רב הסביר כי הפרטים שהם מעכבים הקרבנות ומנחות הם דווקא אלו שחוזרים ונשנים (מופיעים פעמיים) בתורה. רב הונא מקשה על קביעה זו מהדין של מליחת הקרבן; הן רבי יהודה והן רבי שמעון פוסקים שהמליחה מעכבת, אף על פי שהציווי אינו מופיע פעמיים. שני תירוצים הוצעו ליישוב הקושי. רב יוסף מציע שאולי רב סובר כפי התנא של משנתנו, הסובר שמליחה אינה מעכבת. תשובה אפשרית נוספת היא שהמליחה היא חריג לכלל כיוון שהמילה "ברית" מופיעה בפסוק, מה שמעיד על היותה חיונית ללא קשר לחזרה.

הגמרא מקשה על עצם הקושיה המקורית, ומציינת שהמילה "מלח" דווקא כן חוזרת ונשנית בויקרא ב:יג. הגמרא משיבה ומסבירה שהכפילות באותו פסוק נצרכת לדרשות אחרות המופיעות בברייתא. הברייתא דורשת מן הפסוק כדי ללמד אילו פריטים מהקרבנות טעונים מלח ואילו לא – ומסיקה שבעוד שרוב הקרבנות טעונים מלח, העצים והדם אינם טעונים מלח. לאחר ציטוט הברייתא במלואה, הגמרא מעמיקה בחלקיה השונים של הברייתא ומנתחת כל קטע כדי להבין טוב יותר את הלוגיקה העומדת בבסיס הריבויים והמיעוטים הללו.

מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון האם יציקת השמן במנחה טעונה כהן מבוססת על דרכים שונות בפרשנות הפסוקים בויקרא ב, א-ב. חכמים סוברים שחובת הכהן מוזכרת רק מפעולת הקמיצה ואילך, מה שמאפשר למי שאינו כהן לבצע את היציקה ובלילת השמן. רבי שמעון, לעומת זאת, רואה בלשון החיבור שבפסוק מקשר המאחד את התהליך כולו, מה שמחייב כהן בכל שלב. בתחילה הציעה הגמרא שנימוקו של רבי שמעון מבוסס על הכלל "מקרא נדרש לפניו ולאחריו", אך לאחר שהראתה שבעניין אחר רבי שמעון לא השתמש בעיקרון זה, הוסבר כי האות וי"ו היא שמחברת את החלק הקודם אל הכהן.

רב מסביר כי הופעת המילים "תורה" ו"חוקה" בפסוק מסמלת שכישלון בביצוע פרט מסוים בדיוק כפי שתואר מעכב את הקרבן כולו. דרך סדרת קושיות מנזיר, תודה, מצורע ועבודת יום הכיפורים, הגמרא מתקנת הבנתם בדבריו: אם נעשה שימוש באחד המונחים, הדבר מעיד שמדובר בפרט מעכב. עם זאת, לאחר העלאת קושי מכלל הקרבנות, הם מתקנים את דברי רב עוד פעם: המילה "חוקה" הוא האינדיקטור העיקרי לעיכוב, בעוד שהמונח "תורה" לבדו אינו כזה.

חזרה על עניין משמשת כסימן נוסף לעיכוב בעיני רב, הטוען שכאשר התורה חוזרת על נושא מספר פעמים, זהו דגש על כך שהפרט מעכב. הוא חולק על שמואל בשאלה האם הכרחי שהקמיצה תתבצע ביד דווקא. רב מחשיב את השיטה כמעכבת משום שהיא חוזרת בהקשר של חנוכת המשכן. שמואל, לעומת זאת, סובר שאירוע היסטורי חד-פעמי אינו מהווה מקור מחייב לדורות הבאים.

קושי מועלה נגד העיקרון של רב שאם התורה מזכירה דבר פעמיים, זה מעכב, שהרי פעולת ההגשה (הבאת המנחה למזבח) כתובה פעמיים בתורה ובכל זאת מופיעה במשנה כפרט שאינו מעכב. הגמרא משיבה ומסבירה שהאזכור השני נדרש למטרה אחרת – לקבוע את המיקום המדויק על המזבח אליו יש להביא את המנחה.

