דף נלווה

המשנה מונה נדרים שונים, כגון "הרי עלי זהב למקדש" או "הרי עלי יין", ומפרטת את הכמויות המדויקות הנדרשות כדי לקיים כל חובה. לאחר מכן, הגמרא מנתחת ומבהירה את פסיקות המשנה בכל אחד מהמקרים המוזכרים.

מחלוקת קיימת בין רבי לחכמים בנוגע לכמות השמן המינימלית הנדרשת לנדר - האם מדובר בלוג אחד או בשלושה. החכמים שבאו לפני לרב פפא הציעו ששורש מחלוקתם טמון בשיטות הדרשה שלהם: האם ללמוד הן את הכלל והן את פרטיו ממקור חיצוני אחד (דון מינה ומינה), או ללמוד את הכלל ממקור אחד בעוד שהפרטים נלמדים מהעניין עצמו (דון מינה ואוקי באתרה). רב פפא הציע סברא חלופית להבנת המחלוקת - האם לומדים את עיקר הדין ממנחה או מנסכים - אך בסופו של דבר הודה שדבריו אינם נכונים לאחר שרב הונא בריה דרב נתן הביא ברייתא שהפריכה את הסברו.

בנוגע לשווי המינימלי של מי שנדר להביא בעל חיים ספציפי למקדש, ההלכה קובעת כי מינים שונים דורשים הוצאות מינימום שונות כדי לצאת ידי חובה.

המשנה קובעת שאם אדם נדר להביא מנחה אך אינו זוכר מאיזה סוג, עליו להביא את כל חמשת סוגי המנחה. אביי הסביר שדין זה יכול להתיישב גם עם שיטת רבי שמעון, הסובר שישנו סוג שישי המורכב הן מחלות והן מרקיקים; זאת משום שהחלות והרקיקים המובאים כל אחד בפני עצמו, יכולים לכסות גם את האפשרות של השילוב ביניהם. הגמרא מעלה מספר קשיים מעשיים בנוגע לאפשרות זו, אך מיישבת את כולם.

רב כהנא שאל את רב אשי: מדוע במקרה הנ"ל האדם אינו נדרש להביא גם מנחת נסכים, שהרי לדעת רבא ניתן להביאה כנדבה? רב אשי מונה חמישה הבדלים בין מנחת נסכים לבין שאר מנחות הנדבה, ובכך מראה שמי שהיה בספק לגבי נדרו, ודאי לא התכוון למנחה השונה כל כך משאר המנחות.

חכמים ורבי חולקים במשנה במקרה שבו אדם אמר: "הרי עלי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה נדרתי". המחלוקת היא האם עליו להביא שישים עשרונים בכלי אחד, או להביא מאחד ועד שישים בשישים כלים נפרדים. חמישה הסברים שונים מוצעים בגמרא לביאור מהות המחלוקת ביניהם.

המשנה מפרטת מהו הערך המינימלי שיש להביא אם אדם נדר להביא עצים, לבונה, זהב, כסף או נחושת לבית המקדש. הסכום משתנה בין מי שאמר "הרי עלי להביא..." לבין מי שאמר "נדרתי סכום מסוים, אך איני זוכר כמה". במקרה הראשון, עליו להביא את המינימום, ואילו במקרה השני (בו ידוע שנדר סכום משמעותי יותר אך הכמות נשכחה), עליו להביא את המקסימום.

הגמרא מקשה על רב ביבי, שהעיד על מקרה שבו מדדו דם של נבלה כדי לבדוק אם יש בו שיעור המספיק כדי לטמא. זאת בסתירה למשנה בעדויות, שבה העידו אחרים שדם נבלה טהור. הגמרא מיישבת את הסתירה בכך שיש מחלוקת תנאים בעניין, ומבהירה מדוע אלו המטמאים קבעו את השיעור הנדרש על רביעית לוג.

אדם יכול לנדב נסכי יין למקדש, אך ורק בשיעורים המשמשים במנחות חובה: שלושה, ארבעה או שישה לוגים (או שילוב של מספרים אלו). שאלה עולה האם על הנסכים שהתחייב בהם להינתן בבת אחת, או שמא ניתן לחלקם? שאלה זו נשאלת לגבי מי שנדר חמישה לוגים (שיעור שאינו קיים בנסכים): האם ניתן "לחלוק" את החמישה – כלומר להקריב ארבעה ולפדות את החמישי או לתת אותו לאחר – או שמא עליו להמתין עד שישיג לוג נוסף כדי להשלים לשישה? למרות שאביי ורבא ניסו שניהם להביא ראיות כדי לפשוט ספק זה, הראיות שלהם נדחו כי היו מכריעות.

