פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית, וכאשר אנו מכריזים “חזק חזק ונתחזק” אין זו סיסמה טקסית אלא קריאה עמוקה לחיים. קריאה לאמון ביכולת שלנו להמשיך, להשתנות ולהחזיק מעמד, דווקא בזמנים מאתגרים.

הפרשה נפתחת ברגע נדיר של שלמות משפחתית, יעקב על ערש דווי וסביבו כל בניו יחד. לא עוד קנאה או פירוד, אלא אחדות. אך יעקב מלמד אמת יסודית, אחדות אינה אחידות. כל בן הוא עולם בפני עצמו, עם אופי, חוזקות וחולשות. השוני אינו תקלה אלא ייעוד. כך מסתיים ספר בראשית כסיפור משפחה, ונפתח ספר שמות כסיפור עם, היסטוריה ואחריות. לפני תורה יש דרך ארץ, לפני חוקים יש מידות, ולפני זהות לאומית יש תיקון אנושי.

בברכותיו לבניו יעקב אינו מייפה את המציאות. לעיתים הדברים נשמעים כתוכחה, אך זו הברכה האמיתית, להציב אדם מול האמת של עצמו, כדי לתחזק את הטוב ולתקן את הטעון תיקון. הכול נאמר בפומבי כדי ללמד שלכל אחד יש ייחוד, ולכל אחד יש אחריות לכבד את ייחודו של האחר.

לקראת סיום הפרשה, יוסף פונה דווקא לאחיו ומשביע אותם להעלות את עצמותיו. חז״ל מלמדים, מי שהיה שותף לפצע חייב להיות שותף לריפוי. ואכן, עצמות יוסף מלוות את בני ישראל ביציאה ממצרים, עד לשכם, המקום שבו הכל התחיל, ושם גם נסגר המעגל.

הפרק מזמין אותנו להתבונן בעצמנו. להבין שהעבר נועד להדריך ולא לכלוא, שהשוני בינינו הוא מקור כוח ולא איום, ושהעתיד תלוי באומץ לקחת אחריות. זהו פרק על סיום ופתיחה, על משפחה ועם, ועל הבחירה להתחזק יחד.

יום עשרה בטבת אינו רק יום צום על תחילת המצור על ירושלים, אלא יום שמבקש מאיתנו לעצור ולהתבונן בתהליך. ביום הזה החל החורבן, הרבה לפני שהקירות נפלו בפועל. דווקא משום כך קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה שיום פטירתם לא נודע, כדי ללמד שחורבן אינו אירוע פתאומי אלא תהליך מתמשך של הזנחה, התעלמות ואובדן אחריות.

הפרק עוסק בזיקה הכואבת בין מצור ירושלים לבין השואה, ובמסר החד שמונח ביניהם, חובה לזהות את הניצנים לפני שהעץ קורס. שנאה, כמו עץ, צומחת לאט, שורש, גזע וענפים. מי שמתעלם מהניצנים לא צריך להיות מופתע מהאסון. והכאב הגדול הוא שלא תמיד למדנו, גם כאשר ההיסטוריה זעקה.

מתוך הכאב הזה אנו נכנסים לפרשת ויגש, שיא דרמטי בסיפור יוסף ואחיו. יהודה מתייצב מול יוסף ומציג מודל נדיר של מנהיגות. הוא אינו בורח, אינו מאשים ואינו מתרץ. הוא לוקח אחריות מלאה ואומר, אני ערב. זהו רגע שבו שינוי אמיתי מתחיל, כי מנהיגות אינה תואר אלא מעשה, נכונות לשלם מחיר ולהחזיק בהתחייבות.

הפרק נוגע גם בשיעור העדין שמלמדים חז״ל לאחר ההתגלות, כיצד עוזרים מבלי להשפיל, כיצד מכבדים הורים מבלי לפצוע את כבודם, וכיצד כוונה טובה עלולה להפוך לפגיעה כאשר היא נעשית בלי רגישות.

זהו פרק שמחבר בין היסטוריה, פרשה ומציאות חיינו כאן ועכשיו. הוא שואל כל אחד מאיתנו, האם אנחנו מזהים תהליכים בזמן, האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות, והאם נדע לבנות עתיד אחר דרך אחדות, רגישות ואומץ. כי חורבן לא מתחיל ביום אחד, וגם תיקון לא. אבל הבחירה תמיד בידיים שלנו.

פרשת מקץ לוקחת אותנו אל אחד הרגעים האנושיים והמטלטלים שבתורה, המפגש המחודש בין יוסף לאחיו. זהו סיפור על משברים עמוקים, אך יותר מכך, על מה שאדם בוחר לעשות בתוכם. יוסף עובר מסלול רצוף טלטלות, שנאה, מכירה, השפלה וכלא, אך במקום להישבר הוא נבנה. כל תחנה הופכת לבית ספר לחיים, לרגישות, להבנת אדם ולהנהגה.

הפרשה מציבה בפנינו שאלה חדה, האם המשברים שעברנו הקשיחו אותנו או העמיקו אותנו. האם יצאנו מהם סגורים או רגישים יותר. יוסף, המחזיק בכוח מוחלט, בוחר שלא לנקום אלא לבדוק, האם חל שינוי, האם יש תיקון.

הרגע המכונן מגיע דרך יהודה, שלוקח אחריות מלאה ואומר, אני כאן, אני ערב. זהו רגע של ערבות, לא של האשמה. מכאן נפתח דיון נוקב ורלוונטי מתמיד על משפחה, קהילה וחברה, ועל ההבנה שערבות הדדית איננה סיסמה אלא דרך חיים. הפרק מזמין כל אחד מאיתנו לבחור, בין האשמה לאחריות, בין הסתגרות לבניית עתיד משותף.

