העולם הגדול עם אורי הראל

נושא המגדר מעסיק את המין האנושי מאז ימי אדם וחווה. עם התקדמות הגלובליזציה והליברליזם בעולם המערבי החלו גם תנועות לקידום האישה, כאשר המדינות הנוטות יותר לכבד את זכויות האישה הינן המדינות המתקדמות בעולם מבחינת קידום חברתי ומבחינת מדד האושר. קיים קשר ישיר ומוכח בין מרחב נשי בטוח ושוויוני באופן יחסי לבין שגשוג חברתי, כלכלי וגיאופוליטי. וכמובן שיש עוד דרך ארוכה מאד עד לשוויון מלא.

כמי שתומך מאד בזכויות נשים, ומאמין שלנשים יכולות ארגוניות וביצועיות טובות לא פחות מאשר לגברים ואולי אף טובות יותר (בהכללה, כמובן), משמח מאד שבעשור האחרון החלו לצאת יותר ויותר טיולי נשים המאפשרים מרחב נשי עוטף ומחבר.

כדי להרחיב את הבנתי על העולם הגדול של טיולי הנשים נפגשתי לשיחה מעמיקה עם סורנגה (גלית יצחקי), שהקימה לפני כעשרים שנים, בשותפות עם אסטה, את חברת טיולי הנשים הראשונה בארץ שנקראה "אסטה וסורנגה", והיום מנהלת את "בית החוויות של סורנגה" בשיתוף "החברה הגאוגרפית". בחברה זו סורנגה יוצרת טיולי בוטיק לנשים בארץ ולחו"ל בדגש אנתרופולוגי הכוללים מפגש עם אנשים מקומיים וחיבור ליעד דרך סיפורים אישיים ומרתקים.

בין היתר שוחחנו על:

מקור השם סורנגה.

מה הניע את סורנגה לעזוב עבודה בטוחה ולהגשים חלום?

הקשר המיוחד של סורנגה עם התרבות וההווי של הודו ומה ניתן ללמוד ממדינה זו.

מהו המיזם המיוחד שהקימה בזמן הקורונה?

מה עושים בהודו כשרוצים להזיז רכב חוסם בחנייה?

הייחודיות של טיולי הנשים ב"בית החוויות של סורנגה" ומהי מהות החברה.

היעדים שאליהם מטיילות לקוחות החברה.

והכי חשוב ומשמעותי- למה לצאת לטיולי נשים בעולם?

בפרק הזכרנו את הספרים האלמותיים (והמומלצים מאד!):

"הודו- יומן דרכים"- עזריאל קרליבך

"האוהל האדום"- אניטה דיאמנט

לאתר של בית החוויות של סורנגה:

https://www.suranga.co.il/

בפרק הזה אדגיש את השנים החשובות בחייו של גוסטב ויגלנד שבהן יתרחשו אירועים שישפיעו עליו ועל הפארק המרהיב שעיצב ובנה, ה"מאסטר פיס" האמנותי של העיר, ולדעתי, האתר המעניין ביותר בעיר אוסלו, בירת נורבגיה.

איפה ניתן לראות את עבודותיו של ויגלנד ומהן הביקורות על פארק הפסלים?

מהם חלקי הפארק השונים ומה מייצג כל חלק?

פארק הפסלים של ויגלנד הוא בבחינת אתר חובה בסיור באוסלו ומומלץ להגיע אליו לפחות פעם אחת בביקור בעיר ולמשך מספר שעות, ובמיוחד מומלץ הביקור למשפחות עם ילדים שאצלם, כך אני מעריך, יתעוררו שלל שאלות על אנושיות, אוניברסאליות ומוסר. שאלות שגם להורים המנוסים ביותר, לעיתים פשוט אין תשובות.

ובנימה אישית- כיוון שנפשי קשורה כבר שנים רבות לפארק הפסלים ולמה שהוא מסמל, חייב להודות שהתרגשתי מאד כשהקלטתי את הפרק הזה. מקווה שתתרגשו יחד איתי במהלך ההאזנה.

וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.

שלום מאזינות יקרות, מאזינים יקרים, וברוכים הבאים לפודקאסט "העולם הגדול" ולחלק ב' של הפרק גוסטאב ויגלנד, "האמן שיצר פסלים אנושיים". בחלק הקודם תיארתי את ראשית חייו ועיצובו של ויגלנד כפסל צעיר. הגענו לשנים החשובות בחייו, שבהן יתרחשו אירועים שישפיעו עליו ועל הפארק המרהיב שעיצב ובנה.

פארק פרוגנר-

בתחילת שנת 1921 מחליטה עיריית כריסטיאניה (זוכרים, אוסלו לעתיד) להרוס את הבניין בו התגורר גוסטב ויגלנד ולבנות ספרייה במקום. ויגלנד חיפש מקום להצגת עבודותיו וביקש מהעירייה לבחון עבורו מקום ל"סטודיו בטבע". עיריית כריסטיאניה פונה אליו ומציעה לו הסכם מעניין. ההסכם היה שכל עבודותיו יוצגו אך ורק בעיר ולא מחוצה לה בתמורה לסטודיו מרווח ונוח, בו יוכל ליצור, ומוזיאון להנצחה לאחר מותו. מה אתם הייתם עונים אם מועצת העיר הראשית והגדולה במדינתכם הייתה שואלת אתכם אם אתם מוכנים להציג לעולמים, לתמיד, לעולם ולעולם את יצירותיכם אבל מגבילה אתכם לבלעדיות אך ורק איתה? אכן לא שאלה קלה, במיוחד כשויגלנד ביקר בערים גדולות וחשובות באירופה וכבר נחשב אמן בינלאומי מוכר. הוא וודאי חשב על הצגת עבודותיו במקומות שונים ביבשת. ויגלנד חכך מעט בדעתו על הרעיון. כאדם שקול וקר- רוח בדר"כ הוא היסס מעט. בסופו של דבר החליט להסכים להצעה בעיקר מסיבה פרקטית, לקבל סטודיו לעבודותיו ומוזיאון שינציח אותן לאחר מותו. וכך, נחתם הסכם בלעדיות הדדי עם מועצת עיריית כריסטיאניה בחודש פברואר אותה שנה, 1921. ויגלנד עובר לגור בסטודיו עבודה ומגורים שייחל לעצמו במשך שנים. הסטודיו כלל גם דירה גדולה צמודה לו ולמשפחתו הכוללת ספריה, חדר- אוכל, 2 חדרי- שינה, סלון וחדר אמבטיה עם שירותים צמודים, מבנה מפואר מאד יחסית לאותה תקופה. למרות שלא קיבל שכר ישיר מהעירייה עבור הצגת עבודותיו בפארק, היה ויגלנד מרוצה מההסכם איתה כיוון שהוא נתן לו שקט נפשי להתרכז ביצירותיו ובית נוח ונעים לגור בו ללא תשלום, פלוס הנצחה לעולמים, והעירייה גם הסכימה שיקבל עמלה עבור עבודותיו שייצור ברחבי העיר מחוץ לפארק. הסטודיו נמצא בפארק פרוגנר, פארק שעיריית כריסטיאניה רכשה בשנת 1896 והפכה אותו לפארק ציבורי. בשנת 1914 הפארק אירח את חגיגות המאה ליום החוקה של נורבגיה. ב- 1921 עדיין היווה אזור טבע עירוני פתוח בשכונת מגורים בשם זהה, פרוגנר, מספר ק"מ צפונית- מערבית למרכז העיר. כיום שכונת פרוגנר היא שכונה מבוססת מאד המונה כ- 60,000 תושבים עם מחירי נדל"ן מהגבוהים לא רק באוסלו אלא בנורבגיה כולה.

אגב, השם הרשמי של הפארק עד היום הוא פארק פרוגנר והאזור שבו נמצאים פסליו של ויגלנד נקרא "מתקן ויגלנד", או באנגלית ויגלנד אינסטליישן אבל תיירים זרים, וגם מקומיים, נוהגים לקרוא לו לעיתים פארק ויגלנד וכך הוא מוכר לרוב.

בשנת 1922 התחתן ויגלנד בשנית, הפעם עם אינגריד וילברג, שבדומה לאשתו הראשונה, הייתה מודל לעבודותיו. כמו שכבר ניתן להסיק, עבודתו סבבה את חייו והוא עסק בה יומם וליל. ויגלנד יתגרש מוילברג בשנת 1940. אך המהפך המשמעותי ביותר בחיי הפסל שישנה את חייו לעד התרחש בשנת 1924. בשנה זו עיריית כריסטיאניה הסכימה להציב את עבודתו "המזרקה", חלק חשוב עד היום בפארק הפסלים, והפארק לבש צורה כמקום מרהיב באופן מיוחד ולא "סתם" פארק פסלים. בסופו של דבר, עיצב את עבודת- חייו כמו שאנו מכירים אותה היום, ה- מאסטר פיס האמנותי של העיר, פארק הפסלים.

