מה קורה כשהדברים לא מסתדרים כמו שתכננו ?

כשאנחנו משקיעות, מתכננות, מחזיקות, ובפועל המציאות הולכת לכיוון אחר לגמרי?

בימים אלו של מלחמה, חוסר ודאות ושגרה מעורערת, השאלות האלה נעשות רלוונטיות יותר.

אנחנו מוצאות את עצמנו נדרשות לסגל תנועה אחרת, בבית ובעסק.

בפרק הזה אני משתפת רגע קטן של ייאוש, כשהמציאות לא הסתדרה כפי שקיוויתי. רגע שבו הבנתי שאין לי שליטה, רגע שהוביל לתנועה אחרת.

נדבר על המתח בין הקו למעגל, על ייאוש שלא מסמן סוף אלא התחלה, ועל האפשרות להרפות אל תוך מה שקורה, גם כשזה לא מה שדמיינו.

נבין למה דווקא עכשיו, ובכלל בעולם המודרני, התנועה המעגלית היא קריטית ליכולת שלנו להתקדם, דווקא במציאות שבה הדברים לא הולכים לפי התוכנית.

האזנה נעימה.  

מוזמנים לכתוב לי :  

  בפייסבוק: https://rb.gy/7qz75

באינסטגרם:https://rb.gy/04tow

במייל: [email protected]

כשאני פוגשת את ד"ר שלי אינגדאו, אני תמיד יוצאת עם לב מלא השראה. 

הפעם נפגשנו כדי לדבר על חג הסיגד המתקרב, 

כל אחת מנקודת המבט שלה: אני על גוף, נפש והנשמה בחג הסיגד, 

וד"ר שלי אינגדאו על ספר השירה שלה "הרקטור לא שלח שיר לשבת." 

נולדה בינינו שיחה מרתקת על חג הסיגד, על ההיבטים הנפשיים, הקהילתיים והרוחניים שבו, 

ועל הדרך שבה המהות שלו נוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו , בגוף, בנפש ובנשמה. 

שתהיה האזנה נעימה .

ביום חמישי הקרוב, 13.11.25, ד"ר שלי אינגדאו ואני נדבר בערב מיוחד שעוסק ברבדים של שייכות, 

בהשראת ספרה "הרקטור לא שלח שיר לשבת." 

זה יהיה ערב מרתק עם מרצות ומרצים מעוררי השראה, 

ואני שמחה להיות חלק מהדוברים.

 כל הפרטים בקישור.

 מוזמנים בחום 

בפרק הזה אני משוחחת עם אלה הררי – "האלה הנודדת".
אלה חיה ונודדת בין קהילות שבטיות במזרח אפריקה, ומלמדת את החוכמה הקדומה של האנושות.
זו שיחה על שלום – לא כקלישאה, אלא כתפיסת חיים עמוקה, שנולדה מתוך מסע אישי ומפגש עם תרבויות שבטיות.
דיברנו על הדרך ליצור שלום פנימי וחיצוני בתוך מציאות סוערת, על החיבור לקצב אחר של חיים, ועל סיפורים מהשבט שמזמינים אותנו לראות את העולם בעיניים חדשות.

זהו פרק שנוגע במסע, בזהות ובחוכמה של חיים פשוטים ואמיתיים – ומזמין אותנו להקשיב מחדש לפעימות הלב והאדמה.

האזנה נעימה! 

ההרצאה של אלה "שלום בדרכים השבטיות" זמינה לצפייה ללא עלות עד ה30.9, לקראת מפגש זום נוסף בלימודי השלום, הפעם על סליחה בקהילות שבטיות:

utm_medium=clipboard_copy&utm_source=copyLink&utm_campaign=postshare_creator&utm_content=join_link

בלוג האלה הנודדת:

https://wanderinggoddess.world/he/wandering-goddess-heb/

יש זמנים כאלה, שתחום אחד בחיים מרגיש תקוע –
ואין אופק. אין הקלה. רק עוד מאותו הדבר.

