בפרק הזה אדגיש את השנים החשובות בחייו של גוסטב ויגלנד שבהן יתרחשו אירועים שישפיעו עליו ועל הפארק המרהיב שעיצב ובנה, ה"מאסטר פיס" האמנותי של העיר, ולדעתי, האתר המעניין ביותר בעיר אוסלו, בירת נורבגיה.
איפה ניתן לראות את עבודותיו של ויגלנד ומהן הביקורות על פארק הפסלים?
מהם חלקי הפארק השונים ומה מייצג כל חלק?
פארק הפסלים של ויגלנד הוא בבחינת אתר חובה בסיור באוסלו ומומלץ להגיע אליו לפחות פעם אחת בביקור בעיר ולמשך מספר שעות, ובמיוחד מומלץ הביקור למשפחות עם ילדים שאצלם, כך אני מעריך, יתעוררו שלל שאלות על אנושיות, אוניברסאליות ומוסר. שאלות שגם להורים המנוסים ביותר, לעיתים פשוט אין תשובות.
ובנימה אישית- כיוון שנפשי קשורה כבר שנים רבות לפארק הפסלים ולמה שהוא מסמל, חייב להודות שהתרגשתי מאד כשהקלטתי את הפרק הזה. מקווה שתתרגשו יחד איתי במהלך ההאזנה.
וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.
שלום מאזינות יקרות, מאזינים יקרים, וברוכים הבאים לפודקאסט "העולם הגדול" ולחלק ב' של הפרק גוסטאב ויגלנד, "האמן שיצר פסלים אנושיים". בחלק הקודם תיארתי את ראשית חייו ועיצובו של ויגלנד כפסל צעיר. הגענו לשנים החשובות בחייו, שבהן יתרחשו אירועים שישפיעו עליו ועל הפארק המרהיב שעיצב ובנה.
פארק פרוגנר-
בתחילת שנת 1921 מחליטה עיריית כריסטיאניה (זוכרים, אוסלו לעתיד) להרוס את הבניין בו התגורר גוסטב ויגלנד ולבנות ספרייה במקום. ויגלנד חיפש מקום להצגת עבודותיו וביקש מהעירייה לבחון עבורו מקום ל"סטודיו בטבע". עיריית כריסטיאניה פונה אליו ומציעה לו הסכם מעניין. ההסכם היה שכל עבודותיו יוצגו אך ורק בעיר ולא מחוצה לה בתמורה לסטודיו מרווח ונוח, בו יוכל ליצור, ומוזיאון להנצחה לאחר מותו. מה אתם הייתם עונים אם מועצת העיר הראשית והגדולה במדינתכם הייתה שואלת אתכם אם אתם מוכנים להציג לעולמים, לתמיד, לעולם ולעולם את יצירותיכם אבל מגבילה אתכם לבלעדיות אך ורק איתה? אכן לא שאלה קלה, במיוחד כשויגלנד ביקר בערים גדולות וחשובות באירופה וכבר נחשב אמן בינלאומי מוכר. הוא וודאי חשב על הצגת עבודותיו במקומות שונים ביבשת. ויגלנד חכך מעט בדעתו על הרעיון. כאדם שקול וקר- רוח בדר"כ הוא היסס מעט. בסופו של דבר החליט להסכים להצעה בעיקר מסיבה פרקטית, לקבל סטודיו לעבודותיו ומוזיאון שינציח אותן לאחר מותו. וכך, נחתם הסכם בלעדיות הדדי עם מועצת עיריית כריסטיאניה בחודש פברואר אותה שנה, 1921. ויגלנד עובר לגור בסטודיו עבודה ומגורים שייחל לעצמו במשך שנים. הסטודיו כלל גם דירה גדולה צמודה לו ולמשפחתו הכוללת ספריה, חדר- אוכל, 2 חדרי- שינה, סלון וחדר אמבטיה עם שירותים צמודים, מבנה מפואר מאד יחסית לאותה תקופה. למרות שלא קיבל שכר ישיר מהעירייה עבור הצגת עבודותיו בפארק, היה ויגלנד מרוצה מההסכם איתה כיוון שהוא נתן לו שקט נפשי להתרכז ביצירותיו ובית נוח ונעים לגור בו ללא תשלום, פלוס הנצחה לעולמים, והעירייה גם הסכימה שיקבל עמלה עבור עבודותיו שייצור ברחבי העיר מחוץ לפארק. הסטודיו נמצא בפארק פרוגנר, פארק שעיריית כריסטיאניה רכשה בשנת 1896 והפכה אותו לפארק ציבורי. בשנת 1914 הפארק אירח את חגיגות המאה ליום החוקה של נורבגיה. ב- 1921 עדיין היווה אזור טבע עירוני פתוח בשכונת מגורים בשם זהה, פרוגנר, מספר ק"מ צפונית- מערבית למרכז העיר. כיום שכונת פרוגנר היא שכונה מבוססת מאד המונה כ- 60,000 תושבים עם מחירי נדל"ן מהגבוהים לא רק באוסלו אלא בנורבגיה כולה.
