה דווקא את הפירות המובחרים, מה היה ההבדל בין מנחתו של קין לקרבנו של הבל, ולמה אמרו חז״ל שבשביל מצוות הביכורים נברא העולם כולו?

דרך סיפורים מרגשים ומטלטלים מתברר שהכרת הטוב אינה רק דרך להרגיש שמחים יותר. היא משנה את המבט שלנו על עצמנו ועל הסובבים אותנו, משפיעה על היחס לילדים ולבית ומעצבת מחדש את הבחירות ואת כל צורת החיים.

כשאדם קולט שהגוף, הכישרונות, המשפחה וכל רגע בחייו הם מתנות שקיבל מלמעלה, מתעורר בו רצון לנצל אותן נכון ולחיות בהתאם למטרה שלשמהץ ניתנו לו. כך נוצרת תשובה אמיתית — לא רק מתוך פחד או רצון להימנע מעונש, אלא מתוך אהבה, הכרת טובה ורצון להשיב לקב״ה את מתנותיו כשהן מנוצלות לטובה.

וזהו גם היסוד שמכין אותנו לשנה חדשה, טובה ומתוקה.

יש בני אדם שאנחנו פוגשים כל יום - במשפחה, בעבודה, בקהילה - וכל פעם מחדש הם מצליחים להוציא אותנו מהכלים. אנחנו כועסים, מתעצבנים, ולפעמים שואלים את עצמנו: איך זה שדווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר הם אלה שגורמים לנו לכעס הגדול?!

בשיעור לפרשת כי תצא, הרב יואב אקריש חוזר למחלוקת המפתיעה בין בית שמאי לבית הלל: האם אפשר לומר על כל כלה שהיא "נאה וחסודה", גם כאשר חסרונותיה גלויים לעין? דרך סיפוריו של הלל הזקן, נלמד את צורת ההסתכלות שמאפשרת לראות באדם הרבה מעבר להתנהגות המרגיזה שלו.

סיפור אישי על פקידה שצעקה במשרד הפנים, משפט קטן שהיה תלוי מאחוריה, והסיפור על הצלקת שהרחיקה את כולן - עד שהגיעה האישה שראתה בה דווקא יופי - מלמדים את הסוד שישנה את כל היחס לאנשים סביבנו.

שיעור יסודי שנותן כלים אמיתיים לזוגיות, למשפחה, ולכל מערכת יחסים שבה אנחנו מרגישים תקועים בכעס.

כולנו מושפעים מהסביבה, לפעמים יותר משאנו מודעים.

איך בונים זהות עצמית חזקה שאינה תלויה במה שהסובבים אותנו אומרים, חושבים ועושים?

בשיעור לפרשת שופטים, הרב יואב אקריש עומד על העומק שבציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", ומסביר מדוע אפילו שאול המלך — שהיה "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" — איבד את מלכותו כשהושפע מלחץ העם.

דרך סיפורו העוצמתי של רבי מענדל פוטרפס ששמר על זהותו החזקה בגלות בסיביר, דברי הבעל שם טוב והמשל על הסיר שנשאר על האש, נגלה שהדרך לא להיות מושפע מהעולם אינה רק להקים חומות — אלא קודם כול לבנות בתוכנו יסוד ברור: לדעת מי אני, בשביל מה באתי לעולם ומהי השליחות שלי.

- למה המחשבות הראשונות של הבוקר חשובות כל כך?

- איך תפילה ולימוד תורה בונים את הזהות שלנו לפני המפגש עם העולם?

- ומה אפשר לעשות כדי להפוך ממי שמושפע מהסביבה — למי שמשפיע עליה?

שיעור עמוק לחודש אלול על הכוח להתחיל כל יום מתוך חיבור אמיתי לעצמנו ולשליחות שלנו.

כל שנה מחדש אנחנו נכנסים לחודש אלול עם רצון אמיתי להשתנות — אבל לפעמים מגלים שאנחנו עדיין נאבקים באותה מידה רעה, באותו כעס, באותה חולשה ובאותו מקום שכבר הבטחנו לעצמנו לעזוב.

בשיעור לפרשת ראה ולקראת ראש חודש אלול הרב יואב אקריש עומד על המילים הפותחות את הפרשה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ומגלה מה באמת מסתתר מאחורי אותה "קללה" שאנחנו נושאים בתוכנו.

מדוע הקב"ה נתן לנו יצר הרע, חסרונות והתמודדויות שנראות גדולות מכוחותינו? ומה הופך דווקא את המקום שנראה לנו כקללה - לדרך אחרת לקבל ברכה?

איך ממשיכים להאמין בשינוי גם אחרי שנים של נפילות? מהו הצעד הקטן שכדאי לבחור לקראת אלול? וכיצד התעקשות של אדם אחד יכולה לפתוח דלת לגילוי אלוקי ולשנות מציאות שנראתה בלתי אפשרית?

שיעור מחזק על מאבק, תפילה, תקווה והכוח לא להרים ידיים מעצמנו.