בכך הפך ויגלנד מאמן מקומי מפורסם לגדול פסלי נורבגיה ומהמפורסמים בעולם. הוא הבין שבכך הוא מבטיח לפסלים שיצר חיי- נצח, ולדמותו שלו להיקשר עם העיר אוסלו לעולם ועד. בנוסף לפסלים שלו הוא העניק לעיר אוסלו גם תחריטים שיצר, תבניות למפות ואיורים של כריות ושטיחים.

בהמשך, לאחר מותו, ועם אישור ממשפחתו, הפסלים שלו הוצבו גם במקומות אחרים באוסלו וברחבי נורבגיה ואפילו מחוץ למדינה. ניתן לראות פסלים נוספים של ויגלנד ברחבת בית- העירייה של העיר, בין מימיו התכולים של הנמל לבית אבני- הבריק האדומות המפורסם של בית העירייה. פסלים נוספים של ויגלנד באוסלו נמצאים גם ליד ארמון המלוכה, ובשאר נורבגיה מוצבים פסלים שלו גם בעיר ברגן, העיר השנייה בגודלה במדינה, מול תיאטרון שנקרא "הבמה הלאומית" ועוד פסלים מוצבים גם במאנדאל, עיר הולדתו של ויגלנד, ואף פסל אחד בעיר הנורבגית הדרומית כריסטיאנסנד.

מחוץ לנורבגיה ניתן לראות פסלים של ויגלנד בשתי מדינות בלבד. שבדיה ויפן. בבירת שבדיה, שטוקהולם, נמצאת גלריית טיאלסקה, ושם נמצא אוסף הפסלים הגדול ביותר של הפסל מחוץ לנורבגיה. הכל מתחיל בהיכרותו של גוסטאב עם מנהל הבנק ואספן האמנות האמיד, ארנסט טיאל, אי אז בתחילת המאה העשרים. טיאל חיפש לתמוך באמנים סקנדינבים ייחודיים ובעלי חזון אמנותי והתרשם עמוקות מעבודותיו הראשונות של ויגלנד. כששמע טיאל שלוויגלנד בעיות כלכליות, וקושי גדול לבנות את הפסלים ולהציב אותם באוסלו, החליט לעזור לו בכך שתרם 50,000 קרונות נורבגיות, סכום עתק באותם ימים, להקמת "המזרקה", שללא תרומה זו כנראה לא היה מוקם בימיו של ויגלנד. כשוויגלנד הבין שחלומו להקים פארק פסלים אכן מתגשם אמר "זהו היום השמח בחיי".

אגב, באותה גלריה בשטוקהולם, גלריית טיאלסקה, ישנן גם יצירות של אמן נורבגי מפורסם מאד אחר, הצייר האקספרסיוניסט אדווארד מונק. מונק צייר, בין היתר, את אחד הציורים היקרים בעולם, "הצעקה", שאחת הגרסאות שלו נמכרה בשנת 2012 במחיר של 120 מיליון דולר והיום שוויו עומד על יותר מ- 133 מיליון דולר, ציור שגם נגנב מספר פעמים. מונק וויגלנד חיו באותה תקופה, וכאמנים צעירים אפילו גרו זמן קצר באותו מלון בברלין. הם אמנם העריכו אחד את השני אך הייתה ביניהם קנאת אמנים ולא היו מעולם ידידים, ובשלב מסוים אפילו מונק האשים את ויגלנד בגניבת רעיון ליצירת "מעגל החיים" שמוצג בפארק הפסלים. ישנה סברה שהאמנים נטו להתווכח ובאחד הוויכוחים ביניהם זרק ויגלנד יציקת חזה מחרס לעבר מונק שהתכופף והיא החטיאה את האמן אך היציקה נשברה ונהרסה לגמרי.

ויגלנד היה בקשרים גם עם שני סופרים נורבגים מפורסמים. קנוט המסון, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1920, שספרו המפורסם ביותר היה "בירכת האדמה", יצירת מופת של ממש, היה מבוגר מוויגלנד בעשור והשניים היו חברים קרובים. המסון הירבה לעודד את ויגלנד ליצור עוד בתחילת דרכו אך, מאוחר יותר, כשהשניים החלו להתפרסם ולהיות עסוקים מאד בעבודותיהם, הקשר מעט התרופף. עם הנריק איבסן, סופר- מחזאי מוערך מאד בעולם, שהיה מבוגר מויגלנד ב- 41 שנים, לא היו לוויגלנד קשרים חברתיים עמוקים. ויגלנד ביקש שנים רבות לפסל את המחזאי אך הוא הורשה לעשות זאת רק ממש בערוב ימיו של איבסן, כשהאחרון היה רוב הזמן במיטתו, סובל משבץ מוחי, ומצליח לקום ולדגם עבור ויגלנד לא יותר מעשר דקות ברציפות בכל פעם.

וכאמור, חוץ מבשבדיה גם ביפן ניתן לראות פסלים של ויגלנד, בפארק האמנות של העיר סאפורו ביפן, אחת הערים הגדולות במדינת איים זו.

אז בואו נדבר יותר על הפארק. גודלו כ- 320 דונם, אורכו הכולל כ- 850 מטרים והוא מכיל 212 פסלים חוץ משאר היצירות השונות כמו למשל מזרקות וגשרים. כן, הפארק מכיל יותר מרק פסלים. הוא בנוי בכוונה בצורה של שדרה אורכית, צרה יחסית ובולטת והמטרה היא שתביטו הלאה, לכיוון שיא הפארק, אל המונולית, השיא הטופוגרפי ולדעת רבים, גם השיא היצירתי של הפארק. לעודד אתכם להמשיך ולצעוד, גם מסיבות מיסטיות של "זרימת החיים", אחת מכוונותיו הנסתרות של ויגלנד, וגם כדי להקל מעט על העומס בימים שבהם הפארק הומה מבקרים. בנוסף לפסלים, הפארק מכיל את אוסף הוורדים הגדול ביותר בנורבגיה, 14,000 ורדים מ- 150 מינים שונים ובשנת 2009 הוכרז כפארק הנורבגי הראשון שהוגן על פי חוק מורשת התרבות של המדינה.

ואלה ששת חלקי פארק הפסלים השונים:

1- הכניסה הראשית- מורכבת מחמישה שערים מגרניט וברזל שחור יצוק, כשהאמצעי ביניהם גבוה מהאחרים. 2 שערי כניסה להולכי רגל מברזל יצוק. דלתות השערים יוצרו בשנת 1926 בצורה של דפוסים גיאומטריים עם מרכיבים תלת-ממדיים במרכז ומעליהם דמויי פנסים או עששיות. פרויקט השער נוצר על ידי ויגלנד בשנת 1924 במימון הבנק הלאומי הנורבגי, אך הוא נפתח רק בשנת 1942.

אחרי השער נמצאת שדרה ארוכה עטורת עצי בוקיצה, אדר, צפצפה ומילה. במרכז השדרה פסל דיוקן- עצמי של ויגלנד, הדמות המפוסלת היחידה הלבושה בפארק. בכל זאת, ויגלנד רצה להראות לכם את יצירת חייו בצורה מכובדת... 

2- הגשר- אורכו כ- 100 מטרים ורוחבו כ- 15 מטרים. הגשר עצמו נבנה בשנת 1914 ועליו 58 פסלים במגוון גילאים, מילדים ועד מבוגרים, נשים וגברים, מוצבים בשתי שורות כשגם כאן עמודים דמויי פנסים או עששיות ובמגוון נושאים כמו משחק, מערכות יחסים, תאווה, כניעה, מאבקים, חיוניות. אחד הפסלים המפורסמים ביותר בפארק נמצא כאן, "הילד הכועס", ילד עם שפת- גוף זעופה שרוקע ברגלו על הרצפה, אולי כועס גם כי דמותו הפכה מלוטשת ומחוספסת בעקבות עשרות השנים ומיליוני כפות הידיים של מבקרים שנגעו בו. פסל מפורסם נוסף כאן הוא "אב מניף ילדיו", וגם "האישה עם שיער הרסטה המתנפנף", וגם פסל "הילדים הרצים". חלק מהפסלים עוצבו ויוצרו בשנת 1916 והשתמרו בקולקציה של האמן עד שמצאו בית מתאים, הפארק. אבל רוב הפסלים על הגשר עוצבו בין השנים 1925 ל- 1933.