פרשת "וישב" נפגשת עם נר ראשון של חנוכה ומזכירה לנו: כל האור שבעולם לא שווה אם לא תראה את מי שנמצא לידך.

יעקב חוזר הביתה אחרי עשרים שנות בריחה ופחד, ונאלץ להתמודד עם אחיו עשו – וגם עם עצמו. בפרק מטלטל זה אנחנו מדברים על הרגעים שבהם אי אפשר לברוח יותר – לא מהעבר, לא מהפחדים, ולא מהאמת. נצלול יחד לתפילת "קטונתי", נלמד על שלוש דרכי ההתמודדות שכולנו נדרשים להן – דורון, תפילה ומלחמה – ונעצור מול אחד הסיפורים הכואבים בתורה: אונס דינה. בפרק הזה נדבר גם על השקופים שבחיינו – ועל איך יעקב, דווקא ברגעי שיא, עוצר לקבור את דבורה המינקת. כי לפעמים המבחן האמיתי שלנו הוא איך אנחנו מתנהגים כשאף אחד לא רואה.

השבת אנחנו פוגשים את יעקב ברגע של שפל, בריחה, בדידות וחוסר ודאות – ושם, דווקא שם, נאמר לו: "ואנוכי אהיה עמך."

בפרק הזה נלך עם יעקב בין חמש תחנות חיים עמוקות:

זה פרק על תקווה, על זהות, על משפחה, על ערכים – ובעיקר על הקול שמזכיר לך, גם בלב הסערה:

בסוף השבוע הזה, עם תחילתו של חודש כסלו שמביא איתו אנרגיה של אור, אנחנו פוגשים את פרשת תולדות – פרשה שמדברת על מאבק, על ייעוד, על אימהות שרואות רחוק, ועל האפשרות לשנות את המציאות – דרך הלב.

אנחנו נצלול לסיפורה של רבקה – אחת הדמויות הנשיות הכי עוצמתיות בתורה. נראה איך היא מבינה מה עתיד לקרות, איך היא רואה את שני בניה, יעקב ועשו, לא כבעיה – אלא כשני מסלולים שדורשים רגישות, החלטה ועומק רגשי.

נדבר על הרגע שבו היא אומרת ליעקב לברוח, אבל גם מלמדת אותו מתי נכון לחזור. על הבחירה לשחרר כעס כדי לאפשר פיוס.

ובעיקר – נבחן את הרעיון שמה שאנחנו מחזיקים בפנים – חוזר אלינו מבחוץ.

זה פרק על כעס, על סליחה, על האור הקטן שיכול להדליק מציאות אחרת – ועל השאלה הכי חשובה: איך בוחרים להגיב כשכואב?

פרשת חיי שרה עוסקת דווקא... במוות. במותה של שרה, במותו של אברהם, וגם של ישמעאל. אבל התורה קוראת לה דווקא חיי שרה, לא במקרה. זה לא שיעור על מוות, אלא על מה זה לחיות באמת.

מה זה "בא בימים"? איך הופכים כל יום למשמעותי? האם נמדוד את חיינו בכסף ובמעמד – או באהבה ובמעשים שיישארו הרבה אחרי שנלך?

וגם: מה מלמד אותנו הסיפור של יצחק ורבקה על אהבה שבאה אחרי הבחירה, ולא לפניה? ולמה דווקא בזקנה, כשאין "תשוקה של התחלה", התורה מציירת לנו את התמונה הכי עדינה של אהבה אמיתית?

פרשת וירא היא אחת העשירות והמופלאות בתורה – מלאה ברגעים אנושיים, מוסריים ורוחניים: אברהם שרץ לקראת אורחים בזמן שהוא מחלים ממילה, שרה שצוחקת – ומלמדת אותנו שיעור בדיבור ובאהבה, סדום שנהרסת – אבל רק אחרי שהקב"ה "יורד לבדוק", והעקדה – הרגע הדרמטי שבו אברהם ויצחק עולים יחד להר, והשאלה הנצחית מהו אמון, ומהו גבול.

בפרק הזה ננסה להקשיב לכל אחד מהקולות – של אברהם, של שרה, של לוט, של הגר, של יצחק – ולגלות איך בין חסד לדין, בין צחוק לאמונה, בין פרידה לחיבוק – מתגלה חכמה אדירה לחיים שלנו כאן, עכשיו.

כשאנחנו קוראים על אברהם שיצא מחרן, קל לשכוח שהוא לא היה הראשון שיצא – אלא המשך למסע שהתחיל אביו, תרח, אך נעצר בדרך.

הפרשה מזכירה לנו שכל אחד מאתנו מכיר את הרגע הזה שבו נתקענו בחיים, עצרנו באמצע הדרך. ואז באה הקריאה: לך-לך. לא אל יעד גיאוגרפי – אלא אל הייעוד הפנימי. אל המקום שבו אנחנו אמורים להיות באמת.

בפרק הזה נדבר על מה קורה כשיוצאים לדרך בגיל 75, על בריתות שמתחילות דווקא בחושך, ועל הקול שלפעמים נשמע דווקא מהשוליים – מהגר, מישמעאל, ממי שנראה לכאורה "לא שייך".

כי התורה מלמדת: כל מסע ראוי להתחיל. כל קול ראוי להישמע. וכל אדם – יש לו ארץ פנימית אחת שמחכה להתגלות.