שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק מספר 6.

לפני שניגש לפרק עצמו, יש לי שתי הקדמות טכניות. קודם כל, אני שמח לשתף שפתחתי מייל וחשבון טוויטר עבור הפודקאסט!  אתם יכולים לראות אותם בהערות על הפרק, ומוזמנים לכתוב לי או לשתף איתי דברים כיד הדמיון הטובה. כל הסיפור הזה של הפודקאסט מאד חדש לי, אז אני לא רוצה להבטיח שום דבר, מלבד זה שאני מתכוון לנסות ולענות לכל מי שיכתוב. החלום שלי הוא שתהיה לנו כאן קהילה של מאזינים ושנוכל כולנו ללמוד זה מזה, ואני רואה בזה את הצעד הראשון - נתחיל שם ונראה לאן נגיע יחד.

כמו כן, אשתי העירה לי שלפעמים אני מחליף בין זכר ונקבה כשאני מדבר, ושזה מטריף אותה. אז אני רוצה מראש להתנצל בפני כולכם - אני בן להורים אמריקאים, דיברנו אנגלית בבית, ולפעמים אני מתבלבל בדברים הללו. אני מבטיח, לפחות, שאני אתאמץ להמנע מזה בהמשך.

ועכשיו, בואו נעבור לנושא שלנו.

בפעם שעברה שיתפתי אִתְכֶם כמה סיפורים על סטודנטים אמריקאים שלקחו קשה מאד דברים שנאמרו בַקמפוס או הגעה של דוברים נתונים במחלוקת שרצו להגיע ולנאום בַקמפוס. בַאופן שבו איפיינתי את זה, אחד המניעים הפסיכולוגיים העיקריים לעניין הוא הרצון שהקמפוס יהפוך למרחב מוגן מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. הסיפורים הללו היו די דרמטיים, לפחות לטעמי, ולכן בחרתי בהם: כדי להדגים את העוצמות הרגשיות שמתועלות למגמה הזו. אמנם, לכל אירוע גדול שכזה טבעי שיקדמו תהליכים יותר רכים ופחות בולטים, שמכינים את הקרקע לאותה התפרצות. התהליכים הללו מייצרים סוג של נורמה חדשה, או "תקדים", שמנרמל צורת חשיבה חדשה, וההתפרצויות הן מה שקורה כאשר צורת החשיבה הזו מופעלת בסקאלה ובעוצמה גדולה יותר.

בשני הפרקים הבאים, אני רוצה להביא דוגמאות מהשטח לאופן שבו אותם רעיונות של "מיגוניות" - Saftyism באנגלית - תפסו מקום חצי-רשמי בְקמפוסים מסויימים. החלטתי להקדיש שני פרקים לעניין, כיוון שאני חושב שזה חשוב לקבל תמונה טובה של איך הדברים הללו באים לידי ביטוי בשטח באופן קונקרטי. לכן, בפרק הזה נדבר על התראות טריגר, ואילו בפרק הבא אספר לכם על מיקרו-אגרסיות.

האמת, אני צריך עוד הקדמה אחת, תקראו לזה "רגע של עברית": לקראת הפודקאסט חיפשתי את המונח העברי ל"טריגר", ומסתבר שזו המילה "מַזְנֶק". משמעות המילה "דבר המעורר התחלה של תהליך, של תגובה וכדומה", כמו טריגר - הֶדֶק של רובה, שבלחיצה מתחיל את תהליך הירי. כיוון שמדובר במילה לא ממש מוכרת בעברית, וכיוון שאני רואה את הסלנג הישראלי כבר משתמש ב"טריגר" כמילה מוכרת, החלטתי בפרק היום להשתמש במונח "התראות טריגר". אני מקווה שהקהל ששרד את הטעויות התחביריות הגדולות שלי בפרקים הקודמים, לא ייטוש אותי בעבור זה.

אז יאללה, מהן התראות טריגר? 