רבי עקיבא ורבי טרפון חולקים בשאלה האם ניתן לנדב שמן למקדש. מחלוקתם מתמקדת בשאלה האם ניתן ללמוד את דיני השמן מדיני היין.

בנוגע לבעלות, מנחה אינה יכולה לבוא בשותפות. הגמרא בוחנת מדוע דין זה שונה מקרבנות בהמה ועוף, שיכולים לבוא בשותפות.

ישנם חמישה (או שישה, לפי רבי שמעון) סוגי מנחות נדבה: סולת (ללא אפייה או טיגון מקדימים), מחבת, מרחשת, רקיקים וחלות. המשנה מעמיקה בניסוחים שונים שאדם עשוי להשתמש בהם בעת נדרו למנחה, ומסבירה בכל מקרה איזה סוג מנחה ובאיזו כמות הוא חייב להביא כדי להבטיח שיקיים את התחייבותו.

יש מחלוקת במקרה שמישהו נדר להביא מנחה מן השעורים. תנא קמא אומר שבגלל שאין דבר כזה, נחייב אותו להביא מנחה מן החיטים. ר' שמעון חולק ואומר שמה שנאמר אינו כלום כי אין מנחת נדבה משעורים. חזקיה ורבי יוחנן מנסים להבין את שיטת תנא קמא. לחזקיה הדבר מבוסס על שיטת בית שמאי הסוברים תפוס לשון ראשון – האמירה "הרי עלי מנחה" כבר מחייבת הבאת מנחה של חיטים, ומה שאמר בהמשך (שייתכן שחזר בו מדבריו) לא מתקבל כלל כי זה מאוחר מדי. לפי ר' יוחנן, העושה אוקימתא למשנה, מדובר במקרה שכשאומרים לו שאין מנחה מן השעורים, הוא אומר שלא ידעתי, ואילו ידעתי הייתי נודר מן החיטים.

במחלוקת אחרת במשנתנו בין חזקיה ור' יוחנן, דעותיהם נראות הפוכות ממה שאמרו קודם, אך הגמרא מסבירה את פשר הדבר. חזקיה חזר בו וסבר כר' יוחנן, ור' יוחנן הקשה על חזרתו והסביר כיצד הוא היה יכול להסביר את דברי המשנה לשיטתו המקורית.

זעירי מצמצם את דברי המשנה למקרה שבו אמר "הרי עלי מנחה...", אבל אם לא אמר "מנחה" אלא "הרי עלי שעורים" או "הרי עלי מנחת שעורים", לא אומרים תפוס לשון ראשון. רבא מקשה לרב נחמן על דברי זעירי ממשנתנו, אך רב נחמן מתרץ את קושיותיו.

המתנדב להביא יותר משישים עשרון, יביא שישים בכלי אחד ואת השאר בכלי אחר. למה שישים נתפס כשיעור המקסימום בכלי אחד? תנא קמא מסבירים על פי היום שיש בו הכי הרבה נסכים במקדש – יום ראשון של סוכות שחל להיות בשבת, שאז מביאים נסכים בכמות שישים ואחד עשרון. ר' שמעון חולק ואומר שזה על בסיס מה שניתן להיבלל בכלי אחד – יותר משישים בלתי אפשרי. חכמים חולקים עליו ותוהים מדוע דווקא מספר זה נבחר. ר' שמעון משיב להם שכך הוא הדבר בכל השיעורים ששיערו חכמים. הגמרא מקשה על ר' שמעון שהרי מנחה כשרה אפילו אם לא נבללה, אז למה הראויות לבלילה כל כך חשובה? עונים על פי דברי ר' זירא שצריך שיהיה ראוי לבלילה (כל הראוי לבילה אין בלילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה, בלילה מעכבת בו).

