ריש לקיש קובע שאם נשחט הקנה ולאחר מכן ניקבה הריאה לפני שחיטת הוושט, הבהמה כשרה משום שהריאה כבר נחשבת כמי שאיבדה את חיותה על ידי שחיטת הקנה. רבא מסייג שעיקרון זה נאמר רק לגבי הריאה, התלויה בקנה, אך לא לגבי בני המעיים. רבי זירא חולק על סיוג זה, והגמרא מביאה מחלוקת בשאלה האם רבי זירא חזר בו בסופו של דבר או לא.

רב אחא מסיק מדברי ריש לקיש שבשר מבהמה המצויה בתהליך השחיטה אסור לבני נח. מכיוון שחיתוך שני הסימנים מנתק מבחינה מבנית את האיברים הפנימיים מחיותה של הבהמה, הדבר מגדיר אותם כאבר מן החי עבור מי שאין לו היתר שחיטה המכשיר את הבשר מיד. כתוצאה מכך, אינו יהודי האוכל איברים אלו כל עוד הבהמה מפרכסת עובר על איסור אבר מן החי. עם זאת, יש החולקים על סברא זו ותוהים כיצד ייתכן שיש דבר המותר לישראל ואסור לבני נח.

מחלוקת במשנה דנה בשאלה האם עצם מעשה השחיטה מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, או שמא ההכשר חל רק כאשר הדם יוצא ומכשיר את הבשר כמשקה. חכמים קובעים שאם לא יצא דם הבשר אינו מוכשר לקבל טומאה, וממילא מותר לאוכלה בידיים טמאות. הגמרא מדייקת מכאן שאם יצא דם אז אסור לאוכלה בידיים טמאות, ומקשה על כך: אם המשנה עוסקת בחולין, הרי ידיים טמאות הן רק פוסלות בדרגת שני לטומאה, ואין דין שלישי לטומאה בחולין.

כדי ליישב זאת, הגמרא מוכיחה תחילה בארבע דרכים שונות כי המשנה אכן עוסקת בחולין. לאחר מכן, מובאים שלושה תירוצים המעמידים את המשנה במקרים ספציפיים: לפי התירוץ הראשון, המשנה מדברת על בשר שנרכש בכסף מעשר שני; לפי התירוץ השני, מדובר בגזירה דרבנן המגדירה את הטומאה שבידיים כראשון לטומאה; ולפי התירוץ השלישי, מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.