מתחת לגשר אגם מלאכותי שברבורים לבנים וברווזים כהי- גוונים שוחים בו ומסביב צמחיה רבה, עצים פורחים ומדשאה מוריקה ורחבת- ידיים. נהדר לראות כאן את חילופי העונות, סתיו בשלכת צהבהבה ומכמירת- לב, ובאביב הפורח והססגוני- בנורבגיה האביב הוא לרוב בתחילת חודש מאי- מתגברת תנועת המבקרים בפארק. ובקיץ הקצר יחסית במדינה- שיא עונת התיירות בנורבגיה- המוני מבקרים מכל העולם מגיעים לחזות בפלא היצירתי, להשתומם ולהתפלא על איכות הפסלים, ובזכות גודלו של הפארק וכמות הפסלים הגדולה בו, יש כמעט תמיד תחושה שיש מקום לכולם גם כשהפארק הומה- אדם. במקור, ויגלנד תיכנן שסירות משוטים ישוטו באגם המלאכותי למען הילדים שיבקרו בפארק אך תכנית זו לא בוצעה בפועל.   

3- המזרקה או "עץ החיים"- חלק זה בפארק נועד במקור להיות מוצב מול בית הפרלמנט במרכז העיר, אך, כאמור, היה זה החלק הראשון שהוצב בפארק בשנת 1924 אבל העבודה עליו הסתיימה רק בשנת 1947. הוא בנוי בצורת מלבן חיצוני ופנימי, עשוי ארד, 60 דמויות מורכבת מפסלי ילדים, נערים וזקנים מתחת ל- 20 "מטריות" או פסלי עצים המציגים את 4 שלבי החיים: ילדות, בגרות, הורות וזיקנה. המזרקה עצמה היא למעשה במלבן הפנימי ובמלבן החיצוני, העשוי תבליטי ארד, יש בריכה קטנה שבה ניתן להשתכשך בימי קיץ חמים. העץ האחרון לפני המונולית מכיל שלד כסמל למוות, ונועד בידי האמן לציין שגם כשהגוף מתרוקן ומת הוא לא מאבד משמעות, הוא הופך לחלק מהטבע.

4- רחבת המונולית- רחבה בגודל 1800 מטרים רבועים עשויה פסיפס בגרניט לבן ושחור ועליה קימורי רצפה עדינים ודקים. ויגלנד ביקש להמחיש בעזרת הקימורים את מורכבות החיים ואת הדרכים הקשות והמורכבות שבני האדם נאלצים לעיתים לעבור בחייהם. הרחבה בנויה בצורת מעגל ולמרות שהיא בנויה באוויר הפתוח, היא בנויה כך שהיא תכיל הד (אקו). כל קול שמשמיעים כאן חוזר כהד.

בשנת 1947 הוצבו על גבי הרחבה 36 פסלים אנושיים המתארים חמלה, אהבה, זיקנה, התאהבות, פנים אל מול פנים, מחשבה, כאב, סבל, השאיפה לנצח, ילדים רבים, הפחד והאומץ, נצח, אם מחובקת בידי ילדיה, מכל פסל אפשר להתפעם, מהיצירתיות, מהיופי, מהאמנות הנהדרת והייחודית. ויגלנד החל בעיצוב הפסל הראשון כאן בשנת 1915 ועבד עליהם עד 1936.

מעל הרחבה גרם מדרגות מעוגל מסותת בפשטות מגרניט לבן המוליך אל המונולית. 

5- המונולית- (מיוונית, מונו = יחיד, לית = אבן) הגבוה ביותר בעולם, 18 מטרים, הבנוי על הגבעה הגבוהה ביותר בפארק וממנו כל העולם נראה ירוק, פורח ושמח. הרישומים הראשונים של המונולית החלו בשנת 1919 אבל ויגלנד החל בבנייה רק בשנים 1925- 1926. האבן, מגולפת כולה מיחידה אחת שמקורה במחצבה בדרום- מזרח נורבגיה ממנה נעשה המונולית, שקלה 260 טון והועברה ב־1926, דרך הים, ומשם בעזרת מנוף מיוחד וגלגלת, מן הנמל של אוסלו, דרך רחובותיה של העיר, אל הפארק. שלושה סתתי- אבן עמלו על חציבתו של הפסל הענק הזה במשך 13 שנים תמימות (1942־1929). רק בחג המולד שנת 1944, עשרים וחמש שנים מאז התחלת הרישומים הראשונים שלו, הוצג המונולית לראשונה לציבור מול כמעט 200 אלף מבקרים נרגשים והמומים מגודל האבן ומגודל המעמד, גם "מעמד" מלשון אירוע חשוב ומיוחד וגם המעמד שעליו עמדה האבן הענקית, מעין סככה מגושמת שנהרסה לאחר הצבתו הסופית של המונולית במקומו הקבוע. המונולית עשוי כולו מ- 121 פסלי אדם מארד, אנשים חבוקים, "אחד בתוך השני", לא ניתן להבחין מהיכן מתחיל אחד והיכן מסתיים השני, נראה כאילו שכולם נאבקים להגיע לפסגה, חותרים כלפי מעלה. כשאני עומד מול המונולית אני בדר"כ מצטמרר וגופי רועד מעט. הוא מזכיר את המראות המזעזעים של מחנות ההשמדה ממלחמת העולם השנייה, את קורבנות זוועות הנאצים, את ערמת הגופות המוכרת כל כך, לצערנו. המונולית נבנה בידי ויגלנד שנים רבות לפני שנודע בעולם עליהם, מעין נבואה על האדם השואף אל הפסגה, אל השמיים, לקיום, להגשמה עצמית, האדם התלוי וקשור אחד ברעהו, כדברי המשורר מוטי המר, "כולנו רקמה אנושית אחת".

ההומניות של ויגלנד ואהבת האדם שלו מתבטאות לדעתי ביצירת המונולית, יצירתו הגדולה והחשובה ביותר בפארק.

6- גלגל החיים- סמל הנצח עשוי ארד, נראה כמו שעון שמש, החלק המאוחר בפארק, 1934- 1933, גם חלק זה מתאר את המסע של האדם מתקופת הינקות עד סופו דרך תקווה, אבל, שמחה, פנטסיה, משאלות. אבל גם כאן הסוף כביכול אינו סוף מוחלט, כי הפסל מייצג ארבע דמויות אנושיות במעגל ותינוק נעול בתוך המעגל וצף בהרמוניה.

4-

מרץ 1943- בעת מלחמת העולם השנייה- ויגלנד מת מדלקת בליבו והוא בן 73. השפעות שתי מלחמות העולם השפיעו עליו והעציבו אותו מאד, גם העובדה שנורבגיה הפכה לבת- ברית של הנאצים (שלטון הבובות הפרו- נאצי של קוויזלינג), הוא מת בין- היתר משברון- לב. לויגלנד תמיד היה סבר פנים רציני ומיעט לחייך, ובשנותיו האחרונות, עקב מוראות המלחמה, חבריו העידו שהיה אף רציני וחמור- סבר עוד יותר.

עד מותו הפארק מעסיק את האמן מבוקר עד ערב מידי- יום במשך כמעט 20 שנים. גם מספר שנים אחרי לכתו המשיכו האחראים על פארק הפסלים להציב בפארק את הפסלים השונים שויגלנד פיסל ועיצב כשהכל נאמן לאופן שויגלנד דמיין ותיכנן לפני מותו, ורק בתחילת שנות החמישים עיצוב הפארק הושלם סופית, עשורים אחרי שהחל.

במשך השנים היו גם ביקורות על עבודותיו של ויגלנד, וחלק מהמבקרים טוענים שהן הושפעו מהכיבוש הנאצי של נורבגיה שחל בין השנים 1940- 1945 למרות שרוב כמעט מוחלט מעבודותיו של האמן נוצרו שנים רבות לפני כן, וגם העובדה שבמהלך שנים אלה ויגלנד, כאמור, מת. הסיבה לטענות נובעת מתחושות חלק מהמבקרים, להערכתי חלק קטן מאד מהם, שהפסלים מייצגים קור אנושי, ניכור בין בני- אדם ושלמות פיזית חסרת- אינדיבידואליות. סיבה נוספת לטענות הן השמועות שהופצו במהלך מלחמת העולם השנייה, שלא מצאתי להן ביסוס, שוויגלנד לא התנגד באופן פעיל לכיבוש הנאצי ואף הזמין מיוזמתו קצינים נאציים לבקר בפארק הפסלים. כאמן מוכר וידוע במדינה, ציפו המבקרים כי ויגלנד, אמן שיצירותיו כאמור אוניברסאליות ומייצגות הרמוניה בין בני- אדם, יתנגד לכיבוש הגרמני ולעקרונות הנאצים וימחה ציבורית נגדם, מה שויגלנד כנראה לא עשה או לפחות אין הוכחה מוחשית לכך. בהקשר לביקורת זו אין לשכוח את הטראומה שנושאת נורבגיה משנות הכיבוש, שלטון הבובות של קוויזלינג והנזק הרב שהותירו הנאצים במדינה, בנפש וברכוש. 