הגמרא מקשה מדין פיגול על הכלל "כל הראוי ליזרק כזרוק דמי", שמשמעותו היא ראיית פעולת הזריקה כאילו כבר בוצעה. לאחר יישוב הקושי, הגמרא מביאה את עמדת רב אשי השולל כלל זה, אך בעקבות קושיה מדיני מעילה, מובהר כי דבריו נאמרו רק לעניין טומאת אוכלין; בדיני מעילה, לעומת זאת, רב אשי מודה שהכלל תקף והבשר יוצא מידי מעילה ברגע שהוא ראוי לזריקה.

בהמשך, מובאת קושיה נוספת על רב אשי משיטת רבי יוסי באשם תלוי, אשר לפי הבנת רבא סובר כרבי שמעון ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי". קושי זה מיושב על ידי הסבר חלופי לשיטת רבי יוסי, שאינו נשען על כלל זה. כמו כן, רב אשי מקשה על הדעה החולקת עליו וגם קושי זה בא על פתרונו.

המשנה דנה בדיני שינוי בנדרי מנחות, ומפרטת את ההלכה במקרים בהם אדם נדר או נדב מנחה מסוג מסוים והביא סוג אחר.

הגמרא מביאה את הפסוק מהתורה (ויקרא כז:יא) ממנו אנו למדים שבהמות בעלות מום נקראים טמאים. הפסוק מציין הלכה זו בנוגע ל״בהמה טמאה״ ולא לבעלת מום, אך כיוון שישנו פסוק אחר (ויקרא כז:כז) המפרש שבהמות טמאות ניתנות לפדייה, הפסוק הראשון חייב להתייחס לדין אחר ומלמדים ודורשים שמדובר בבהמות בעלות מום.

שמואל סובר שחפצים שערכם הוקדש (קדושת דמים) ניתנים לפדייה גם אם הם טהורים. שתי קושיות הועלו נגד שמואל – אחת על ידי רב הונא בר מנוח מהמשנה שלנו, ואחת על ידי רב פפא מברייתא. שתי הקושיות מיושבות באותו אופן, שכן נעשתה הבחנה בין חפצים רגילים לבין חפצים נדירים הראויים לשימוש בבית המקדש, שחכמים לא התירו לפדותם כדי שלא ייווצר בהם מחסור.

מספר אמוראים חולקים על שמואל וסוברים שחפצים שהוקדשו למקדש (קדושת דמים) אינם ניתנים לפדייה אם הם טהורים. קיימות שתי גרסאות לגבי דעתו של רבי אושעיא – האם הסכים עם שמואל או חלק עליו. קושי הועלה נגד אלו שסברו שדעתו הייתה שניתן לפדותם, אך הקושי מיושב.

המשנה מציינת שכאשר יום כיפור חל בערב שבת, דבר שמנע את בישול הבשר, הבבליים היו אוכלים את שעיר החטאת כשהוא חי. רבי יוחנן מבהיר שאנשים אלו היו למעשה אלכסנדרונים, אך הם כונו "בבליים" משום שהיו הבבליים שנואים עליהם.

המשנה דנה בטעויות שונות שעלולות להתרחש בעת סידור לחם הפנים והלבונה, כגון הנחת אחד מהם או שניהם, או הקטרת הלבונה ביום הלא נכון. עבור כל תרחיש, בוחנים את המעמד ההלכתי הנוצר ואת הפתרון, אם יש.

משנה במסכת יומא מזכירה מקרה שבו קרבן התמיד הוקרב מוקדם מדי והיה צריך לשרוף אותו משום שנפסל. ברייתא מחילה את אותו דין על מנחה שהקמיצה שלה נעשתה בלילה. הדבר מעלה שאלה: אם כלי שרת אינם מקדשים בדרך כלל את תוכנם בלילה (בזמן שלא ניתן להקריב את המנחה), מדוע המנחה נפסלת? כדי ליישב זאת, מוסבר שהמנחה קדושה מספיק כדי להיפסל, גם אם אינה קדושה לצורך הקרבה על המזבח. אולם, רבי זירא מקשה ממשנתנו, ומציין שכאשר הלחם מונח מוקדם מדי, הוא אינו מתקדש כדי להיפסל ויכול להישאר על השולחן ימים נוספים. רבא מיישב זאת על ידי הבחנה בין פעולה שנעשתה בלילה שלפני המועד לבין פעולה שנעשתה כמה ימים קודם לכן. עם זאת, הבחנה זו עדיין מעוררת קשיים מול המקרה של המשנה, שכן הלחם היה אמור תיאורטית להתקדש בליל שישי ולהיפסל בבוקר השבת הבאה. בסופו של דבר, מוצעים שני תירוצים כדי ליישב קושי זה.