הגמרא מסבירה את הברייתא באופן שונה מקודם, כדי להראות שאין באמת דעה תנאית לפיה רבי אליעזר סובר שחייבים כרת אם חשבו מחשבת פיגול לאכול דבר שדרכו להקטיר או להקטיר דבר שדרכו להיאכל. הם מסבירים שהברייתא מדגישה מחלוקת משולשת בין תנא קמא, רבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע בשאלה האם במקרה של אדם שחושב להותיר חלק מהדם עד למחרת, האם גם חכמים וגם רבי אליעזר מסכימים שזה כשר, פסול, או שהם חולקים כפי שחלקו במקרה הקודם.

קושי הועלה נגד עמדתו של רבי יהודה מתוך סיפור מרתק שבו עמדתו מוזכרת באינטראקציה בין רבי אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי, ששאל שוב ושוב את רבי אלעזר בן שמוע בנקודה זו ממש. הסיפור נצפה וסופר על ידי רבי יהודה הנשיא כשהלך לבית מדרשו של רבי אלעזר כדי ללמוד את עמדותיו בנושאים שונים או כדי לקנות ממנו חכמה. בסופו של דבר, הקושי מיושב.

מסקנת הגמרא מובילה להבנה שרבי אליעזר פסל קרבן במחשבה לאכול דבר שדרכו להקטיר, כגזירה דרבנן.

המשנה מונה חלקים שונים של הקרבת המנחה שאינם מעכבים. הגמרא מסבירה שכשכתוב במשנה "לא יצק" את השמן כפעולה שאינה מעכבת, זה לא יכול להיות נכון, שכן היא מעכבת. לכן הם מסבירים שזה חייב להיות שזה יכול להיעשות על ידי זר (לא כהן). אולם, הפעולה הבאה במשנה, "לא בלל", חייב להיות מובן כפשוטו, כלומר אינו מעכב כלל, כפי שמוכח מסוגיה אחרת. המשנה במנחות קד ע"א מלמדת שאדם רשאי לנדב להביא מנחה של עד שישים עשרונים בכלי אחד, כי שישים עשרונים יכולים להיבלל כראוי בלוג שמן. עם זאת, אם אדם מנדב שישים ואחד עשרונים, יש להביאם בשני כלים נפרדים, שכן כמות כה גדולה לא יכולה להיבלל ביעילות. רבי זירא קובע עיקרון יסודי: "כל הראוי לבילה, אין הבילה מעכבת בו; וכל שאינו ראוי לבילה, הבילה מעכבת בו". משמעות הדבר היא שכל עוד ניתן בפוטנציאל לקיים את מצוות הבלילה, המנחה כשרה גם אם הבלילה לא נעשתה בפועל. אך אם הכמות כה גדולה (61 עשרונים) עד שהבלילה בלתי אפשרית מבחינה פיזית, המנחה פסולה. מכאן ברור שאין צורך לבלול.

הגמרא מציעה, ולאחר מכן מוכיחה באופן נחרץ, שהמשנה אינה תואמת את דעתו של רבי שמעון הפוסק בברייתא שיציקת השמן היא עבודה של הכהנים. רב נחמן מנסה ליישב את שיטת רבי שמעון עם המשנה, אך רבא דוחה את הצעתו.

חריפי דפומבדיתא סוברים שהקטרה יכולה ליצור פיגול עבור חברתה. באופן ספציפי, אם אדם מקטיר את הקומץ במחשבה להקטיר את הלבונה חוץ לזמנה, המנחה נעשית פיגול. הם מסבירים שאפילו רבנן – שבדרך כלל סוברים שמחשבת פיגול רק בחצי מתיר אינה מועילה – יודו כאן, כיוון שהמחשבה כוללת גם את הלבונה. רבא מחזק עמדה זו מלשון המשנה במנחות יב, אך הוכחתו נדחית כיוון שאינה מכרעת.

רב חסדא, לעומת זאת, מצטט את רב וטוען שהקטרה אחת אינה יכולה ליצור פיגול על הקטרה. הוא מנמק זאת בכך שהקומץ אינו המתיר של הלבונה, ולכן מחשבה הנוגעת ללבונה בזמן הקטרת הקומץ אינה רלוונטית. הוכחה לכך מובאת מהמקרה של שני כבשי עצרת, אך היא נדחית על ידי הבחנה בין פריטים הנמצאים בכלים נפרדים לעומת פריטים הנמצאים בכלי אחד.