המקור של המונח הזה הוא בשיח הפנים-פמיניסטי של שנות ה-90 של המאה שעברה. בפורומים פמיניסטים מקוונים, נשים היו לפעמים משתפות חוויות קשות של אונס ואלימות שהן עברו, כולל תיאורים גרפים מאד. ממילא, עלה החשש שהחשיפה לעדויות כאלו תעורר מחדש טראומה אצל נשים שעברו טראומה דומה בעצמן וסובלות מ-PTSD, הפרעה פוסט-טראומתית. 

מתוך רצון למנוע מצב שכזה, שבו סיפור קשה "מזניק", או "עושה טריגרינג" להפרעה מודחקת, היו נותנים בתחילת הפוסט "התראת טריגר" – אזהרה שיש חומר קשה בהמשך, כדי שכל אשה תחליט לפי הצרכים והמצב שלה אם היא מסוגלת להכיל את מה שיבוא.

עכשיו בואו נעשה Fast Forward ונתקדם קצת לתקופה שאחרי 2010, ולמקום החביב עלינו בעולם: הקמפוסים במערב. בערך מאזור 2013 והלאה, לפי מה שאני הצלחתי למצוא, החלה תנועה מטעם הסטודנטים, שצברה עוד ועוד תאוצה, לדרוש מן המוסדות הללו לתייג קורסים, ספרים ואפילו מונחים ספיציפיים ב"התראות טריגר" שכאלו. כלומר, שפרופסורים יתנדבו או אפילו יחוייבו להודיע לתלמידים מראש, נניח בשיעור על ההסטוריה של ימי הביניים, "בשיעורי הבית אתם תקראו מאמר כזה וכזה, ואני נותן התראת טריגר שתתקלו שם בגזענות".

אולי כרגע הדבר נראה לכם תמים וטבעי. האמת היא, דווקא סביר שפרופסור יספר לתלמידיו קצת על מה שהם עומדים לקרוא, בעיקר אם זה יכול להיות חומר קשה. בתור מי שהִרצה באוניברסיטה בעבר, אני מאמין גדול בהקדמות שנותנות מסגרת מושגית למה שתלמיד ילמד. דברים כאלו יכולים להכין את התלמידים לגשת לחומר בהתאם. אז באמת, אם כל מה שקורה כאן הוא ציפייה מפרופסור להפעיל שיקול דעת פדגוגי ולבוא לקראת התלמידים, ניחא.

אבל יש כאן משהו אחר. בראש ובראשונה, יש משהו מאד רשמי במונח "התראת טריגר", והרשמיות הזו גם מתבטאת בכך שהתלמידים מבקשים שזה יהיה סטנדרט שהאוניברסיטה תחיל על הקורסים שלה. העברת מרכז הכובד למערכת הביורוקרטית של האוניברסיטה משמעה ש"שיקול דעת האישי" של הפרופסור כבר פחות חשוב, והדברים ייקבעו בוועדות שיגדירו רשמית מה כן ומה לא. בהתאם, ברגע שיש מסמכים שמגדירים מה בדיוק צריך לעשות ומה לא, אפשר גם לבקר ולהעניש את מי שלא פועל לפי ההנחיות. זה דבר אחד שצריך לשים לב אליו. 

דבר שני הוא עוד יותר מעניין: מעצם הקישור לטראומות של אונס והתעללות מינית שעליהן המונח נאמר במקור, היינו חושבים שהחומרים שהתלמידים מנסים לתייג הוא כנראה משהו באמת קשה רגשית - אבל האם באמת בכך מדובר?

אז זהו, שתלוי את מי שואלים. ניקח לדוגמה את הספר "האקלברי פין" של מארק טוויין, אחד הספרים הקלאסיים שצמחו באדמתה של ארצות הברית. לאלו שלא מכירים, הספר מספר את עלילותיו של האקלברי, או "האק" בקיצור, שבורח מאביו האלים, ומצטרף לעבד שחור שגם הוא במסע מילוט מן המעביד שלו. אני קראתי את הספר בערך בגיל 12, אם אני לא טועה, ואף כיום אתרי אינטרנט שונים ממליצים עליו לילדים אפילו מגיל 8 ומעלה. אבל הנה, ב-2022, החליטה אוניברסיטת Exeter בבריטניה שמעתה והלאה הספר ילווה ב"התראת טריגר", אזהרה לקורא שאולי הספר יגרום לו לתחושות קשות, אולי אפילו טראומה. 

