מבוסס על הפוסט הבא: הלכנו יחד לאסיפת ההורים, ובזמן בו המתנו לתורנו, התבוננתי בתצוגת סיפורים שכתבו הילדים. "גם אתה כתבת?" שאלתי. לא, הוא ענה. "לא רציתי". ואצלי התחילו לנוע גלגלי המחשבה. "מדוע לא, הרי זו משימה שיש לעשותה" שאלתי, והוא רק משך בכתפיו עם חיוך נבוך על פניו. באותו הרגע יכלתי לבחור איך להגיב, יכלתי לכעוס, לגעור, להצהיר שהעבודה תעשה, ואף לאיים, אך למעשה מה הייתי משיגה בזה? הוא אולי היה עושה את העבודה, אך ללא חשק או רצון או מוטיבציה, וכך גם היתה נראת התוצאה, אם בכלל היה מסכים לעשותה... אז החלטתי לנקוט גישה אחרת. להאיר לו את כוחותיו ומשאביו הפנימיים, ולרתום אותו לעשייה בעזרת מוטיבציה והנעה פנימית. "כשנחזור הביתה, נשב יחד לכתוב, אני אעזור עם ההקלדה ואתה בינתיים תחשוב על רעיון, הרי אתה שואל כל הזמן שאלות כאלו חכמות וממציא רעיונות מקוריים מהדמיון, ואני כבר ממש סקרנית על מה תחליט לספר ולכתוב" כך הכנתי אותו וכך היה. בבית ישבנו יחד והוא שאל "אז מה קודם, הכותרת או הסיפור?" ואתם כבר מבינים שמ"לא רוצה" יצא סיפור נפלא, מלא דמיון ומחשבה, סיפור של רגש ותובנה, סיפור שהעלה בי גאווה גדולה. "איזה יופי יצא" אמרתי, "כתבת נפלא". וכמה טוב שיש בנו היכולת הזו להזכיר להם ולעצמנו שיש בנו כבר הכל, כי הרי גם לנו הגדולים לפעמים קשה להתחיל כשהמשימה נראת מאיימת וגדולה, ולפעמים מה שעוזר זה פשוט לחלק אותה לחלקים קטנים, להזכיר לנו את המטרה, ושיש בנו כבר את כל הכוחות והמשאבים בפנים, ואת כל מה שאנו צריכים. כי כל ילד, (וגם מבוגר) צריך אדם אחד שיאמין בו, שיזכיר לו שיש לו כבר הכל, את כל היכולות, הכוחות והמשאבים בפנים, ושהוא יכול. לא כך?