רב המנונא מציג דבר שלמד מרבו הנחשב בעיניו כבעל ערך רב, מקרה שבו אדם מקטיר את הקומץ במחשבה להקטיר את הלבונה למחרת, ובמחשבה לאכול את השיריים למחרת, הקרבן הוא פיגול. זאת משום שהמחשבות המצטרפות מכסות בסופו של דבר הן את השלמת מעשי המתיר והן את אכילת השיריים אפילו אם אומרים שאין מתיר מפגל את המתיר ואין מפגלים בחצי מתיר.

הפרק מסתיים בדיון בברייתא לגבי מקרה שבו כולם מסכימים. בתחילה נראה שכולם מסכימים שיש פיגול גם אם מחשבת הפיגול הייתה רק במתיר אחד. אולם, כיוון שברור שאין זה המקרה, הם מגיהים את הברייתא כך שייכתב בה פסול במקום פיגול, שכן הכל מסכימים שהקרבן נפסל, גם אם אינו בהכרח פיגול.

הפרק השלישי פותח במשנה הדנה במחשבות בנוגע לדברים שאינם מיועדים בדרך כלל לשימוש מסוים זה. אם אדם מחשב בזמן עבודת הקומץ לאכול דבר שאינו נאכל בדרך כלל (כמו הקומץ עצמו) או להקטיר דבר שאינו מוקטר בדרך כלל (כמו השיריים), חכמים פוסקים שהקרבן כשר, בעוד שרבי אליעזר פוסל אותו. בנוסף, אם המחשבה נוגעת לכמות שהיא פחות מכזית, או אם היא משלבת חצי כזית של אכילה וחצי כזית של הקטרה, הקרבן נשאר כשר כי אכילה והקטרה אינן מצטרפות להגיע לשיעור הנדרש לפיגול.

רבי אסי בשם רבי יוחנן מסביר שרבי אליעזר לומד את שיטתו מכפילות הלשון בפסוק: "ואם האכל יאכל". הוא מבין זאת ככולל שני סוגי אכילה: אכילת אדם וצריכת המזבח (הקטרה). לכן, מחשבה להחליף את התפקידים הללו – כוונה לאכול את מה שמיועד להקטרה – היא מחשבה פוסלת תקפה. חכמים החולקים דורשים את הפסוק הזה באופן שונה – לרבות מקרה של מי שמשתמש בלשון אכילה במקום הקטרה כשיש לו כוונת פיגול, או כדי ללמוד את השיעור הנדרש להקטרה מהשיעור הנדרש לאכילה – כזית; כלומר, מי שמקטיר פחות מכזית בכוונת פיגול לא יעבור על האיסור.

רבי זירא שואל את רב אסי: אם רבי אליעזר לומד את עמדתו מהתורה, הרי שצריכה להיות על כך ענישה של כרת, ובכל זאת רב אסי אמר בשם רבי יוחנן שאין בכך כרת לר' אליעזר. רב אסי משיב שיש מחלוקת תנאים לגבי מהות הפסול של רבי אליעזר: דעה אחת סוברת שזהו פסול מהתורה שעונשו כרת, בעוד שדעה אחרת מציעה שזהו פסול מדרבנן, והוא מביא ברייתא לתמוך בכך. אך ההוכחה מהברייתא נדחית.

רבי מאיר וחכמים נחלקים בשאלה האם מנחה יכולה להפוך לפיגול אם מחשבת הפיגול הייתה רק במהלך חלק מהמעשה המתיר (מכשירי הקרבן), כגון במהלך הקטרת הקומץ אך לא בזמן הקטרת הלבונה, או בשחיטת כבש אחד מתוך שני כבשי העצרת בשבועות. רבי מאיר סובר שזהו פיגול, בעוד שחכמים סוברים שלא.