מה היה הנימוק שלה, אתם בטח שואלים? לפי הכתבה בנושא, הספר בעייתי כי יש בו, ואני מצטט, "קטעים עם רצח, אלימות, והתעללות בילדים" (סוף ציטוט). ובנוסף לזה, הם אומרים, הספר בעייתי בעוד כל מני אופנים, "כאשר אחד העניינים הבעייתיים ביותר הוא השימוש התכוף ב-n-word". הכוונה כמובן למילה Nigger, שהיום אסור בתכלית האיסור לאומרה בארצות הברית - היא כמו ה-וולדרמורט של התרבות המערבית. האמת, אם זה היה פודקאסט שמכוון לאמריקאים, כנראה שלא הייתי מעז לומר את המילה הזו במפורש כאן, אז מזל שאנחנו בישראל. 

כיוון שבאמת מדובר בטאבו חזק ביותר, אולי כדאי שאוסיף הבהרה ליתר ביטחון: המילה הזו היא מילה שלא נעים לי לומר אותה, ושלעולם לא השתמשתי בה בשיח "נורמלי". אני חושב שזה גם טוב שיש ביטויים שהם טאבו חברתי, ובוודאי כשמדובר במילים בעלות ניחוח גזעני. מצד שני, בעברית יהיה קשה מאד לומר בכל פעם "מילת ה-אֶן" - זה לא ממש מתגלגל מהלשון - ואני מנסה שההאזנה תהיה לכם ברורה וקולחת. ממילא, ומתוך הנחה שאתם יודעים שאני מזכיר את המילה הזו רק כדי לספר על דברים שקרו ולא כי אני חושב שזה דבר של מה-בכך, אני אזכיר אותה פה ושם בפרק הזה. אם יש מישהו שזה מציק לו, הוא או היא מוזמנים לכתוב לי ואקשיב לביקורת באהבה.

ואם כבר הזכרנו את וולדרמורט, המכשף הרשע ב"הארי פוטר", אולי שווה גם להזכיר שגם ספרי הארי פוטר מלאים ב-"רצח, אלימות והתעללות בילדים". כלומר, לא כל ספר שמכיל אלמנטים כאלו הוא "משחקי הכס".  מה שהופך תֶמות כאלו לבעייתיות לילדים אינו האיזכור שלהם, אלא הצורה. בתור אחד שקרא את האק פין אני יכול להעיד שהספר מאד "פרווה" במונחים של היום. הנה, קחו לכם טעימה שבה מתוארת התעללות בילדים:

“He used to always whale me when he was sober and could get his hands on me; though I used to take to the woods most of the time when he was around.” 

"הוא תמיד נהג להכות בי כאשר הוא היה פיכח והצליח לשים עליי את ידיו. אמנם, אני דאגתי להמלט ליערות ברוב הפעמים שהוא היה בסביבה".

בואו נגיד - הרבה יותר הארי פוטר מאשר משחקי הכס.

בכל אופן, אפשר לראות כאן בבירור את החוט המקשר בין "התראות טריגר" לתופעה שראינו בשבוע שעבר - הסטרילזציה של המרחב. אם בפרק הקודם דיברנו על סטריליזציה של דעות, הרצון להימנע מכל ספר שיש בו את ה-n-word הוא אותו מאמץ רק ברמת הַחשיפה התרבותית. זה עוד יותר חשוב אם לוקחים בחשבון שהספר נכתב לפני הרבה זמן - מארק טויין השתמש במילה הזו כי זה היה האופן שבו דיברו פעם, לא כי הוא איזה גזען מודרני שמנסה להחזיר את המילה הזו לסלנג. האם נמנע מעצמנו חשיפה לכתבים ישנים, קלאסיים, רק בגלל שהחומר שלהם לא מתאים לסגנון שאנחנו רוצים לדבר בו היום?