אגב, השם הרשמי של הפארק עד היום הוא פארק פרוגנר והאזור שבו נמצאים פסליו של ויגלנד נקרא "מתקן ויגלנד", או באנגלית ויגלנד אינסטליישן אבל תיירים זרים, וגם מקומיים, נוהגים לקרוא לו לעיתים פארק ויגלנד וכך הוא מוכר לרוב.
בשנת 1922 התחתן ויגלנד בשנית, הפעם עם אינגריד וילברג, שבדומה לאשתו הראשונה, הייתה מודל לעבודותיו. כמו שכבר ניתן להסיק, עבודתו סבבה את חייו והוא עסק בה יומם וליל. ויגלנד יתגרש מוילברג בשנת 1940. אך המהפך המשמעותי ביותר בחיי הפסל שישנה את חייו לעד התרחש בשנת 1924. בשנה זו עיריית כריסטיאניה הסכימה להציב את עבודתו "המזרקה", חלק חשוב עד היום בפארק הפסלים, והפארק לבש צורה כמקום מרהיב באופן מיוחד ולא "סתם" פארק פסלים. בסופו של דבר, עיצב את עבודת- חייו כמו שאנו מכירים אותה היום, ה- מאסטר פיס האמנותי של העיר, פארק הפסלים.
בכך הפך ויגלנד מאמן מקומי מפורסם לגדול פסלי נורבגיה ומהמפורסמים בעולם. הוא הבין שבכך הוא מבטיח לפסלים שיצר חיי- נצח, ולדמותו שלו להיקשר עם העיר אוסלו לעולם ועד. בנוסף לפסלים שלו הוא העניק לעיר אוסלו גם תחריטים שיצר, תבניות למפות ואיורים של כריות ושטיחים.
בהמשך, לאחר מותו, ועם אישור ממשפחתו, הפסלים שלו הוצבו גם במקומות אחרים באוסלו וברחבי נורבגיה ואפילו מחוץ למדינה. ניתן לראות פסלים נוספים של ויגלנד ברחבת בית- העירייה של העיר, בין מימיו התכולים של הנמל לבית אבני- הבריק האדומות המפורסם של בית העירייה. פסלים נוספים של ויגלנד באוסלו נמצאים גם ליד ארמון המלוכה, ובשאר נורבגיה מוצבים פסלים שלו גם בעיר ברגן, העיר השנייה בגודלה במדינה, מול תיאטרון שנקרא "הבמה הלאומית" ועוד פסלים מוצבים גם במאנדאל, עיר הולדתו של ויגלנד, ואף פסל אחד בעיר הנורבגית הדרומית כריסטיאנסנד.
מחוץ לנורבגיה ניתן לראות פסלים של ויגלנד בשתי מדינות בלבד. שבדיה ויפן. בבירת שבדיה, שטוקהולם, נמצאת גלריית טיאלסקה, ושם נמצא אוסף הפסלים הגדול ביותר של הפסל מחוץ לנורבגיה. הכל מתחיל בהיכרותו של גוסטאב עם מנהל הבנק ואספן האמנות האמיד, ארנסט טיאל, אי אז בתחילת המאה העשרים. טיאל חיפש לתמוך באמנים סקנדינבים ייחודיים ובעלי חזון אמנותי והתרשם עמוקות מעבודותיו הראשונות של ויגלנד. כששמע טיאל שלוויגלנד בעיות כלכליות, וקושי גדול לבנות את הפסלים ולהציב אותם באוסלו, החליט לעזור לו בכך שתרם 50,000 קרונות נורבגיות, סכום עתק באותם ימים, להקמת "המזרקה", שללא תרומה זו כנראה לא היה מוקם בימיו של ויגלנד. כשוויגלנד הבין שחלומו להקים פארק פסלים אכן מתגשם אמר "זהו היום השמח בחיי".