חלק מהמבקרים טוענים שהפארק מהווה סוג של חידה, אניגמה. אולי זה המרחב הכפרי והשלו בתוך עיר גדולה, מעין "אי ירוק", אולי אלה הן הדמויות המוזרות בו, ואולי זהו מבנה הפארק. ממעוף הציפור נראה הפארק כצלב נוצרי. הציר האורכי שלו יוצא מהכניסה הראשית, מעבר לגשר, אל המונולית ועד "גלגל החיים", ואת הציר הרוחבי של הצלב מסמלת המזרקה. יחד מתקבלת צורת צלב. גם דמותו של ויגלנד אניגמטית מעט. הוא היה ביישן, שקדן, אוהב אדם אבל מסוגר, מופנם ומתבודד, עקשן ביצירתו לעיתים קרובות אבל ותרן מאד בנושאי רגש ולב, קשוח- לב לעיתים עם זרים אבל חביב ונדיב עם מכרים, דברן בנושאי יצירתו אבל שקט ומופנם בנושאים אחרים.

בשנת 1950 הוקם מוזיאון ויגלנד, מוזיאון סגור בשטח פארק פרוגנר הנמצא במבנה דמוי אחוזה עם אבני- בריק אדומות. המוזיאון מכיל מיצירותיו המוקדמות של ויגלנד, מודלים מקוריים של עבודותיו שמוצגות בפארק הפסלים וממחישים בקטן חלקים מפסלי הפארק, כ- 1600 פסלים, 12,000 איורים ורישומים וכ- 400 חיתוכי עץ. כל היצירות הפכו לרכוש עירוני ונוספו להן גם תצלומים, מחברות לרישום, ספרים ואלפי מכתבים שהיו שייכים לאמן.  

לסיכום, נראה שכבר הבנתם- פארק הפסלים של ויגלנד הוא בבחינת אתר חובה בסיור באוסלו ומומלץ להגיע אליו לפחות פעם אחת בביקור בעיר ולמשך מספר שעות, ובמיוחד מומלץ הביקור למשפחות עם ילדים שאצלם, כך אני מעריך, יתעוררו שלל שאלות על אנושיות, אוניברסאליות ומוסר. שאלות שגם להורים המנוסים ביותר, לעיתים פשוט אין תשובות.

פארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד בעיר אוסלו, בירת נורבגיה, מהווה כבר עשרות שנים מקום ייחודי עם הרבה השראה אמנותית. זהו פארק הפסלים מהמטופחים והיפים בעולם והגדול ביותר בעולם לפַּסָּל יחיד, מפעל חיים של אמן מהנדירים מסוגו אי- פעם.

הפארק מצליח לרגש ולגעת בפינות הנפש העמוקות ביותר של מרבית מבקריו בשל ייחודיו הרבים כמו עוצמת עיצוב הפסלים, היותו עוסק בשלל נושאים אנושיים, העובדה שפסליו מפוסלים באמנותיות ובדיוק רב וכולם מפוסלים כאילו הם בתנועה או בעת מחשבה עמוקה בשלל מצבי- רוח או "נתפסו דוממים" בקשת רחבה של רגעים אנושיים. ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא שהפסלים אוניברסאליים וכל אדם, מכל גזע, מין, לאום ודת יכול להזדהות בקלות עם הפסלים ולחוש אליהם אמפטיה וסימפטיה.

הפסלים עצמם נראים פשוטים וצנועים ומצד שני נראים גם אמיתיים, "נושמים", "חיים", בזכות ההומניות שלהם, "התנועה שלהם", ולכן מכנים את הפארק לעיתים "מוזיאון אינטימי בקנה מידה גדול". מידי חורף קר ומושלג ילדים מקומיים מגיעים לפארק ומלבישים בבגדים חמים את הפסלים העירומים כי הפסלים נראים כ"כ אמיתיים עד שהילדים חשים באינסטינקטים שלהם שקר לפסלים וצריך להלביש אותם כדי שיתחממו קצת.

מי היה גוסטאב ויגלנד ואיזו דרך עבר עד שהפך לפַּסָּל המוכר והמפורסם ביותר בנורבגיה ואחד האמנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הנורבגית?

וכמחווה מכל הלב למאות אלפי כבדי- השמיעה בארץ, להלן תמלול מלא של הפרק.

אוסלו היא בירת נורבגיה. בנורבגית קוראים לה "אושלו", משמעות המילה היא "שדה האלים" מהמיתולוגיה הנורדית או לחלופין "אדמת מרעה למרגלות גבעה". משנת 1924 נמצא בה "פארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד". זהו פארק הפסלים מהמטופחים והיפים בעולם, והגדול ביותר בעולם לפַּסָּל יחיד, מפעל חיים של אמן מהנדירים מסוגו אי- פעם. הפארק פתוח 24- 7 בכל עת וחינם אין- כסף לכולם. זוהי גישה סקנדינבית ליברלית כוללנית שטוענת שהאדם אמור לחיות בהרמוניה עם הטבע ולדאוג ככל הניתן לשימור הטבע, בד בבד עם שימור איכות הסביבה. ערכים אלה הם כמעט בבחינת ערך עליון במדינות הנורדיות (נורבגיה, פינלנד, איסלנד, דנמרק ושבדיה) ולכן הטבע צריך להיות נגיש ופתוח לכולם, כך ששמורות ופארקים לאומיים בדרך- כלל פתוחים חינם לכולם.

אך לא רק שזהו פארק ציבורי שניתן להיכנס אליו בכל עת, והכניסה אליו חופשית, אלא, למרות ייחודו ופרסומו העולמי, גם אין בכניסה שמירה ובדיקת הנכנסים. הסיבה היא שהאמן, גוסטאב ויגלנד, ביקש מעיריית אוסלו להנגיש טבע ואמנות חופשי ובחינם, כך שכל מבקר שירצה לחזות בהם וליהנות מהפארק יוכל להגיע בכל עת שיחפוץ בכך, אפילו השכם בבוקר או באמצע הלילה, ואכן מפתיחתו בשנת 1924 ועד היום הפארק פתוח בכל עת והפסלים לא נפגעו, נבזזו או נשדדו, מבקרים לא לקחו חלקים מהם הביתה ולא חרטו עליהם את שמותיהם (למשל, לא תראו כאן כתובת בגיר או בעט "אנדראס היה כאן" או "יוהאן אוהב את בירגיטה" וכו'). יותר מכך, ויגלנד לא רק ביקש שלא תהיה הגבלה כלשהי על המבקרים, אלא אפילו ביקש מהעירייה שלא יהיו שומרים שישמרו על הפסלים, זהו דבר שייתכן רק במדינה מיוחדת וכמעט נדירה, אוהבת טבע ואמנות אבל יחד עם כך גם בעלת אוכלוסייה שבעה יחסית, עם מדיניות רווחה סוציאלית שמאפשרת "רשת ביטחון סוציאלי", כמעט ללא דרי- רחוב וללא עניים, מאפשרת השכלה אקדמאית רחבה בתשלום סמלי ודיור מוגן לאוכלוסייה מבוגרת, בקיצור, איכות חיים מהגבוהות בעולם. בנוסף, פארקי- מוזיאון, שמהווים חווית אמנות וטבע לכל המשפחה, מאפיינים את המדינות הנורדיות, בהן יש מוזיאונים פתוחים רבים. אפילו בעיר אוסלו עצמה יש פארק פסלים יפיפייה נוסף, פארק אקברג במערב העיר שנמצא בתוך יער ונפתח בשנת 2013, פארק פסלים שאני ממליץ מאד על ביקור גם בו, ובו, בין היתר, פסלים של רודן ואפילו של הציירים סלוודור דאלי ופייר- אוגוסט רנואר, כן, כן, זה מרשת חנויות הבגדים.

כיום, פארק הפסלים של ויגלנד הוא אחד מאתרי התיירות הפופולאריים באוסלו ואף בנורבגיה כולה. אמנם, בשל הכניסה החופשית כל השנה, לא ניתן לדעת כמה אנשים בדיוק מבקרים בו, כמה מהם מקומיים וכמה תיירים מחוץ למדינה אבל מעריכים שכמיליון מבקרים מגיעים לפארק בכל שנה ואין ספק שרוב מוחץ מהמבקרים בעיר אוסלו מגיעים לביקור בפארק, ולדעתי גם היום, כמעט מאה שנים אחרי הצבת הפסלים, הפארק הוא האתר המעניין ביותר בעיר, אפילו עם הוספת אתרים חדשים ומאד מעניינים בעיר בשנים האחרונות כמו למשל בית- האופרה המרתק מבחינה אדריכלית שנבנה בשנת 2008. ועם אהבת הקהל הרבה, והגאווה של הנורבגים על הימצאותו של הפארק בבירתם, הוא הפך עם השנים באופן לא- רשמי ל"פארק- המוזיאון הלאומי" של נורבגיה.