ובאמת, היו אוניברסיטאות שזיהו את הטרנד והודיעו לתלמידים שהנוהג הזה לא יכנס אליהם. הבולטת שבהם היתה אוניברסיטת שיקגו, שבאוגוסט 2016 שלחה מכתב לתלמידי שנה א' לקראת תחילת שנת הלימודים ובו נאמר:

"כשתגיעו לכאן תגלו שאחד מהמאפיינים המרכזיים של המוסד שלנו הוא המחוייבות שלנו לחופש הביטוי והמחקר… אנו מעודדים את חברי הקהילה שלנו לדבר, לכתוב, להאזין, לאתגר וללמוד ללא כל חשש של צנזורה… לעיתים, הדברים הללו עלולים לאתגר את התפיסות שלכם ואף לגרום לכם אי-נוחות. המחוייבות שלנו לחופש אקדמי משמעה גם שאנו לא תומכים בשימוש ב"התראות טריגר", איננו מוכנים לבטל הגעה של דוברים רק בגלל שהרעיונות שלהם נתונים במחלוקת, ואנו לא תומכים ביצירת "מרחבים מוגנים אינטלקטואלית" שבהם פרטים יכולים לסגת מחשיפה לרעיונות ופרספקטיבות ששונות משלהן"

אבל בעוד שלשיקגו הטרנד הזה לא נכנס, הוא התפשט להמון קמפוסים יוקרתיים אחרים. באוניברסיטת גלסגו התחילו לסמן את סיפורי האחים גרים עם "התראת טריגר" ב-2019, ובאוניברסיטת קמברידג' באנגליה פתחו בסוף 2021 בפרוייקט רשמי של תיוג ספרים על פי הטראומות שהם יכולים לעורר. 

ומעבר לסימון, מה הצעד המתבקש הבא? נראה לי זה די ברור שמישהו יחשוב על הברור מאליו: להוציא את החומרים הללו מתכנית הלימודים. הרי אם משהו הוא באמת כזה טראומטי, אז מדוע בכלל ללמד אותו? הפחד מתחושות לא נעימות לא יעצור בתיוג, תהיו בטוחים. ואכן, באוניברסיטת הארוורד המפורסמת דיווחה פרופסור ג'אן סוק מהפקולטה למשפטים, שיש לה תלמידות המבקשות פטור מוחלט מתחום שלם של משפט: החוקים והמשפט סביב נושא האונס והתקיפה המינית. ולא מדובר ספיציפית בלימוד חומר קשה וגרפי, אלא גם בדברים כמו הגדרה של מה נחשבת הסכמה לקיום יחסים, ועוד נושאים שכל עורך דין צריך להכיר לפחות באופן בסיסי. התופעה הזו הטרידה את סוק במיוחד בגלל שרוב המבקשות לפטור היו נשים, והרעיון שרק גברים יכירו את החוק ביחס לאונס וכד' מעלה חששות מובנים לגביי העתיד. ומעבר לכך, אותה פרופסורית סיפרה שהיא שמעה מעמיתה שלה שיש סטודנטים שמנסים גם למחוק מילים מרכזיות מהלקסיקון המשפטי כשאלו לא נוחים להם:

One teacher I know was recently asked by a student not to use the word “violate” in class—as in “Does this conduct violate the law?”—because the word was triggering.

"מורה אחת שאני מכירה נתבקשה לאחרונה על ידי סטודנטית שלא להשתמש במילה "violate" בכיתה, במובן של "להפר את החוק" כיוון שבאנגלית אותה המילה משמעה גם "לחלל", והמילה הזו עושה לה טריגרינג", כנראה כי זה מזכיר לה חילול של גוף האישה בזמן אונס.