רב ושמואל נחלקים בנוגע למחלוקת זו. רב סובר שאם הפעולה הראשונה כללה מחשבת פיגול בעוד הפעולה השנייה נעשתה בשתיקה, הרי זהו פיגול אפילו לדעת חכמים, שכן הפעולה השנייה הולכת אחר הראשונה ונחשבת כאילו נעשתה עם אותה מחשבה. שמואל חולק וסובר ששתיקה לאחר מחשבת פיגול אינה הופכת את הדבר לפיגול לדעת חכמים, המצריכים מחשבת פיגול בשתי הפעולות הנחשבות כמתיר.

שתי קושיות הועלו נגד עמדתו של רב משני מקורות שונים בתוספתא. הראשונה יושבה, אך השנייה יושבה רק באופן חלקי, כלומר לפי שיטה אחת במחלוקת אחרת.

שאלה הועלתה על התוספתא שצוטטה קודם לכן. אם אין עונש כרת במקרה של פיגול אלא אם כן שאר הקרבן הוקרב כהלכה, הרי שבמקרה של הקרבן ביום כיפור, אם הייתה לאדם מחשבת פיגול בזמן הזיית הדם הראשונה אך לא באלו שאחריה, כיצד יכול רבי מאיר לקרוא לזה פיגול? הרי ההזיות הבאות נחשבות כ"הזיית מים" גרידא, שכן הקרבן כבר נפסל משום שהזיית הדם המוקדמת אינה תקפה. רבה ורבא מספקים כל אחד פתרונות לבעיה זו.

אם הייתה לאדם מחשבת פיגול בזמן הולכת הקומץ למזבח, האם זה נחשב כחצי מתיר, כיוון שגם את הלבונה צריך להוליך למזבח? רבי יוחנן וריש לקיש נחלקים בדבר. רבי יוחנן רואה זאת כפעולת הקמיצה, ולכן זה נחשב כמתיר שלם. הוא סובר שהולכה למזבח אינה נחשבת כמתיר ממש, אלא כחלק חשוב מהעבודה, ולכן מחשבת פיגול תפסול את הקרבן אפילו אם קיימת פעולה מקבילה (הולכת הלבונה למזבח) שלא נעשתה במחשבת פיגול. ריש לקיש רואה זאת כהקטרת הקומץ, ולכן זהו רק חצי מתיר. שתי קושיות הועלו נגד רבי יוחנן, מהמשנה שלנו ומברייתא, ושתיהן יושבו; קושיה אחת הועלתה נגד ריש לקיש ונותרה ללא מענה.

אם אדם הקטיר כמות מזערית במחשבה לאכול כמות מזערית חוץ לזמנה, והמשיך לעשות זאת שוב ושוב עד שכל השאר הוקטר והמחשבות מכסות את כל היתרה, האם זהו פיגול. שלושה אמוראים נחלקים בדבר – אחד אומר שזהו פיגול, אחד אומר שזה פסול והשלישי אומר שזה מותר. בתחילה סברו שהם מתבססים על דעות תנאים שונות – רבי מאיר, חכמים ורבי. אך הצעה זו נדחית, והדבר מוסבר כמתבסס על השאלה האם רואים בהקטרת כמות מזערית כמעשה הקטרה ראוי ובאכילת כמות מזערית כמעשה אכילה ראוי.

אם אחד מלחמי שתי הלחם של שבועות או אחת ממערכות לחם הפנים נטמאו, האם גם האחרים טעונים שריפה? רבי יהודה סובר שקרבנות ציבור נחשבים כיחידה אחת, ולכן כולם נפסלים ונשרפים. חכמים חולקים ומתירים אותם באכילה.

רבי אלעזר מגביל את מחלוקתם למקרה שבו הלחמים נטמאו לפני זריקת הדם. לפי רב פפא, המחלוקת מתמקדת בשאלה האם הציץ מרצה על דברים המיועדים לאכילה. אם הוא מרצה על הלחם, אזי ניתן לזרוק את הדם והזריקה מועילה להתיר את הלחם השני (הטהור) באכילה. אך אם אינו מרצה על מאכלים, ניתן אמנם לזרוק את הדם, אך כיוון שהלחם לא היה שלם באותה עת, הוא אסור באכילה, כפי דעת רבי יוחנן במנחות ט' ע"ב.