המשנה מפרטת כמה ימים לאחר האפייה ניתן לאכול את שתי הלחם ואת לחם הפנים. מוצגים תרחישים שונים בהתאם לשאלה אם חגים חלים לפני או אחרי השבת, מכיוון שלחמים אלו אינם נאפים בדרך כלל בשבת או ביום טוב. רבי שמעון חולק על כך ומתיר את האפייה ביום טוב, אך לא בשבת.

חפצים שקדושתם היא קדושת דמים ניתנים לפדיון בין בטהרה ובין בטומאה. לעומת זאת, חפצים שהתקדשו בכלי שרת נחשבים לבעלי קדושת הגוף, ולכן אינם ניתנים לפדיון גם אם נטמאו. החריג היחיד לכלל זה הוא בהמה בעלת מום, שניתן לפדותה.

בגמרא מובא קושי על הדעה שהשולחן עמד בציר מזרח-מערב, ומיושב שהשולחן שעשה משה לא הוצב במרכז בין שורות השולחנות האחרים, אלא היה מונח בצד המערבי, סמוך לפרוכת, ולא תפס עוד מקום ברוחב החדר. סביב עשרת השולחנות ועשר המנורות שהוסיף שלמה המלך קיימת מחלוקת תנאים: האם הם שימשו לנוי בלבד ורק בשל משה השתמשו בפועל, או שמא הדליקו נרות וסידרו לחם על כולם.

בנוסף לשולחן המרכזי, עמדו באולם שני שולחנות נוספים ששימשו כתחנות מעבר ללחם הפנים: אחד של שיש (או כסף) שעליו הניחו את הלחם לפני שהכניסום להיכל, ואחד של זהב שעליו הניחו את הלחם כשיצאו. הסיבה להבדל בחומרים היא הכלל "מעלין בקודש ולא מורידין". הגמרא מקשרת בין נושא זה לכך ששברי הלוחות הונחו בארון הקודש, ומכאן היא מפליגה לנושא של השמירה על לימוד התורה והזהירות משכחתו, תוך הדגשה שיש לכבד גם תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונס.

המשנה מביאה מחלוקת תנאים לגבי האופן שבו הלחם היה מוחלף בכל שבוע, וזאת על בסיס האופן שבו כל דעה מפרשת אחרת את המילה "תמיד" ביחס ללחם הפנים. דיון זה מעורר מחלוקת עקרונית בנוגע למצוות תלמוד תורה והפסוק "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". בעוד שיש הרואים בכך חובה לעמול בתורה בכל רגע פנוי, רבי יוחנן סובר שאפילו אדם הקורא קריאת שמע בשחרית ובערבית קיים את מצוות "לא ימוש". עבור אדם כזה, הדבר נחשב כאילו עסק בתורה יומם ולילה.

רבי יוחנן מסביר שהמונח "אמה בינונית" פירושו שישה טפחים. מונח זה מרמז על קיומה של אמה גדולה יותר. המשנה במסכת מידות (א:ג) מובאת כדי להסביר שהיו שני קני מידה במקדש, אשר הונחו בלשכה בפתח הר הבית (שם הייתה צורה של שושן הבירה). שניהם היו גדולים יותר מהאמה הבינונית שבה השתמש משה בבניית המשכן: האחד היה ארוך יותר בחצי אצבע, והשני באצבע. המטרה הייתה למנוע מעילה בשוגג על ידי האומנים במקדש; כיוון שהיו מקבלים תשלום לפי המידה המדויקת, אם היו טועים ומייצרים כלי קטן במעט, היו נהנים בטעות מכספי ההקדש. האמה הקצרה יותר שימשה למלאכת זהב וכסף, והארוכה יותר לשאר חומרי הבניין.

הפסוקים בויקרא (כד:ה-ו) מתארים בדיוק כמה לחמים היו בלחם הפנים, כמה מערכות היו על השולחן וכמה לחמים היו בכל מערכת. מדוע כל התיאורים המפורטים הללו היו נחוצים?

באילו כיוונים פנו הארון, המנורה והשולחן בתוך החדר, ובאיזה חלק של החדר הם הונחו?