עכשיו, יש כאן אחד משניים: או נערים שכל כך רגישים עד כדי שהם חווים טראומה קשה כשהם שומעים את המילה "כושון", לדוגמה; או נערים שאינם חווים טראומה, אבל הם לא רגילים לתחושות לא נעימות בסיסיות, והם מפרשים תחושות כאלו כטראומה, ומעדיפים שלא יכריחו אותם לחוש אותן. כל מקרה לגופו, כמובן, אבל בין כך ובין כך דבר אחד ברור: נערים שכאלה לא יוכלו לצאת לעולם ה"פראי" שבחוץ ולהתמודד עם מפגש לא-מנוהל עם אנשים שלא כמוהם.

אז זה התחיל מתיוג פורמלי, שהוביל לנסיונות צנזורה של החומר, ולכן אנחנו כמובן לא נהיה מופתעים מהשלב השלישי והאחרון: השימוש במילים האסורות כבר גבה קרבנות, ואני אמנה כאן שניים. 

בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת רטגורס (Rutgers) שבניו ג'רזי התעוררה סערה בסוף 2020 כשסטודנט למשפטים, לבן, אמר את המילה Nigger בכיתה באופן מכוון. כחלק מהסערה התארגנה עצומת סטודנטים שדרשה שיהיה אסור בתכלית האיסור לומר מילים לא רגישות שכאלו בכיתה. אלא ששכחתי לציין פרט חשוב אחד: הסיבה שהסטודנט אמר את המילה הזו היתה שהוא פשוט ציטט קטע מתוך תמליל של בית המשפט…  מה שאותם מפגינים דרשו, אם כן, היה שאפילו כחלק מציטוט של אירוע שקרה במציאות, אסור יהיה לומר את המילה הזו בקול רם.

כך גם קרה בעוד אירוע ב-2020, הפעם באוניברסיטה המרכזית של מישיגן, שבו פרופ' טים בודרו, ראש החוג לעיתונות באוניברסיטה, הועבר מתפקידו לאחר שהוקלט בוידאו מצטט, גם הוא, מתמלולי בית המשפט מישהו שקילל מישהו אחר בכינוי גנאי להומוסקסואל. ואכן גם פה התלמידים התלוננו, לחצו על הנהלת האוניברסיטה, שנכנעה בסופו של דבר ללחץ.

ואילו רק דוגמאות - האינטרנט מלא בסיפורים כאלו. פשוט חפשו.

עכשיו, האופן שבו אני הצגתי את הדברים כאן - ושנראה שגם עולה מתוך המכתב של שיקאגו - הוא שמדובר בהעדפת ערך המוגנות על פני חופש הביטוי. כדי להבליט עוד זווית של הנושא, אני רוצה לצטט משפט אחד ממאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים בלבד בידי מישהי שתומכת נלהבת של הנוהג הזה. וזהו המשפט:

"אני אטען במאמרי שהתראות טריגר הינן חלק מהתשתית הקריטית שהכרחית בכדי לייצר מרחבים אקדמאיים מכילים עבור סטודנטים שעברו טראומה ואלו שבעלי מוגבלות, והמאפשרות להם להתמודד עם חומרים מצערים"

אני רוצה שנתעכב לרגע על המונח "מרחבים מכילים", כי הוא מאד מעניין, ומגלה לנו משהו שיצוץ גם בפרק הבא. קודם כל, נשים לב שמוגנות והכלה הם שני מונחים שמזכירים לנו את שני היסודות המוסריים של הליברל - מוגנות באה למנוע כאב, והכלה היא סניף של שיוויון. אני רק מסב את תשומת הלב שלנו לעניין כדי שנקשר את הדברים שאנחנו רואים כאן לעקרונות שביססנו בפרק השני.

אבל בואו נתמקד עכשיו בטיעון של הכותבת. הלוגיקה כאן היא שהתראות טריגר יעזרו למנוע טראומות, ולכן המרחב האקדמי המוגן יותר יאפשר הכלה של אנשים פגיעים יותר. בלי המוגנות הזו, האנשים החלשים ביותר בחברה - אלו שעברו טראומה - לא יוכלו "להסתכן" ולהשתתף בחברה באופן פעיל. כלומר, מוגנות משמעה הכלה. 