משיחות רבות עם מבקרים בנורבגיה, גם אם לא זוכרים את שם הפארק, או אפילו אם היה באוסלו או בעיר אחרת, כמעט כולם זוכרים את הפארק שמצליח לרגש ולגעת בפינות הנפש העמוקות ביותר של מרבית המבקרים. ויותר מכך, הפארק הפך לחלק מסיורי אדריכלות גנים ונוף בכל סקנדינביה.

ייחודו של פארק הפסלים לא רק בעוצמת עיצוב הפסלים, ולא רק בעובדה שפסל אחד יצר את כל הפסלים בו. ייחודו גם לא בנושאים הכל- כך אנושיים שלו, כמו הדמיה של החיים- ההתעברות, הלידה, הילדות, התבגרות, זיקנה, מוות. לא לדאוג, אחד מנושאי הפארק מדגיש שהמוות הוא לא הסוף, החיים הם מחזוריות, מעגליות. ייחודו של הפארק אפילו לא בעובדה שנושאיהם של כל הפסלים- 212 במספר- עשויים מארד (או בלועזית ברונזה), ברזל מחושל וגרניט- הם פסלי- אדם מכף רגל עד ראש, מפוסלים באמנותיות ובדיוק רב וכולם מפוסלים כאילו הם בתנועה או בעת מחשבה עמוקה בשלל מצבי- רוח או "נתפסו דוממים" בקשת רחבה של רגעים אנושיים, בכי או צחוק, זעם או כעס וכו'. חלק מהפסלים מעוררים בקהל הצופים בהם תחושת הקלה או מעוררים גיחוך או צחוק כתוצאה ממנעד הרגשות הניכר מהפסלים.

אבל בעיניי אחד הדברים הגדולים ביותר בפארק הפסלים ככלל ובכישרונו של גוסטאב ויגלנד בפרט, היא העובדה כי הפסלים אוניברסאליים וכל אחד, מכל גזע, מין, לאום ודת יכול בקלות להזדהות עם הפסלים ולחוש אליהם אמפטיה וסימפטיה. וכך רואים תיירים אפריקניים, אסייתיים, אירופיים או דרום- אמריקניים מביטים בפסלים בהשתהות כביצירת אמנות מוזיאלית. קשה מאד למצוא הרבה פַּסָּלִים שיגרמו למנעד רגשות גדול כל- כך בקרב מגוון רחב כל- כך של אנשים מגזעים, צבעים ודתות שונות.   

נכון, יש בעולם הרבה פארקי פסלים מרהיבים המשולבים בטבע. מגני זן ביפן, המשך בפארקי פסלים מרהיבים בארה"ב, באיטליה, בברזיל, בצרפת, בסין, בהולנד ועוד. אבל אין בעולם פארק פסלים דומה לפארק הפסלים של גוסטאב ויגלנד.

לכן אין פלא שבכל פעם שאני מגיע אל הפארק אני חש שליבי מתרחב ונפעם מהשילוב הנדיר של איכות הפסלים, ייחודם ויופיים, והחותם הרב שהותיר בי הפארק לא נעלם עם השנים אלא רק מתגבר. אתה מביט בפסלים ורואה פשטות משולבת בעוצמה, וזה לדעתי (בהכללה) גם הקסם של תושבי נורבגיה ונוף ארץ זו, הצניעות הרבה, הפשטות, יחד עם האסתטיקה והיופי הטבעי. לתת לדברים לדבר בשמם ללא רהב ויהירות. זו אחת הארצות היפות בתבל, שאתה לעיתים לא מאמין למראה עינייך עד כמה הנופים יפיפיים אבל לא תראה הרבה נורבגים שמתפארים בכך בראש חוצות.

הפסלים עצמם פשוטים וצנועים ומצד שני נראים אמיתיים, "נושמים", "חיים", בזכות ההומניות שלהם, "התנועה שלהם", ולכן מכנים את הפארק לעיתים "מוזיאון אינטימי בקנה מידה גדול". אחד הדברים הבולטים בפארק- (... ובכן, בולטים תרתי משמע)- היא היותם עירומים לגמרי ולעיתים ישנה ביקורת על כך, בעיקר בקרב זרמים דתיים שונים בנורבגיה, גם אם הם שוליים יחסית במדינה הליברלית. על כך אמר ויגלנד "כשתלביש אנשים תדע את דתם או מהיכן הם מגיעים. רק כשתהיה עירום תוכל להיות כל אחד, בכל מקום ובכל עת". ולכן הפסלים הם נצחיים, חסרי זמן מסוים ומנותקים ממקום כלשהו. בנוסף, כל פסל מפוסל בעדינות רבה, בדיוק מדהים ובנאמנות לאנטומיה. רופאים רבים שביקרו במקום ורצו לחזות בפלא היצירתי, העבירו ידיהם על הפסלים וציינו כי כל עצם על גבי הפסלים נמצאת במיקומה המדויק, חוטי השדרה מפוסלים בקימורים הנכונים ובליטות השכמות זהות לאותן בליטות בגוף האנושי. בדומה לתופעת "סינדרום ירושלים", סוג של הפרעה נפשית שהלוקים בה משוכנעים שיש להם כוחות אלוהיים ומשיחיים, או שהם דמויות מספרי הקודש, גם כאן בפארק היו מבקרים שלקו בתופעות פסיכוטיות וחשו שהפסלים הם דמויות אמתיות והחלו לגעת בהם כי הפסלים לא זזו כשהם דיברו אליהם, או שהיו מבקרים שטענו שהפסלים הם דמויות אלים מיסטיות בתוך שדה אלים, והחלו לנסות לתקשר איתם. "שדה האלים", אתם זוכרים? אחת ממשמעויות השם של העיר אוסלו מקבלת פה היקש רוחני ואפילו פילוסופי. כדי למנוע נזק לפסלים ולשמור על הסדר הציבורי, עיריית אוסלו מפעילה בפארק פקחים עירוניים מידי- פעם המסתובבים בין המבקרים ובודקים שהסדר נשמר.

מידי חורף קר ומושלג באוסלו ילדים מקומיים מגיעים לפארק ומלבישים בבגדים חמים את הפסלים העירומים, גורבים להם גרביים, מכסים אותם במעילים או בכובעי- גרב מחממים, העיקר שלא יחושו את הקור העז. כי הפסלים נראים כ"כ אמיתיים עד שהילדים חשים באינסטינקטים שלהם שקר לפסלים וצריך להלביש אותם כדי שיתחממו קצת. חלק מהפסלים מעוררים בילדים רגשות שונים. לא אחת ראיתי ילדים מנסים לשחק עם הפסלים הדוממים כמו בובות בתיאטרון- בובות. כמובן שזו תחושה לגמרי סובייקטיבית אבל גם אני חש שהפסלים חיים וניתן לתקשר איתם, ושהם מעוררים גם בי תחושות ורגשות בשונה מפסלים אחרים שראיתי בחיי.

בקיץ החמים, לעומת זאת, מגע כפות- ידיים בפסלים יקרר אותן, ויחד עם רכות הפסלים, למרות היותם מחומר קשיח, ייצור בידי המבקרים תחושת קרירות נעימה.

מידי- פעם מגיעים אמנים שונים ומשמרים את הפסלים, מחדשים את הצבע ומתקנים נזקים קלים שהגשם, השלג, השמש או פגעי- הזמן גורמים לפסלים.

מי הוא גוסטב עצמו-

נולד בשנת 1869 בעיירה מאנדל בדרומה של נורבגיה, בבית משותף בן 3 קומות. ילד שני במשפחה עם 4 ילדים, משפחה כפרית שעוסקת בגידול משק חי. כילד למד גילוף, רישום ופיסול בעץ, הושפע מאביו הנגר, דמות חשובה עבורו, איש נוקשה וחמור- סבר שגוסטאב הצעיר עבד בסדנת הנגרות שלו. האב היה דתי אך באותה עת גם מכור לטיפה המרה. עקב התמכרותו לאלכוהול עזבה אותו האם, יחד עם 3 ילדיה, ועברה לביתו של אביה. הילד גוסטאב גדל והתעניין בפיסול ובעבודה עם אנשים. כבר בגיל צעיר התעניין באדם, ברגשותיו, במניעים שלו, בצרכים שלו ואיך מנציחים אנשים ע"י אמנות, רעיונות אוניברסליים.

אגב משפחה, לגוסטאב היה אח צעיר ממנו בשש שנים, עמנואל ויגלנד, שהיה אמן רב- תחומי בעל- שם בפני עצמו, צייר ויטראז'ים, ציורי- קיר ופרסקאות וגם פסל. היצירה המוכרת ביותר של עמנואל נמצאת באוסלו, סוג של מוזוליאום- מוזיאון, חשוך ומכוסה כולו בציורי- קיר מוארים במעומעם, חוויה מומלצת מאד לביקור.