בפרק הזה אני לוקחת אותך למסע אישי של קיץ אחד –
שבו משהו בי השתנה.

דרך חוויות של עייפות רגשית, תחושת דיכאון קיץ, וגעגוע לשקט –
גיליתי את מה שהטבע ידע כל הזמן:
שלכל דבר בחיים יש התחלה, אמצע וסוף.

השיחה הזו היא תזכורת רכה על מחזוריות, תקווה,
ועל הרגע שבו הלב לומד שוב לנשום.

הפרק הזה הוא פרק תזכורת.
היום חוזרים לשגרה, אחרי שבוע וחצי של פחד וכאב.
כשאריה רודף אחרי אנטילופה והיא מצליחה לברוח, היא לא ממשיכה מיד הלאה .היא נעצרת, רועדת, מנערת את הגוף, ורק אז חוזרת למצב של רגיעה.

גם אנחנו זקוקים למעברים האלה: לזמן ההתאוששות, לעיבוד, לתנועה הדרגתית.
כמו שהשמש לא שוקעת בבת אחת, וגם לא זורחת בבת אחת , כך גם אנחנו מבקשים את הקצב הזה.

בתוך תרבות מודרנית שמצפה מאיתנו לעבור ממצב למצב ברגע, יש את חוכמת היקום והטבע, שמזכירה לנו שיש סדר טבעי לדברים.

אז קחו את זה אתכם היום, במחשבה, בגוף, ברגעים שבין פעולה לפעולה. כולנו רוצים לחזור לשגרה, וזה חשוב וטוב שכך, אבל אם אתם מרגישים שאתם לא לגמרי "שם", דעו שזו לא חולשה. זה הטבע שלנו. המערכת שלנו, הנפש שלנו, בנויים לתנועה הדרגתית, רכה, מתמשכת, ממש כמו בטבע.

האזנה נעימה. 

למה לא הקלטתי פרק הרבה זמן- פרק עדכון  

בפרק האישי הזה אני משתפת למה לקח לי זמן לחזור להקליט.

אני מדברת על ההפסקה, על הפחד, על ההזמנה למסע חדש- מסע שעדיין מתרקם, שדורש אומץ, הקשבה וסבלנות.

הרגשתי שחשוב לעצור לרגע ולעדכן אתכם, המאזינות והמאזינים האהובים, דווקא כשאני בתוך התהליך, ולא רק בסופו.

כי האמת היא שאתם חלק מהדרך.

זהו פרק של הקשבה.

של ריחוף בין עונות, בין סימנים קטנים שמופיעים בדיוק כשצריך, ובין רגעים שבהם האומץ מתגנב בשקט ומבקש לנסות.

אני מזמינה אתכם להיכנס איתי אל הרווח שבין הפרקים- ולהרגיש יחד איתי את מה שמבקש להיוולד עכשיו. 

לפרטים והצטרפות לקורס שמתחיל ב10.6:

https://ofekashkenazy.ravpage.co.il/planner_program

אשמח לשמוע מכם:-)
  פייסבוק    https://rb.gy/7qz75

אינסטגרם https://rb.gy/04tow   

במייל [email protected]  

כשיהודי אתיופיה הגיעו לארץ, הם הביאו איתם עולם שלם של יכולות שהיו זרות לחברה הישראלית-מערבית: הם חיו קרוב לאדמה, גידלו את מזונם, עסקו במלאכות מסורתיות, בנו את בתיהם בעצמם וחיו בהרמוניה עם הסביבה. אלא שבעולם המודרני, המיומנויות האלו נראו כמשהו מיושן, לא רלוונטי. אבל האמת היא שהן קריטיות יותר מאי פעם.

בפרק הזה אני משוחחת עם איילת באשר, שחוקרת ולומדת את החיבור בין אבולוציה, טבע ולמידה חווייתית, על ארבע התמורות הגדולות של האבולוציה – ואיך הן יכולות ללמד אותנו משהו עמוק על החיים שלנו כאן ועכשיו.