אגב, באותה גלריה בשטוקהולם, גלריית טיאלסקה, ישנן גם יצירות של אמן נורבגי מפורסם מאד אחר, הצייר האקספרסיוניסט אדווארד מונק. מונק צייר, בין היתר, את אחד הציורים היקרים בעולם, "הצעקה", שאחת הגרסאות שלו נמכרה בשנת 2012 במחיר של 120 מיליון דולר והיום שוויו עומד על יותר מ- 133 מיליון דולר, ציור שגם נגנב מספר פעמים. מונק וויגלנד חיו באותה תקופה, וכאמנים צעירים אפילו גרו זמן קצר באותו מלון בברלין. הם אמנם העריכו אחד את השני אך הייתה ביניהם קנאת אמנים ולא היו מעולם ידידים, ובשלב מסוים אפילו מונק האשים את ויגלנד בגניבת רעיון ליצירת "מעגל החיים" שמוצג בפארק הפסלים. ישנה סברה שהאמנים נטו להתווכח ובאחד הוויכוחים ביניהם זרק ויגלנד יציקת חזה מחרס לעבר מונק שהתכופף והיא החטיאה את האמן אך היציקה נשברה ונהרסה לגמרי.
ויגלנד היה בקשרים גם עם שני סופרים נורבגים מפורסמים. קנוט המסון, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1920, שספרו המפורסם ביותר היה "בירכת האדמה", יצירת מופת של ממש, היה מבוגר מוויגלנד בעשור והשניים היו חברים קרובים. המסון הירבה לעודד את ויגלנד ליצור עוד בתחילת דרכו אך, מאוחר יותר, כשהשניים החלו להתפרסם ולהיות עסוקים מאד בעבודותיהם, הקשר מעט התרופף. עם הנריק איבסן, סופר- מחזאי מוערך מאד בעולם, שהיה מבוגר מויגלנד ב- 41 שנים, לא היו לוויגלנד קשרים חברתיים עמוקים. ויגלנד ביקש שנים רבות לפסל את המחזאי אך הוא הורשה לעשות זאת רק ממש בערוב ימיו של איבסן, כשהאחרון היה רוב הזמן במיטתו, סובל משבץ מוחי, ומצליח לקום ולדגם עבור ויגלנד לא יותר מעשר דקות ברציפות בכל פעם.
וכאמור, חוץ מבשבדיה גם ביפן ניתן לראות פסלים של ויגלנד, בפארק האמנות של העיר סאפורו ביפן, אחת הערים הגדולות במדינת איים זו.
אז בואו נדבר יותר על הפארק. גודלו כ- 320 דונם, אורכו הכולל כ- 850 מטרים והוא מכיל 212 פסלים חוץ משאר היצירות השונות כמו למשל מזרקות וגשרים. כן, הפארק מכיל יותר מרק פסלים. הוא בנוי בכוונה בצורה של שדרה אורכית, צרה יחסית ובולטת והמטרה היא שתביטו הלאה, לכיוון שיא הפארק, אל המונולית, השיא הטופוגרפי ולדעת רבים, גם השיא היצירתי של הפארק. לעודד אתכם להמשיך ולצעוד, גם מסיבות מיסטיות של "זרימת החיים", אחת מכוונותיו הנסתרות של ויגלנד, וגם כדי להקל מעט על העומס בימים שבהם הפארק הומה מבקרים. בנוסף לפסלים, הפארק מכיל את אוסף הוורדים הגדול ביותר בנורבגיה, 14,000 ורדים מ- 150 מינים שונים ובשנת 2009 הוכרז כפארק הנורבגי הראשון שהוגן על פי חוק מורשת התרבות של המדינה.
ואלה ששת חלקי פארק הפסלים השונים:
1- הכניסה הראשית- מורכבת מחמישה שערים מגרניט וברזל שחור יצוק, כשהאמצעי ביניהם גבוה מהאחרים. 2 שערי כניסה להולכי רגל מברזל יצוק. דלתות השערים יוצרו בשנת 1926 בצורה של דפוסים גיאומטריים עם מרכיבים תלת-ממדיים במרכז ומעליהם דמויי פנסים או עששיות. פרויקט השער נוצר על ידי ויגלנד בשנת 1924 במימון הבנק הלאומי הנורבגי, אך הוא נפתח רק בשנת 1942.
