לכולנו יש צנזור פנימי פעיל,

שמאפשר לנו לדבר חופשי כשאנחנו סגורים על עצמנו אבל מונע מאיתנו לקום ולדבר במצבים אחרים.

האם אנחנו מצליחים להיות מקסימום אנחנו? להשפיע? לשכנע?

עזבו הרצאות TED והופעות בטלויזיה,

גם בסיטואציות יומיומיות אין מנוס.

אנחנו נדרשים לתווך את עצמנו,

להשמיע קול ולהעביר מסרים.

אבל האם אנחנו מוכנים לקבל ביקורת?

האם מוכנים להחשף…?

איפה עובר הגבול בין נוח ללא נוח ועד כמה הצנזור מנהל אותנו או אנחנו אותו?

מתי הפחד בולם ואיפה האומץ מוביל?

הפעם נתחיל מהבשורה הרעה:

כולנו חיים בחלקיות!

דוהרים עם חבלים שקופים שקושרים אותנו לקרקע…

אה, ועוד אחת:

לעולם לא נגיע.

אין מנוחה ונחלה מוחלטת (כלומר יש, אתם יודעים מתי..)

הבשורה הטובה:

תמיד וכל הזמן אפשר להשתפר.

לגלות עוד טפח מעצמנו,

להתנהל פחות ממה יגידו ומה יחשבו,

להיות יותר ויותר אנחנו.

על הדרך יגיעו הברכות בצורת תחושת מימוש, קידום, מיצוב והשפעה.

על כל זאת ועוד תשמעו מהאורחת שלי בפרק הזה. הילה עופר, מומחית בהטמעת מיומנויות רכות לתוצאות עסקיות, מפתחת שיטת "לקום ולדבר". הילה עובדת עם סטרטאפים, אקסלרטורים וארגונים מקומיים ובינלאומיים ומלווה מנהלים לקראת הופעה תקשורתית ופרזנטציה עסקית.