נצלול יחד אל הקשר שבין חיים אורגניים, מלאכות מסורתיות וחוסן נפשי. נבין איך אפשר לקחת את הידע הקדום הזה ולשלב אותו בתוך העולם המודרני, כך שנוכל להתמודד טוב יותר עם סטרס, עומס וחוסר שקט.

כי בסופו של דבר, היכולות שהחזיקו דורות שלמים במשך אלפי שנים – הן בדיוק הכלים שאנחנו צריכים היום.

האזנה נעימה!

מה הצורך העמוק ביותר שלנו כבני אדם?

לפעמים התשובות הכי חשובות מסתתרות במקומות הכי פשוטים. במנהגים שכמעט נשכחו. בדברים שעשינו פעם, לפני שהעולם הפך למהיר כל כך.

בכפרים באתיופיה, כשאדם היה פוגש מישהו בדרך - לא משנה אם זה היה שכן או זר מוחלט - תמיד הייתה נשאלת אותה שאלה עתיקה: "אנדנת אדרשווך?"... איך ישנת?

לא סתם "שלום" חטוף. לא הנהון מנומס. אלא שאלה אמיתית. התעניינות כנה. רגע קטן של הכרה באדם שמולך.

והתשובה? תמיד, אבל תמיד, הייתה מלווה במילים "ברוך השם". כי סבא שלי היה אומר שברכת השלום היא דבר כפול - היא גם בשביל האדם, וגם בשביל אלוהים. שני חוטים שנשזרים יחד ליצור משהו שלם.

בעולם של היום, כשהמפגש עם זר ברחוב גורם לנו להוריד מבט או להיעלם מאחורי המסך, משהו עמוק הולך לאיבוד. אנחנו מפספסים את הרגע הקסום הזה - הרגע שבו שני אנשים זרים לגמרי מכירים לא רק בקיומו של האחר, אלא גם בקיומו של משהו גדול יותר משניהם.

בפרק החדש של הפודקאסט, אני מספרת על המנהג העתיק הזה, ואיך הוא מכיל בתוכו את המפתח למשהו שכולנו מחפשים - את הדרך לשמחה אמיתית. שמחה שנולדת מהחיבור העמוק בין ההכרה באדם שמולנו, לבין ההודיה על עצם היותנו כאן.

ואולי... אולי זה בדיוק מה שהעולם המהיר והמנוכר שלנו צריך יותר מכל.

דמיינו לרגע יום כיפור שונה מכל מה שהכרתם. יום שבו ציפור קטנה מובילה אותנו למסע של חשבון נפש, וריקוד הופך לדרך להתחבר לעצמנו. זהו סיפורו של יום הכיפורים בקהילה האתיופית-יהודית, מסורת עתיקה שמגלה לנו פן מפתיע ומרתק של היום הקדוש הזה.

באמהרית,  יום כיפור נקרא "אסתרי". אך אסתרי אינו רק שם של יום קדוש; זהו גם שמה של ציפור קטנה ועדינה, המופיעה כבדרך פלא מדי שנה לקראת היום הגורלי הזה.

הציפור הזו, זריזה וחמקמקה, מרקדת בין הענפים בתנועות מהירות כל כך, שברגע שהעין קולטת אותה - היא כבר נעלמה. אך מה שבאמת מרתק בה הם צבעיה המשתנים - כאילו היו אלה צבעי הנשמה עצמה, משתנים עם כל תנועה ומחשבה.

האם זהו צירוף מקרים שיום הכיפורים נקרא על שם ציפור כה ייחודית? או שמא יש כאן רמז עמוק יותר לטבעו של היום הקדוש הזה?

מסורת מרתקת נוספת מגלה לנו עוד על הקשר המיוחד הזה. באתיופיה, וגם כאן בישראל, נוהגים יהודי אתיופיה להתכנס לקראת צאת יום כיפור - לא רק לתפילה, אלא גם לריקוד. ריקוד שהוא בו זמנית דרך להתענות ולהתעלות.