חזרה לגוסטאב. כנער בן 15 נסע לעיר הבירה, שנקראה אז כריסטיאניה, על- שם מלך דנמרק, כריסטיאן ה- 4 שמלך גם על נורבגיה באותו זמן והיום אנחנו מכירים אותה כאוסלו אחרי שחזרה לשמה המקורי- הוויקינגי- בשנת 1925. גוסטב הצעיר נסע לעיר לשמש כשוליה לגלף- עץ מקומי. אחרי שנה וחצי אביו מת משחפת והוא נאלץ לחזור למאנדאל לפרנס את משפחתו. סבו הפך לדמות האב עבורו, עובדה שניכרת היטב בפסליו לכל אורך תקופת יצירתו. רבים מהפסלים שעיצב, גם כפסל צעיר, הם של אנשים מבוגרים. ניכר כי גירושי הוריו ואח"כ מות אביו, יחד עם החיים לצד הסב, השפיעו מאד על נפשו הצעירה של גוסטאב והוא הפך עם השנים לנוקשה, מריר ומכונס בעצמו.

1888- אחרי שנתיים במנדאל- חוזר לכריסטיאניה, גר בעיר, לומד בבית הספר המלכותי לאיור. מתפרסמת עבודה ראשונה שלו, "הגר וישמעאל".

1889- ויגלנד ביקר בביתו של אחד הפסלים הנורבגים המוכרים באותה עת, בריניוף ברגסליין. ברגסליין התרשם עמוקות מיצירותיו של ויגלנד וציין "מעודי לא נתקלתי בכישרון כזה". עקב כך יצר ברגסליין קשר עם פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת כריסטיאניה, לורנץ דיטריכסון שמו, שהתרשם גם הוא מהאמן בן העשרים, ושניהם דאגו שחברים ומכרים בעלי- אמצעים יספקו לויגלנד אמצעים כלכליים כדי להמשיך וליצור. זה כמובן הקל על ויגלנד להשקיע בעבודותיו אך הוא גם חש מעט מבוכה על כך שהוא מקבל תמיכה כספית. גם עיריית הולדתו, מאנדל, סייעה לויגלנד ותרמה לו 2000 קרונות נורבגיות, סכום נאה באותה תקופה, בהבינה כי לבחור הצעיר יש כישרון רב.

בזכות תמיכה כספית זו ויגלנד נוסע בשנת 1891 ל- 5 שנים בערי אירופה. הוא מבקר ומתרשם מקופנהגן, ברלין, לונדון, פירנצה ופריז. בכל עיר לומד עמוקות על נושא אחר וכל מקום משפיע עליו מאד. הוא לומד ומכיר מגוון חומרים ועבודות פסלות שונות. חייבים לזכור שנורבגיה הייתה באותה עת, ועדיין גם היום, לא רק בקצה הגיאוגרפי הצפוני המרוחק של אירופה אלא גם בקצה התרבותי של היבשת, מעין פרבר רחוק של אירופה, שממנו הערים הגדולות והמשפיעות נראו כמעט בפלנטה אחרת, אלה לא ימי הפייסבוק, הווטסאפ ושיחות הזום. נוסעים שרצו לצאת מנורבגיה אל מרכז אירופה נאלצו לצאת למסע רכבות ארוך. לפסלים נורבגים טובים רבים לא היו האמצעים לצאת מארצם ונותרו באלמוניותם היחסית. ב- 1891 ויגלנד מבקר בפריז, בסדנא של אחד מגדולי הפסלים באותה עת ומהגדולים בהיסטוריה, אוגוסט רודן, המוכר בעיקר בזכות פסלו "האדם החושב". הוא מתרשם מאד מעבודותיו של רודן והוא משפיע עליו תודעתית ומכאן גם אמנותית למרות שויגלנד לא פוגש פיזית את רודן. אבל נוכחותו האמנותית של רודן בעבודותיו המושקעות מספיקה לויגלנד והוא מקבל את ההשראה שלה נזקק.

מה שמאפיין את הפסלים מהתקופה המוקדמת של ויגלנד הוא האקספרסיוניזם שלהם, ותיאור הכוחות הפנימיים והמאבקים של הפרט. בשנים אלה ויגלנד עיצב בעיקר יציקות חזה ופסלים סביבתיים בערים שונות.

1894- ויגלנד מתחיל בעיצוב הרעיונות המרכזיים של עבודותיו- מוות, חיים ומה שביניהם, והיחסים בין גבר ואישה. לא מפתיע שבשנה זו גם הכיר את אשתו הראשונה לעתיד, לאורה מתילדה אנדרסן, שדגמנה את אחד הפסלים שיצר, ושממנה נולדו לזוג מאוחר יותר בת ובן ושממנה ויגלנד התגרש ב- 1906.

בשנת 1894 ויגלנד מציג את התערוכה העצמאית הראשונה שלו ומקבל את השבחים הראשונים והחשיפה העצמאית הגדולה.

1898- ויגלנד נקלע לקשיים כלכליים כתוצאה מעלויות התערוכות שלו. הוא מרגיש שלא מספיק לו כישרון אלא הוא זקוק גם לכסף, וחושש שיאלץ לוותר בעתיד על עיסוקו או להפחית עלויות ומכאן עלולה להיחסם חלק מיצירתיותו. בדיוק כאן מגיעה הצלה כלכלית. הוא מחליט להיענות להצעה הכספית הנדיבה לפסל ולעצב את קתדרלת נידרוס שבעיר טרונדהיים, העיר השלישית בגודלה במדינה. הקתדרלה היא המבנה הגדול ביותר בנורבגיה מימי הביניים ואחד החשובים בכל סקנדינביה, שבנייתו החלה עוד בשנת 1070 לספירה כשהנצרות בנורבגיה הייתה עוד ממש בחיתוליה. עד שנת 1902, במשך 4 שנים, ויגלנד עסק בפיסול של 44 פסלים וגם הוסיף מוטיב נוסף בעבודתו, פיסול הדרקון כמייצג חטא וגם סמל לכוחות הטבע הנלחמים באדם.

בשנת 1899, ממש עם סיום המאה, ויגלנד מציג את התערוכה העצמאית השנייה והאחרונה שלו בעיר כריסטיאניה.

בשנת 1901, זכה ויגלנד בפרס היוקרתי של המסדר המלכותי הנורבגי של סט. אולף.

בחודש מרץ אותה שנה, 1901, בזמן שויגלנד למד בפריז פיסול גותי, הוא קיבל פנייה מוועדת פרס נובל הנורבגית להתחרות יחד עם עוד 3 אמנים נורבגים בעיצוב מדליית פרס נובל לשלום. לאחר שוויגלנד הציג את הצעתו למדליה היא התקבלה ע"י הוועדה ובדצמבר 1901 קיבל ויגלנד מכתב רשמי שהצעתו התקבלה.

לפי וויקיפדיה, "פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית". הפרס מחולק בכל חודש דצמבר מאז שנת 1901 ברוב טקס והדר בבית- העירייה של אוסלו, אחד מסמלי העיר, ובין היתר זכו בו 2 ישראלים, יצחק רבין ושמעון פרס. את שאר 5 פרסי נובל (לפיזיקה, לספרות, לכימיה, לכלכלה ולפיזיולוגיה או לרפואה) מחלקים בעיר שטוקהולם, בירת שבדיה. המדליה עשוית- הזהב כוללת תמונת דיוקן של אלפרד נובל וחרוטים עליה שמו, תאריך הלידה שלו ותאריך מותו, והייתה מוכנה עבור חלוקת הפרס בשנת 1902.

עם היוקרה הרבה והפרסום העולמי, עלה קרנו של ויגלנד בשנים הבאות יותר ויותר עם תערוכות רבות- מבקרים ועם כמה פסלים בעיצובו אשר הוצבו במקומות מרכזיים בעיר כריסטיאניה, אוסלו לעתיד. יש לציין כי נורבגיה קיבלה עצמאות משבדיה ב- 1905 ולעיריית כריסטיאניה היה חשוב מאד לפזר בעיר פסלים של אמנים מקומיים מסיבות של יוקרה, גאווה לאומית, עניין גובר והולך באמנות וגם רצון לייפות את העיר.

 ב- 1912 הוצבו 30 פסלים מעשה ידיו של גוסטאב ויגלנד בגלריה הלאומית ובכך ויגלנד הופך לפסל המוכר והמפורסם ביותר במדינה ואחד האמנים המפורסמים בהיסטוריה הנורבגית.  

עד כאן חלק א' של הפרק גוסטאב ויגלנד, "האמן שיצר פסלים אנושיים". 

הרמב"ם (רבי משה בן מימון), שנולד לפני כ- 900 שנים, הוא אחד מאנשי הרוח והמחשבה המובילים של היהדות ותרבות המערב. היה אחד מגדולי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא ששירת את משפחת המלוכה במצרים, תיאולוג, פרשן התורה ופוסק הלכה עצום, הוגה דעות, ומנהיג ציבור. השפעתו של הרמב״ם על השיח היהודי והלא יהודי היא מתמדת ונוכחת גם בימינו. יצירותיו הכתובות עסקו בעולמות ההלכה (כמו למשל ״היד החזקה״), הרפואה, המוסר והפילוסופיה (כמו ״מורה נבוכים״) ובעלות ערך וחשיבות עצומה גם בימינו. הרמב״ם כתב גם כתבים רפואיים ואגרות אל קהילות יהודיות בגולה בנושאים אישיים, ציבוריים והלכתיים (כמו למשל "אגרת תימן").