אולם, הסברו של רב פפא נדחה משלוש סיבות. ראשית, רבי יהודה וחכמים חולקים גם במקרה שבו נטמא הדבר שעומד להקרבה על המזבח. שנית, עמדתו של רבי יהודה בקרבן פסח, כפי שמופיעה בברייתא, מוכיחה שלביטוי "שאין קרבן ציבור חלוק" אין שום קשר לריצוי הציץ. שלישית, המשנה מציינת במפורש שהטעם לשיטת רבי יהודה הוא שאין קרבן ציבור חלוק, ולא מחמת הציץ.

בקרבן תודה, אם יש מחשבת פיגול לגבי הבשר, הלחמים נפסלים, אך מחשבת פיגול לגבי הלחם פוסלת רק את הלחם ולא את הבשר. הדין זהה גם לגבי שני הכבשים ביחס ללחמים הנלווים אליהם. לאחר ניסיון הסבר אחד שנדחה, הגמרא מסבירה את ההיגיון שמאחורי ההלכה – הלחם בא מחמת הזבח, אך הזבח אינו בא מחמת הלחם.

שני המקרים נצרכו, שכן היה ניתן לחשוב שהכבשים והלחמים המונפים יחד ייחשבו כיחידה אחת לגמרי, אך אינם כך.

ישנן שלוש גרסאות לשאלה ששאל רבי אלעזר את רב. הגרסה הראשונה: אם שוחט את הבהמה לקרבן תודה במחשבה לאכול חצי כזית מהבשר וחצי כזית מהלחם, האם הם מצטרפים להפוך את הלחם לפיגול? רב עונה שכן. הגמרא שואלת מדוע לא נשתמש בסברה של קל וחומר שתוביל למסקנה שהלחם לא יהיה פיגול, שהרי הוא אפילו לא יכול להפוך את הבשר לפיגול. קושי מועלה נגד הצעה זו ממקרה דומה של כלאי הכרם, שבו לא משתמשים בסוג כזה של קל וחומר. אך הגמרא מבחינה בין שני המקרים ומיישבת את הקושי. הגרסה השנייה עוסקת באותה שאלה אך לגבי קרבן שני הכבשים והלחמים הנלווים. הגרסה השלישית עוסקת בכוונת לשון האדם אם שחט את הכבש כדי "לאכול כזית מחברו מחר". האם "חברו" מתייחס לכבש השני (ואז לא יהיה פיגול, שכן הכבש הוא "מתיר" ואין מתיר מפגל את המתיר) או ללחם (ואז יהיה פיגול שכן הלחם אינו "מתיר")? רב מביא מקור תנאי המבהיר שהכוונה הייתה לכבש השני. הגמרא דוחה את ההוכחה של רב.

מהו הקשר בין הזבח לנסכיו לעניין פיגול? רבי מאיר סובר שאם הנסכים כבר הונחו בכלי שרת והזבח הובא במחשבת פיגול, גם הנסכים נפסלים. אך מחשבת פיגול לגבי הנסכים פוסלת רק את הנסכים ולא את הזבח. בתוספתא זבחים ה:א, חכמים מביאים טענות נגד רבי מאיר. ראשית, הם רואים בנסכים דבר נפרד לגמרי ואינם מסכימים עם רבי מאיר שהם נפסלים אם הזבח מתפגל, שכן ניתן להביאם עד עשרה ימים לאחר מכן. כאשר רבי מאיר מגביל את פסיקתו למקרה שבו הנסכים מובאים יחד עם הקרבן, חכמים ממשיכים בטענה אחרת: כיוון שניתן לשנות את הנסכים לזבח אחר, זה מוכיח שאינם קשורים אליו מהותית. רבא מסביר שרבי מאיר ודאי סבר שאין לשנות את הנסכים לזבח אחר.

בתוספתא, רבי מאיר וחכמים חולקים גם לגבי שמן המצורע – אם אשם המצורע מתפגל, האם גם השמן מתפגל, ואותו דיון מתפתח שם.

דף נלווה

רבי יוסי וחכמים נחלקו במשנה האם מחשבת פיגול על אכילת אחת משתי הלחם, בזמן שחיטת שני כבשי עצרת, פוסלת רק לחם אחד כפיגול או את שניהם. רב הונא מסביר שלדעת רבי יוסי, הסובר שרק לחם אחד נפסל, הדין יהיה זהה גם לגבי מחשבת פיגול על איבר אחד של קורבן בהמה – ורק אותו איבר יהיה פיגול, ולא האחרים.