כיצד ייתכן שביום של חשבון נפש, יום כה רציני וכבד, אנשים בוחרים לרקוד? 

דמיינו לרגע תרבות שבוחרת לקרוא ליום הכי רציני בשנה בשם של ציפור, ואף רוקדת ביום הזה כדרך להתחבר לחשבון נפש. מה זה אומר על הדרך שבה הם רואים את העולם?

אולי זו בדיוק הנקודה. אולי חשבון נפש אמיתי אינו מתרחש רק בראש, אלא בכל תא בגוף, בכל נשימה, בכל תנועה. הריקוד מאפשר לנו לעשות חשבון נפש שלם, המחבר בין כל חלקי הווייתנו. אולי זו הזמנה לראות את החיים - אפילו ברגעים הכי כבדים - כמשהו קל, חופשי ומלא תקווה, בדיוק כמו ציפור שפורשת כנפיים ומתרוממת אל על.

הציפור הקטנה והזריזה הזו מסמלת את היכולת שלנו להתחדש. כמוה, גם אנחנו יכולים לעוף גבוה, לראות את העולם מזווית חדשה, ולחזור מחוזקים ומלאי השראה.

וכך, בכל שנה, כאשר מגיע יום הכיפורים, אנו מוזמנים להיזכר בציפור הקטנה הזו – אסתרי ווף (הציפור של יום כיפורים). להבין שאולי הרגעים העמוקים ביותר של חשבון נפש עוברים דרך הגוף, דרך התנועה, ודרך החיבור למקורות חוכמה מעבר לעצמנו. הטבע, הציפורים, והמסורת העתיקה - כולם מהווים מקור השראה לתהליך ההתחדשות והטיהור. שהדרך להתעלות ולצמיחה אישית אינה רק דרך המחשבה, אלא גם דרך החיבור לחוכמה עתיקה הזורמת בעורקינו ובעולם סביבנו מזה אלפי שנים.

האזנה נעימה!

וגמר חתימה טובה!

כשאדם זר מעיר לי או מתקן אותי, 

מתי זו פלישה לפרטיות ומתי עזרה מבורכת?

בתור אמא טרייה אחרי הריון ראשון, היה לי ברור מה אני רוצה:

לשאת את הילדה שלי על גופי, כמו שאמא שלי נשאה אותי, 

וכמו שראיתי נשים אתיופיות רבות עושות בילדותי 

אז התיישבתי לתפור אנקלווה, מנשא-גב עשוי בד אתיופי (הידיים זכרו איך)

הוא היה יפהפה, מלא בצבעים ובדוגמאות שהזכירו לי ילדות.

הנחתי את ילדתי על הגב ויצאתי לפארק.

כשרציתי לחזור הביתה, הרמתי את הילדה כדי להניח אותה במנשא אבל התחלתי להסתבך עם ההנפה והקשירה (שהן לא פשוטות בכלל) .

בדיוק כשהתחלתי להרגיש תסכול וחוסר אונים, 

שלוש נשים אתיופיות מבוגרות מיהרו לגשת אליי. 

בלי הרבה מילים, הן לימדו אותי איך להניף ולקשור בצורה נכונה, עם סבלנות ועדינות של מי שמכירות את המלאכה הזו לפני ולפנים. 

האקט הזה נטע בי תחושת ביטחון, שלווה ושייכות. 

אבל האירוע הקטן הזה גם עורר בי שאלה גדולה, 

שהלכה והחריפה ככל ששמתי לב לדינמיקה

בין הורים וילדים בגנים ציבוריים, ובמפגשי חברים.

כשאדם זר מעיר לנו או מתקן אותנו, מתי זה מתפרש אצלנו

כפלישה למרחב פרטי, ומתי זה מרגיש כמו הגשת עזרה מבורכת?

בפרק הזה דיברתי על המשמעות המוחשית של "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד", כולל סיפורים מהמשפחה שלי, ועל הבדל אחד סופר משמעותי בין תרבות המערב לתרבויות מסורתיות, שכדאי להתבונן בו.