ד"ר עודד ציון הוא חוקר בתחום ״היסטוריה של הרעיונות״, כלומר בנושא התפתחות והשפעה של המחשבה, האמונות והתרבות על ההיסטוריה. ד"ר ציון מלמד על מגוון נושאים הקשורים בספרד ופורטוגל, מפגשי הדתות והתרבויות בהן ונושאי היהודים והאנוסים, הנצרות, האסלאם וכן המחשבה היהודית בימי- הביניים ובעת המודרנית.

בפרק שלפנינו אנחנו משוחחים על הרעיונות הנשגבים, הרציונליסטיים וההומניים של הרמב"ם. אודות אלוהים, האדם והאמונה, וכן על גישתו ההוליסטית לחיי בריאות ותזונה, רפואה מונעת, גוף ונפש, עבודה ופרנסה ועוד רעיונות רבים.

דיברנו גם על שיטתו הפילוסופית של הרמב״ם בחיבור שכל ותבונת האדם עם האמונה באלוהים- תפיסה דרמטית ומרתקת שהביאה לרמב״ם מעריצים כמו גם מתנגדים רבים.

ולסיכום, דיברנו על ההבדלים בין הרמב"ם לרבי יהודה הלוי. 

אז, ברוח ״שביל הזהב״ של הרמב״ם, זכרו תמיד לבלום רוגזכם (מתינות רגשית ונפשית), להפחית אוכלכם (מתינות תאוות המזון) ולהרבות תנועתכם (ריבוי פעילות גופנית). 

בין הספרים מהם ציטטנו:

אמונתו של הרמב"ם- ישעיהו לייבוביץ'

הרמב"ם, ביוגרפיה - יואל קרמר

הרמב״ם, בסדרת גדולי הרוח והיצירה - משה הלברטל

תודה רבה לטליה ולכרמית מ- HUBZ, מתחם עבודה משותף ברמת החייל, על העזרה בהקלטת הפרק.

יובי תשומה- כץ נולדה בסוף שנות השבעים בכפר קטן בצפון אתיופיה. בגיל 5 משפחתה החליטה לעלות לישראל וצעדה דרך מדבריות סודן בדרך ל"ירוסלם" או "ציון". הדרך שעברה עד ההגעה לסודן יכולה לפרנס סרט מתח ודרמה איכותי, כולל שהות צפופה בכלא, קשיים עקב פגעי מזג- האוויר, מאבק נגד חיילים ושודדי- דרכים, הסתתרות במדבר בתנאי רעב, צמא, מחלות, מוות גלוי וסכנת חיות- בר, וכל זאת תוך שמירה על מצוות היהדות.

היום יובי היא פעילה חברתית וקהילתית מובילה ויזמית עם ניסיון רב בהדרכה.

לאות הוקרה על פעילותה הענפה זכתה בפרסים חברתיים רבים, בין היתר, פרס ראש הממשלה ליזמות וחדשנות שלא למטרת רווח, ואף זכתה להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל ביום העצמאות בשנת 2011.

בשיחה מרתקת עם יובי נחשפתי לחיי הכפר באתיופיה, לתרבות הייחודית, לנימוסים, לקשר המשפחתי הבין- דורי, לצניעות החומרית, וכמובן, לחיי הקהילה היהודית שחיה במנותק מהגויים ועל הטקסים המיוחדים שלה.

בעזרת יובי ניכנס לסודות הקטנים של הקהילה האתיופית בארץ, לגאווה שלהם, לייחוד ולקסם שלהם, לאחווה הנשית, לשאלות על מולדת, זהות ישראלית ושפה, ועל איך מייעלים בצורה מיטבית את הניסיון הרב והעושר התרבותי של מבוגרי העדה.

מה הקשר בין סיפור עמי ותמי של האחים גרים לצבוע האתיופי ולדמותו המיתולוגית?

על טקס הקפה, הבוּנָה, אחד הטקסים הקהילתיים המוכרים של הקהילה האתיופית.

מה קרה עם האריה שרצה להתחתן עם בת המלך?

ולמי מגישים קודם את האוכל בארוחה משפחתית?

יובי תשומה כץ- ערך בוויקיפדיה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%91%D7%99_%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94_%D7%9B%22%D7%A5

מוזמנים לבוא לביקור במיזם החברתי ולחוות את הריחות, הטעמים והסיפורים:

https://www.rotem-travel.com/Beit%20Ambousa.html

עמותת חברים בטבע, עוצמה קהילתית:

https://www.friendsbynature.org/he_il/

לרכישת הספר עץ הסוכריות של יובי מאת לסלי סימפסון, איור ג׳ניס לי פורטר, בהוצאת אגם, ניתן לפנות אל "חברים בטבע", מספר טלפון 054-6636884.

הספר המומלץ, שאותו הזכרתי בתחילת הפרק (ושכחתי בהקלטה את שמו), הוא הספר "רשימות מבטן הצבוע",

מאת נגה מזלקיה.

בפרק הזה היה לי העונג לארח את אתי דיין, מדריכת טיולים באפריקה שחיה ביבשת מעל ל- 20 שנה. לאחר שנקראה ממרחקים לעזרה רפואית דחופה, הפכה אתי ל"בת- ברית דמים" עם המקומיים ו"אחת משלהם" והחליטה להישאר לגור בבקתה צנועה בסוואנה, בשטח פתוח לגמרי ולא מגודר של מאות ק"מ, בה היא חיה עד היום.

בפרק דיברנו על מפגש תרבויות מרתק בין ישראל למסאים של אפריקה, בין אישה לבנה יחידה במרחב זר של מאות ק"מ, בין העיר חולון המודרנית לשטחי הסוואנה המתפתחת.

פרק על צניעות ופשטות חומרית, על חיי היומיום והמפגשים החברתיים בכפר האפריקאי המבודד, על המודרניזציה המחלחלת גם לאזורים המרוחקים וגורמת לשינויים חברתיים משמעותיים במדינה, ואיך התפתחו טקסי ההתבגרות של המסאים והמבנה החברתי שלהם עם הֶקְשֵׁרִים מפתיעים בין המסאים לבני משה.

על ההיסטוריה המשותפת שבין קניה ומדינת ישראל כולל מחנה המעצר לאנשי הלח"י והאצ"ל לקראת מלחמת העצמאות בארץ, והבריחה המדהימה מהמעצר, הקשר ל"מבצע אנטבה" שבוצע באוגנדה השכנה ופיגועים שבוצעו בקניה.

וכמובן על מפגשים עם עולם החי העשיר, על פילים שתולשים עצים בחצר של אתי וזברות המלחכות את העשב מול ביתה. לשתות כוס תה ולצפות בג'ירפות המשוטטות במרחב ולהביט בשקיעות המטורפות.

ולסיום, דיברנו על הפרויקט החברתי שאתי מקדמת עם הנשים המסאיות, "החולייה החלשה" בחברה זו.

לרכישת הספר של אתי "אחת משלהם- חיי עם בני שבט המסאי באפריקה" בהוצאת "ידיעות ספרים":

https://www.ybook.co.il/book/6793/%D7%90%D7%97%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94%D7%9D

לרכישת הספר באנגלית בהוצאת "אמזון" One of Them (My Life Among the Maasai of Kenya):

https://www.amazon.com/Them-Life-Among-Maasai-Kenya/dp/B089TWQ9KK

לתרומות ולפרטים לגבי הפרויקט שאתי מקדמת הנקרא Beats of Beads:

https://www.beatsofbeadstrust.org/

בתמונה: אתי בפתח ביתה במסאי מרה, קניה. צילום: רונן רז

(לפרקים נוספים על יבשת אפריקה בפודקאסט: פרק 5- ההיפו הצמא והתנין הרעב- הרפתקה בזמביה, פרק 27- מלאווי- הלב החם והפועם של אפריקה- חלק א', פרק 28- מלאווי- הלב החם והפועם של אפריקה- חלק ב')

פרק מומלץ במיוחד למתעניינים בגיאופוליטיקה ובהיסטוריה של ברה"מ בכלל וביילורוסיה בפרט, ולסקרנים להבין את "הראש הסובייטי".

בתוך פאזל המדינות שהרכיבו בעבר את ברה"מ, קיימת מדינה "מתחת לרדאר" התקשורתי והציבורי במערב. זו מדינה ששולט בה ביד רמה הדיקטטור האחרון באירופה. מאז התפרקות ברה"מ היא משמשת סוג של "סוכנת" רוסית, וכעת, עקב המלחמה באוקראינה, עלה העניין במדינה זו, למרות שאותי היא תמיד סקרנה גם עקב מיעוט המידע היחסי עליה.  