אחרי השער נמצאת שדרה ארוכה עטורת עצי בוקיצה, אדר, צפצפה ומילה. במרכז השדרה פסל דיוקן- עצמי של ויגלנד, הדמות המפוסלת היחידה הלבושה בפארק. בכל זאת, ויגלנד רצה להראות לכם את יצירת חייו בצורה מכובדת...
2- הגשר- אורכו כ- 100 מטרים ורוחבו כ- 15 מטרים. הגשר עצמו נבנה בשנת 1914 ועליו 58 פסלים במגוון גילאים, מילדים ועד מבוגרים, נשים וגברים, מוצבים בשתי שורות כשגם כאן עמודים דמויי פנסים או עששיות ובמגוון נושאים כמו משחק, מערכות יחסים, תאווה, כניעה, מאבקים, חיוניות. אחד הפסלים המפורסמים ביותר בפארק נמצא כאן, "הילד הכועס", ילד עם שפת- גוף זעופה שרוקע ברגלו על הרצפה, אולי כועס גם כי דמותו הפכה מלוטשת ומחוספסת בעקבות עשרות השנים ומיליוני כפות הידיים של מבקרים שנגעו בו. פסל מפורסם נוסף כאן הוא "אב מניף ילדיו", וגם "האישה עם שיער הרסטה המתנפנף", וגם פסל "הילדים הרצים". חלק מהפסלים עוצבו ויוצרו בשנת 1916 והשתמרו בקולקציה של האמן עד שמצאו בית מתאים, הפארק. אבל רוב הפסלים על הגשר עוצבו בין השנים 1925 ל- 1933.
מתחת לגשר אגם מלאכותי שברבורים לבנים וברווזים כהי- גוונים שוחים בו ומסביב צמחיה רבה, עצים פורחים ומדשאה מוריקה ורחבת- ידיים. נהדר לראות כאן את חילופי העונות, סתיו בשלכת צהבהבה ומכמירת- לב, ובאביב הפורח והססגוני- בנורבגיה האביב הוא לרוב בתחילת חודש מאי- מתגברת תנועת המבקרים בפארק. ובקיץ הקצר יחסית במדינה- שיא עונת התיירות בנורבגיה- המוני מבקרים מכל העולם מגיעים לחזות בפלא היצירתי, להשתומם ולהתפלא על איכות הפסלים, ובזכות גודלו של הפארק וכמות הפסלים הגדולה בו, יש כמעט תמיד תחושה שיש מקום לכולם גם כשהפארק הומה- אדם. במקור, ויגלנד תיכנן שסירות משוטים ישוטו באגם המלאכותי למען הילדים שיבקרו בפארק אך תכנית זו לא בוצעה בפועל.
3- המזרקה או "עץ החיים"- חלק זה בפארק נועד במקור להיות מוצב מול בית הפרלמנט במרכז העיר, אך, כאמור, היה זה החלק הראשון שהוצב בפארק בשנת 1924 אבל העבודה עליו הסתיימה רק בשנת 1947. הוא בנוי בצורת מלבן חיצוני ופנימי, עשוי ארד, 60 דמויות מורכבת מפסלי ילדים, נערים וזקנים מתחת ל- 20 "מטריות" או פסלי עצים המציגים את 4 שלבי החיים: ילדות, בגרות, הורות וזיקנה. המזרקה עצמה היא למעשה במלבן הפנימי ובמלבן החיצוני, העשוי תבליטי ארד, יש בריכה קטנה שבה ניתן להשתכשך בימי קיץ חמים. העץ האחרון לפני המונולית מכיל שלד כסמל למוות, ונועד בידי האמן לציין שגם כשהגוף מתרוקן ומת הוא לא מאבד משמעות, הוא הופך לחלק מהטבע.
4- רחבת המונולית- רחבה בגודל 1800 מטרים רבועים עשויה פסיפס בגרניט לבן ושחור ועליה קימורי רצפה עדינים ודקים. ויגלנד ביקש להמחיש בעזרת הקימורים את מורכבות החיים ואת הדרכים הקשות והמורכבות שבני האדם נאלצים לעיתים לעבור בחייהם. הרחבה בנויה בצורת מעגל ולמרות שהיא בנויה באוויר הפתוח, היא בנויה כך שהיא תכיל הד (אקו). כל קול שמשמיעים כאן חוזר כהד.
