הגמרא מציגה מקורות מקראיים לכך שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה. הכללה זו חלה לעניין סימני כשרות, הרבעה (כלאיים), טומאת קודש ויצירת הוולד.

המשנה פוסקת כי אישה שמת וולדה במעיה, ופשטה חיה (מילדת) את ידה ונגעה בו – המילדת טמאה טומאת שבעה, ואילו האישה נותרת טהורה עד שיצא הוולד.

רבה קובע שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. הגמרא מחפשת מקורות ומשתמשת בקל וחומר כדי להרחיב דין זה לבליעה בבהמה ובמערכת העיכול התחתונה. רבא מעיר כי שני הדינים כבר שנינו במשניות העוסקות בבליעת טבעת, והגמרא מבהירה כי חידושו של רבה מתייחס למקרה שבו אדם בלע שתי טבעות יחד – אחת טמאה ואחת טהורה, שזו לא מטמאה את השנייה.