הגמרא מביאה ברייתא כקושיא על רב הונא. כיוון שלא ניתן להסביר את הברייתא לפי חכמים, ניתן להסבירה רק לפי רבי יוסי, והברייתא מראה שמחשבה על שני הלחמים מצטרפים לשיעור של כזית. מכך משתמע שהלחמים נחשבים כיחידה אחת, וכל שכן חלקי גופו של בשר הקרבן. נעשה ניסיון להגיה את הברייתא כדי שתתאים לשיטת חכמים, אך הניסיון נדחה בשל לשון הברייתא.

רב אשי ורבינא מעלים כל אחד קשיות על עמדת רב הונא ממקורות תנאיים אחרים.

רבי יוחנן מסביר את עמדת רבי יוסי ומוצא דרך ליישב אותה גם עם הברייתא, וזאת באמצעות דרשות על הפסוקים המובילים להלכות לגבי הלחם המראות שלעיתים הם נחשבים כיחידה אחת ולעיתים כשתיים. בדומה לכך, במשנה ובברייתא – אם הכהן מפריד ביניהם במחשבתו, הם נחשבים נפרדים (במשנה). אם הוא מחבר אותם במחשבתו, הם מצטרפים (בברייתא).

ברייתא מסבירה שמחשבה בשעת שחיטה יכולה להצטרף למחשבה על זריקת הדם כדי להגיע לשיעור הנדרש. קושיא מועלית מברייתא של לוי. רבא מנסה ליישב את הברייתא עם עמדת רבי, אך אביי דוחה את הצעתו. למרות שמועלית קושיא נגד אביי, הוא מיישב אותה.

דף נלווה

המשנה קובעת כי מחשבת אכילה של חצי כזית ומחשבת הקטרה של חצי כזית אינן מצטרפות ליצור מעמד של פיגול. הגמרא מדייקת ממשנה זו כי שתי מחשבות בנוגע לאכילה – אחת לגבי דבר שדרכו להיאכל ואחת לגבי דבר שאין דרכו להיאכל – אכן מצטרפות כדי להפוך את הקרבן לפיגול. דיוק זה, לעומת זאת, סותר את המשנה הקודמת. רבי ירמיה מתרץ שמשנה זו הולכת לפי דעה אחרת מזו של הקודמת, בעוד אביי דוחה את הדיוק לחלוטין.

הפרק השני פותח במחלוקת בין רבי יוסי וחכמים בשאלה האם מחשבת פיגול בנוגע להקטרת הלבונה חוץ לזמנה פוסלת את המנחה ועושה אותה פיגול. ריש לקיש מסביר את הבסיס לעמדתו של רבי יוסי, שזה אינו פיגול, שכן הוא סובר שמתיר אחד אינו יכול להפוך מתיר אחר לפיגול (אין מתיר מפגל את המתיר). קושי מועלה נגד הסברו של ריש לקיש, אך הוא מיושב.

רבי ינאי פוסק כי כהן חייב ללקט את הלבונה, ואם הפעולה בוצעה על ידי מי שאינו כהן, היא פסולה. רבי ירמיה מסביר את הטעם בכך שהוא משווה זאת להולכה (הבאת הקרבן למזבח), המחייבת כהן. קושי מועלה נגד השוואה זו, אך הוא מיושב. רב מרי מביא ראיה לרבי ינאי, אך היא נדחית.

המשנה מעלה מחלוקת בנוגע לקרבנות המורכבים ממספר חלקים – כגון שני הכבשים ושתי הלחם (בשבועות) או שני בזיכי לבונה ושתי מערכות של שש חלות של לחם הפנים. השאלה היא האם מחשבות פיגול בזמן שחיטת הכבשים או הקטרת הלבונה בנוגע לחלק מהלחם בלבד (למשל, אחת החלות) הופכות את כל הלחמים לפיגול.

המשנה מפרטת באיזה מקרים תהיה המנחה פיגול עם איסור כרת, ובאיזה מקרים יהיה פסול בלי חיוב כרת.