בשנת 1947 הוצבו על גבי הרחבה 36 פסלים אנושיים המתארים חמלה, אהבה, זיקנה, התאהבות, פנים אל מול פנים, מחשבה, כאב, סבל, השאיפה לנצח, ילדים רבים, הפחד והאומץ, נצח, אם מחובקת בידי ילדיה, מכל פסל אפשר להתפעם, מהיצירתיות, מהיופי, מהאמנות הנהדרת והייחודית. ויגלנד החל בעיצוב הפסל הראשון כאן בשנת 1915 ועבד עליהם עד 1936.
מעל הרחבה גרם מדרגות מעוגל מסותת בפשטות מגרניט לבן המוליך אל המונולית.
5- המונולית- (מיוונית, מונו = יחיד, לית = אבן) הגבוה ביותר בעולם, 18 מטרים, הבנוי על הגבעה הגבוהה ביותר בפארק וממנו כל העולם נראה ירוק, פורח ושמח. הרישומים הראשונים של המונולית החלו בשנת 1919 אבל ויגלנד החל בבנייה רק בשנים 1925- 1926. האבן, מגולפת כולה מיחידה אחת שמקורה במחצבה בדרום- מזרח נורבגיה ממנה נעשה המונולית, שקלה 260 טון והועברה ב־1926, דרך הים, ומשם בעזרת מנוף מיוחד וגלגלת, מן הנמל של אוסלו, דרך רחובותיה של העיר, אל הפארק. שלושה סתתי- אבן עמלו על חציבתו של הפסל הענק הזה במשך 13 שנים תמימות (1942־1929). רק בחג המולד שנת 1944, עשרים וחמש שנים מאז התחלת הרישומים הראשונים שלו, הוצג המונולית לראשונה לציבור מול כמעט 200 אלף מבקרים נרגשים והמומים מגודל האבן ומגודל המעמד, גם "מעמד" מלשון אירוע חשוב ומיוחד וגם המעמד שעליו עמדה האבן הענקית, מעין סככה מגושמת שנהרסה לאחר הצבתו הסופית של המונולית במקומו הקבוע. המונולית עשוי כולו מ- 121 פסלי אדם מארד, אנשים חבוקים, "אחד בתוך השני", לא ניתן להבחין מהיכן מתחיל אחד והיכן מסתיים השני, נראה כאילו שכולם נאבקים להגיע לפסגה, חותרים כלפי מעלה. כשאני עומד מול המונולית אני בדר"כ מצטמרר וגופי רועד מעט. הוא מזכיר את המראות המזעזעים של מחנות ההשמדה ממלחמת העולם השנייה, את קורבנות זוועות הנאצים, את ערמת הגופות המוכרת כל כך, לצערנו. המונולית נבנה בידי ויגלנד שנים רבות לפני שנודע בעולם עליהם, מעין נבואה על האדם השואף אל הפסגה, אל השמיים, לקיום, להגשמה עצמית, האדם התלוי וקשור אחד ברעהו, כדברי המשורר מוטי המר, "כולנו רקמה אנושית אחת".
ההומניות של ויגלנד ואהבת האדם שלו מתבטאות לדעתי ביצירת המונולית, יצירתו הגדולה והחשובה ביותר בפארק.
6- גלגל החיים- סמל הנצח עשוי ארד, נראה כמו שעון שמש, החלק המאוחר בפארק, 1934- 1933, גם חלק זה מתאר את המסע של האדם מתקופת הינקות עד סופו דרך תקווה, אבל, שמחה, פנטסיה, משאלות. אבל גם כאן הסוף כביכול אינו סוף מוחלט, כי הפסל מייצג ארבע דמויות אנושיות במעגל ותינוק נעול בתוך המעגל וצף בהרמוניה.
4-
מרץ 1943- בעת מלחמת העולם השנייה- ויגלנד מת מדלקת בליבו והוא בן 73. השפעות שתי מלחמות העולם השפיעו עליו והעציבו אותו מאד, גם העובדה שנורבגיה הפכה לבת- ברית של הנאצים (שלטון הבובות הפרו- נאצי של קוויזלינג), הוא מת בין- היתר משברון- לב. לויגלנד תמיד היה סבר פנים רציני ומיעט לחייך, ובשנותיו האחרונות, עקב מוראות המלחמה, חבריו העידו שהיה אף רציני וחמור- סבר עוד יותר.