נינו אבסדזה, ילידת גיאורגיה, למדה ספרות רוסית ובלשנות באוניברסיטה בגיאורגיה, עיתונאית בעבר בגיאורגיה ולאחר עלייתה ארצה עיתונאית גם בישראל (ראיינה, בין היתר, את בוריס ילצין, מיכאיל גורבאצ'וב, ולדימיר פוטין, אדוארד שווארדנזה והאשמי רפסנג'אני, נשיא אירן בעבר), חברת כנסת לשעבר בכנסת ה- 18 במפלגת "קדימה" וחברה לשעבר בוועדות שונות בכנסת, פרשנית בכירה למדינות חבר העמים בחברת החדשות וברדיו, מרצה בכירה באוניברסיטת טביליסי, בפרלמנט הגרמני ובמכללות רבות בארץ ומדריכת טיולי עומק וסמינרים לרוסיה ולגיאורגיה.

בפרק הזה נינו עושה לנו סדר במרחב הפוסט- סובייטי ומסבירה על חשיבות שמה של ביילורוסיה, על התהליכים ההיסטוריים המרתקים שעיצבו את המדינה, על מצבה כיום ועל דמויות ביילורוסיות מעניינות. דיברנו על אלכסנדר לוקשנקו, הנשיא השנוי במחלוקת שמחזיק בשלטון משנת 1994, ועד היום באירופה לא מכירים בו כמנהיג.

וגם דיברנו, איך לא, על המלחמה המתנהלת כרגע באוקראינה, מה לדעתה יהיו תוצאותיה ומהו החלום הרטוב של פוטין, וגם סיפור אישי הקשור לפוטין ומאחורי הקלעים של העיתונות.

תודה רבה לטליה ולכרמית מ- HUBZ, מתחם עבודה משותף ברמת החייל, על העזרה בהקלטת הפרק.

המסע אל נפשנו הוא המסע הרוחני הכי רחוק שניתן להגיע אליו וגם המסע הכי קרוב מבחינה פיזית.

הבודהיזם מזמין אותנו אל העולם הגדול שבתוכנו. המבט המרתק פנימה ללמוד מי אנחנו כשההבנה שהדבר החשוב ביותר נמצא לא רק לידנו אלא ממש בתוכנו. לכן לא צריך לרוץ להספיק ולמהר להשיג משהו כי הוא כבר כאן איתנו. תפיסת עולם שפונה לכל אדם בעולם ללא הבדל גזע, צבע, דת ומין ומדברת על סבל אנושי, חמלה, אדיבות וכבוד לכל אדם, חיי מצפון וכללי מוסר.

הילית דותן (לובסאנג צ'וקי), נזירה בודהיסטית ישראלית, יצאה לשנת "ריטריט", שנה שלמה שבה התבודדה לשם תרגולי מדיטציה בודהיסטית- טיבטית ובאינטימיות מוחלטת עם התודעה שלה ללא דיבור עם הזולת או חיבור למחשב, טלפון, טלוויזיה, עיתון, חברים, משפחה. 

כי מי מאיתנו לא חש לעיתים ברצון לנוח קצת מקצב החיים המסחרר? להביט קצת "פנימה" אל הנפש ולא "החוצה" אל החיים הסובבים אותנו? לעצור קצת את "הרכבת הדוהרת"? בעולם שבו אנו חיים, "העולם המערבי", רבים חשים חנוקים, ללא נשימה, מסיבות רבות כמו עומס נפשי של עבודה, עומס מטלות, לחץ כלכלי ועוד ועוד.

בפרק הזה נשמע מה הילית למדה בשנה הזו, איך הפכה לנזירה, על ההתמודדות עם הרגשות שבתוכה ועם "הרעשים" הפנימיים שצפים כשהכל מסביבה שקט. וגם איך חוזרים ל"מציאות" היומיומית אחרי שנה מטלטלת כזו? וכמה זמן לוקח עד שמצליחים להגיע ל"איזון" עם העולם החיצון?

על פיתוח "הלב הטוב" והחיפוש אחר האושר המיטיב עם הזולת ועם עצמנו תוך תרגול עתיק- יומין. על נדרי הנזירות שהילית לקחה על עצמה, על חיי חמלה ועל הגילוי כי גם אם ישנו סבל בעולם, ישנן סיבות לאותו סבל ובידנו האפשרות לסיים את הסבל תוך מציאת דרכי התודעה לצאת ממנו להארה.

הערה: את המשפט "הייה אתה השינוי שתרצה לראות בעולמך" אמר מהטמה גנדי ולא הבודהה כפי שאמרתי בטעות, אבל תודו שהוא מתאים מאד לתפיסת העולם של הבודהה...

למעוניינים ליצור קשר עם לובסנג צ'וקי:

[email protected]

וגם דרך הפייסבוק:

Lobsang Chokyi

תודה לטל אדיב על הפתיח.

אירלנד מוכרת, בין היתר, בזכות תרבות הבירה המפותחת. מאחורי "סודות הבירה האדמונית" שלה מסתתרת תרבות בעלת היסטוריה ארוכה כשהפאב מהווה מרכז הפעילות הקהילתית והחברתית של אירלנד ואליו מגיעים מכל הגילאים כדי להיפגש, לרכל, לאכול ולהתנחם מהמציאות היומיומית. הבירה שוברת מחיצות חברתיות יחד עם המוסיקה וריקודי- השורות כשכל זאת חלק בלתי נפרד מהסיפור של אירלנד.  

נפגשתי עם הילה פז- פילד, אנתרופולוגית, חוקרת אוכל, מומחית לאיים הבריטיים ומדריכת טיולים (שהתארחה גם בפרק 26- על תרבות- אוכל- אנתרופולוגיה- דרום ארה"ב), לשיחה מרתקת על אירלנד. בין היתר שוחחנו על:

-האוכל האירי ושימור השפה האירית.

- על המתח ההיסטורי בין הקתולים לפרוטסטנטים ובין צפון- אירלנד לאירלנד החופשית כשהכיבוש הבריטי והברקזיט נמצאים ברקע, ואיך לא, גם ההשוואה לסכסוך הישראלי- פלשתיני.

- על הקשר בין פוליטיקה, בירה ומוזיקה.

- על היוזמה של גינס.

- על ההגירה לאמריקה.

- על קידום נשים באירלנד.

- מהם שלושת המוסדות החשובים ביותר באירלנד, "השילוש הקדוש" שלהם?

- ואיך ייתכן שהבירה הכי פופולארית באירלנד היא בכלל לא בירה אירית?

לחיים, אירלנד!

למעוניינים לשמוע עוד על אירלנד ולהזמין דרך הילה טיולים לאיים הבריטיים, או הרצאות מרתקות על האזור, היכנסו לפייסבוק ולחצו "אירלנד וסקוטלנד בתפירה אישית" או כנסו לקישורית:

https://m.facebook.com/TailoringTrips/?locale2=da_DK

לפני 120 שנים ישב אדם בביתו, אי- שם באחד ממרכזי התרבות החשובים ביותר באירופה, וכתב את המניפסט שחוזה את הקמת מדינת ישראל, היום עובדה מוגמרת כבר 74 שנים אבל אז, בביתו בווינה, נראה כמו חלום הזוי וחסר כל- סיכוי להתגשם למציאות. 

נפגשתי לשיחה עם גיל פז, איש חינוך וערכים, הרצלופיל ידען, מרצה על הרצל ומורשתו וגם מדריך סיורים בעקבותיו בארץ (ויקיר הפודקאסט- זוהי הופעתו הרביעית!) כדי לשוחח על הרצל, חייו ודמותו, מה הניע אותו לכתוב את הספר, ובעיקר, כדי לבחון במבט לאחור את חלומו וחזונו של הרצל ל"חברת מופת" ואיך הוא מתממש ב"כאן ועכשיו" של המדינה היום.

אז קחו איתכם מסר לחיים מתוך הספר - "אם תרצו אין זו אגדה".

הספרים מהם ציטטנו:

נגוהות מן העבר- יוסף נדבה

כתבי הרצל: היומן א'- בנימין זאב תיאודור הרצל

הרצל- עמוס אילון

אלטנוילנד- בנימין זאב הרצל

מלכי בציון- פרשת מסע הרצל בארץ-ישראל וזיכרונות עדי-ראיה- אהרן ורדי

בתמונה: גיל פז במרפסת החדר של הרצל במלון "שלושת המלכים" בבאזל.

קישור לפודקאסט המצוין של גיל פז ודורון גולדשמיד (גוזל)- המדברים בו על המוזיקה, המילים והיוצרים

של שירים שנגעו בנו במשך השנים:

https://anchor.fm/ggozal