אני רוצה לשים בצד את השאלה אם באמת התראות טריגר עוזרות למישהו מבחינה רגשית. חיפוש באינטרנט מעלה הרבה מחקרים שטוענים שזה לא עוזר ואולי אפילו פוגע באנשים, כי זה מעצים את התחושה שיש ממה לפחוד. בואו נניח שאנחנו זורמים עם כותבת המאמר ובאמת ההתראות הללו מאפשרות לאנשים שסבלו מטראומה להצטרף לכיתה. האם באמת יצרנו סביבה מכילה יותר?

התשובה היא לא, וזאת בגלל שבו זמנית שהרחבנו את מעגל האנשים שיכול להשתתף בכיתה, הקטנו את סוג הדעות והשיח שמותר להם להופיע במסגרת אותה הכיתה. הפרופסורים שפוטרו מעבודתם הם מקרה הקיצון, אבל הם ממחישים את העניין שיש פתאום אנשים שלא ירגישו בנוח לדבר בכיתה המכילה הזו, כי הם יחששו שיאשימו אותם ב"טריגרינג" אם יאמרו משהו שאינו "מכיל", בא נגיד. אתם מכירים את התלמידים הללו עם ההומור השחור? איפה הם ימצאו את עצמם, לדוגמה, אם כל דבר שעושה קצת צורב בבטן יזכה לפטיש-5 מהממסד?

כלומר, אם אנסח את זה באופן אחר - לא יצרנו סביבה מכילה יותר, אלא רק שינינו את המאזן בין שני הערכים, ועכשיו קבוצה אחת מרגישה יותר בנוח וקבוצה אחרת - פחות. השאלה שאמורה לקפוץ לכם מיד היא - למה להעדיף קבוצה אחת על גביי האחרת? מה הכלל?

אולי אתם יודעים כבר מה התשובה, ואולי לא. אנחנו נגיע לזה בעוד שני פרקים, אם התכניות שלי לא ישתנו. 

לפני סיום, וכדי שתצאו עם טעם טוב בפה, אני רוצה לשתף איתכם את הקטע הכי מצחיק שיצא לי להיחשף אליו במסגרת "התראות הטריגר" בשנים האחרונות. מוכנים? יאללה!

שמעו - למושגים יש נטייה טבעית לעבור אינפלציה ולכבוש שטחים חדשים. וגם כאן, אם נהיה כנים, כמעט כל דבר יכול בהקשר מסויים להוות טריגר למשהו. ריח, צליל, מראה – לכל אחד יש את הדברים המיוחדים שלו שגורמים לו להזכר באירועים שמחים ועצובים בחייו. וממילא, היה זה רק עניין של זמן עד שהנחש יאכל את הזנב של עצמו. וכך, ב-2021, אחד המכונים בתוך אוניברסיטת ברנדייס (PARC) הוציאה מנשר שכלל מילון של מונחים שעלולים לגרום לטריגרינג. כחלק מן המנשר נכללו מילים כמו "קורבן", "פרוע" ואפילו מילים תמימות למראה כמו "פיקניק", ו"כלל אצבע". אבל השוס הגדול מבחינתי היה ההופעה של המונח – כן כן, ניחשתם נכון – "Trigger warnings". המונח עצמו תויג כמסוכן כי הוא יכול להזכיר לאנשים רובים, שיש להם הדק, וממילא את האלימות שחווים אנשים רבים בארה"ב מירי רב נפגעים או ירי כנופיות. כך שאפילו המונח שבא להגן על אותם אלו שחשופים לפוטנציאל פוסט-טראומתי, הוא עצמו עבר לצד של הרעים ומומלץ בחום שלא להשתמש בו. ולכן, נכתב שם, אל תאמרו "התראות טריגר" - הִשתמשו במונח "התראות תוכן".

איי איי איי, איך נפלו גיבורים, וסופו – מי יישורנו?...

עד  הפעם הבאה… ביי!

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com