עד מותו הפארק מעסיק את האמן מבוקר עד ערב מידי- יום במשך כמעט 20 שנים. גם מספר שנים אחרי לכתו המשיכו האחראים על פארק הפסלים להציב בפארק את הפסלים השונים שויגלנד פיסל ועיצב כשהכל נאמן לאופן שויגלנד דמיין ותיכנן לפני מותו, ורק בתחילת שנות החמישים עיצוב הפארק הושלם סופית, עשורים אחרי שהחל.
במשך השנים היו גם ביקורות על עבודותיו של ויגלנד, וחלק מהמבקרים טוענים שהן הושפעו מהכיבוש הנאצי של נורבגיה שחל בין השנים 1940- 1945 למרות שרוב כמעט מוחלט מעבודותיו של האמן נוצרו שנים רבות לפני כן, וגם העובדה שבמהלך שנים אלה ויגלנד, כאמור, מת. הסיבה לטענות נובעת מתחושות חלק מהמבקרים, להערכתי חלק קטן מאד מהם, שהפסלים מייצגים קור אנושי, ניכור בין בני- אדם ושלמות פיזית חסרת- אינדיבידואליות. סיבה נוספת לטענות הן השמועות שהופצו במהלך מלחמת העולם השנייה, שלא מצאתי להן ביסוס, שוויגלנד לא התנגד באופן פעיל לכיבוש הנאצי ואף הזמין מיוזמתו קצינים נאציים לבקר בפארק הפסלים. כאמן מוכר וידוע במדינה, ציפו המבקרים כי ויגלנד, אמן שיצירותיו כאמור אוניברסאליות ומייצגות הרמוניה בין בני- אדם, יתנגד לכיבוש הגרמני ולעקרונות הנאצים וימחה ציבורית נגדם, מה שויגלנד כנראה לא עשה או לפחות אין הוכחה מוחשית לכך. בהקשר לביקורת זו אין לשכוח את הטראומה שנושאת נורבגיה משנות הכיבוש, שלטון הבובות של קוויזלינג והנזק הרב שהותירו הנאצים במדינה, בנפש וברכוש.
חלק מהמבקרים טוענים שהפארק מהווה סוג של חידה, אניגמה. אולי זה המרחב הכפרי והשלו בתוך עיר גדולה, מעין "אי ירוק", אולי אלה הן הדמויות המוזרות בו, ואולי זהו מבנה הפארק. ממעוף הציפור נראה הפארק כצלב נוצרי. הציר האורכי שלו יוצא מהכניסה הראשית, מעבר לגשר, אל המונולית ועד "גלגל החיים", ואת הציר הרוחבי של הצלב מסמלת המזרקה. יחד מתקבלת צורת צלב. גם דמותו של ויגלנד אניגמטית מעט. הוא היה ביישן, שקדן, אוהב אדם אבל מסוגר, מופנם ומתבודד, עקשן ביצירתו לעיתים קרובות אבל ותרן מאד בנושאי רגש ולב, קשוח- לב לעיתים עם זרים אבל חביב ונדיב עם מכרים, דברן בנושאי יצירתו אבל שקט ומופנם בנושאים אחרים.
בשנת 1950 הוקם מוזיאון ויגלנד, מוזיאון סגור בשטח פארק פרוגנר הנמצא במבנה דמוי אחוזה עם אבני- בריק אדומות. המוזיאון מכיל מיצירותיו המוקדמות של ויגלנד, מודלים מקוריים של עבודותיו שמוצגות בפארק הפסלים וממחישים בקטן חלקים מפסלי הפארק, כ- 1600 פסלים, 12,000 איורים ורישומים וכ- 400 חיתוכי עץ. כל היצירות הפכו לרכוש עירוני ונוספו להן גם תצלומים, מחברות לרישום, ספרים ואלפי מכתבים שהיו שייכים לאמן.
לסיכום, נראה שכבר הבנתם- פארק הפסלים של ויגלנד הוא בבחינת אתר חובה בסיור באוסלו ומומלץ להגיע אליו לפחות פעם אחת בביקור בעיר ולמשך מספר שעות, ובמיוחד מומלץ הביקור למשפחות עם ילדים שאצלם, כך אני מעריך, יתעוררו שלל שאלות על אנושיות, אוניברסאליות ומוסר. שאלות שגם להורים המנוסים ביותר, לעיתים פשוט אין תשובות.