שאלה נשאלת: לפי מי שאומר שאם חסרו שיריים בין קמיצה להקטרה, עדיין מקטירים את הקומץ, אבל השיריים אסורים באכילה, האם ההקטרה הזאת מועילה גם לדיני פיגול (שייחשב כהוקרב השאר כמצותו) וגם להוריד איסור מעילה מאותם שיריים שנשארו? רב הונא ורבא משוים בין מקרה זה לפסול יוצא אבל כל אחד בכיוון אחר - האם יוצא הוא פסול יותר חומר או פחות. רבא מוכיל עמדתו מתיקון שעושה רבי חייא על הנוסח במשנתינו. אביי דוחה את הוכחתו.

בסוף, רבא חוזר בו מדבריו משום מקור אחר. אביי גם דוחה דברים אלו.

כאשר כהן מבצע את הקמיצה, אם הוא מעלה יחד עם הקומץ של המנחה צרור, גרגיר מלח או קורט לבונה, זה פוסלת את המנחה. זאת משום שהתורה דורשת "מלא קומצו" מדויק, וחפצים זרים אלו דוחקים את הסולת הנחוצה (מה שהופך אותה ל"חסרה"). הגמרא מסבירה את הצורך של המשנה להביא את כל הדוגמאות הללו.

רבא מסביר שהקמיצה מתבצעת עם כל חמש האצבעות. אביי מקשה על כך מברייתא המסבירה את הצורך בכל חמש האצבעות, כפי שניתן לראות מהשם של כל אחת מהאצבעות. האצבע הרביעית נקראת קמיצה, מה שמרמז שרק שלוש האצבעות האמצעיות משמשות לקמיצה. כדי ליישב זאת, רבא מסביר שמשתמשים בכל חמש האצבעות, אך לא כולן משמשות להוצאת הקומץ עצמה. הכהן פושט את שלוש אצבעותיו האמצעיות על פס ידו כדי לאסוף את הבצק, תוך שהוא משתמש בו-זמנית באגודלו ובזרת כדי להשוות (למחוק) את הקומץ על ידי ניגוב כל סולת עודפת הבולטת מהצדדים. זה מבטיח שהנפח יהיה בדיוק כקיבולת כף ידו. זוהי אחת העבודות הקשות ביותר לביצוע במקדש, וביניהן גם המליקה והחפינה.

רב פפא מסתפק האם דרכים לא סטדרנטיות של קמיצה – כגון קמיצה בראשי אצבעותיו כלפי מטה, או בדרכים אחרות – כשרות, ובסופו של דבר משאיר שאלות אלו ללא הכרע – תיקו. הוא גם מעלה ספקות לגבי שיטות שונות של חפינת הקטורת שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים. רב פפא ומר בר רב אשי מסתפקים לגבי דרכים לא סטנדרטיות של הנחת הקומץ בכלי השרת. כל השאלות הללו נשארות בתיקו.

אם הוסיפו יותר מדי שמן או מעט מדי למנחה, היא פסולה. קיים דיון לגבי הגדרת "יותר מדי" ובאילו מקרים הדבר פוסל. בנוגע ללבונה, קיימת מחלוקת לגבי הכמות המינימלית הנדרשת כדי שהמנחה תישאר כשרה אם חסרה. רבי מאיר סובר שחייב להיות קומץ מלא, בעוד שרבי יהודה ורבי שמעון מתירים הפחתה לשני קרטאים או אפילו קורט אחד, בהתאמה. קיימת מחלוקת האם שלוש דעות אלו רלוונטיות רק בלבונה הבאה כתוספת למנחה, או גם כאשר הלבונה מובאת כמנחה בפני עצמה.

כשרות המנחה קשורה גם לכוונת הכהן – מחשבה. אם הכהן מתכוון, בזמן נטילת הקומץ (המקבילה למעשה השחיטה בבהמה), לאכול את השירים או להקטיר את קומץ המנחה או הלבונה מחוץ לחצר המקדש ("חוץ למקומו"), המנחה פסולה אך אין בה עונש כרת. עם זאת, אם הוא מתכוון לאכול את השיריים או להקטיר את הקומץ מחוץ לזמן המוקצב לה ("חוץ לזמנו", כלומר למחר), המנחה הופכת לפיגול. מעמד זה לא רק פוסל את המנחה, אלא גם מחייב את מי שאוכל ממנה בעונש כרת.