המילה "אותו" בפסוק המתאר את חטאת הנשיא, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" (ויקרא ד, כד), נראית מיותרת. הגמרא מציעה ארבע הצעות אפשריות למה שהמילה באה ללמד.

· ההצעה הראשונה היא שהמילה באה להוציא שעיר חטאת אחר מחובת שחיטה בצפון – את שעירי הנשיאים שהובאו במהלך חנוכת המשכן. הצעה זו נדחית מכיוון שאין סיבה הגיונית להניח ששעירים אלו ידרשו שחיטה בצפון, ולכן אין צורך בפסוק מיוחד כדי להוציאם מהכלל.

· ההצעה השנייה היא שהמילה מלמדת שבעוד שהקרבן עצמו חייב להיות בצפון בזמן השחיטה, השוחט אינו חייב לעמוד בצפון. עם זאת, הצעה זו נדחית בתחילה מכיוון שרבי אחייא לומד דין זה ממקור אחר.

· ההצעה השלישית היא שרק בהמות טעונות שחיטה בצפון, ולא קרבנות עוף. גם הצעה זו נדחית, שכן עופות כלל אינם דורשים סכין להכנתם (מליקה) ולכן אין סיבה לחשוב שהם יהיו כפופים לדרישת הצפון.

· ההצעה האחרונה היא שקרבן פסח נלמד מרבי אליעזר בן יעקב בדרך אחרת - אינו טעון שחיטה בצפון. הצעה זו נדחית משום שזה נלמד ע"י ר' אליעזר בן יעקב בדרך אחרת - שלא סביר ללמוד את דיני קרבנות בדרגת קדושה קלה (כמו הפסח) מקורבנות בדרגת קדושה חמורה (קדשי קדשים) הטעונים שחיטה בצפון.

לסיכום, הגמרא חוזרת לתשובה השנייה ומפרשת את מקורו של רבי אחייא באופן שונה.

בנוגע לאיסור חמץ, אדם מתחייב אם הוא ממשיך חלק כלשהו מתהליך החימוץ של מנחה, גם אם הבצק כבר היה החמיץ לפני כן. דוגמה לכך היא אפיית מנחה שהחמיצה כבר בשלב הלישה. רב פפא מוסיף שמי שאופה מנחה לוקה שתי מלקיות, מכיוון שפעולת האפייה משמשת גם כשלב הסופי של עריכת המנחה. למרות שמועלה קושי מברייתא בנושא זה, הגמרא מספקת יישוב לדברים.

לצורך השוואה, מובאת ברייתא העוסקת בבכור הסובל מבעיית דם ונזקק להקזת דם. כיוון שבהמה זו כבר נחשב לבעל מום, עולה השאלה האם מותר להטיל בו מום נוסף במהלך הפרוצדורה. רבי מאיר, חכמים, רבי שמעון, ורבי יהודה מחזיקים בדעות שונות בעניין זה.

הגמרא מתמקדת במיוחד בשתי הדעות הראשונות בנוגע לשאלה האם הדבר מוגדר מבחינה הלכתית כהטלת מום בבעל מום. נושא זה מושווה לחיוב על מחמץ אחר מחמץ, או לאיסור סירוס בעל חיים שכבר מסורס. במקרים אלו אין מחלוקת, שכן הפסוקים מצביעים על חיוב על כל פעולה בנפרד. אולם, בנוגע לבעל מום, רבי מאיר וחכמים לומדים כל אחד ממילים אחרות בפסוק, מה שמוביל אותם למסקנותיהם השונות.

ישנה מחלוקת בשאלה האם ניתן להשתמש במי תפוחים כדי לחמץ את הבצק עבור שתי הלחם ולחמי תודה שחייבות להיות חמץ. במשנה במסכת תרומות (י, ב) מוסבר שתפוחים של תרומה שחימצו את העיסה הם "דבר חשוב" ואינם בטלים; זאת משום שהחימוץ נחשב לפעולה חשובה שמשנה באופן מהותי את הבצק. בעוד שבתחילה נראה שהמשנה תומכת בעמדה לפיה מי תפוחים הם חומר מחמיץ תקף עבור מנחות אלו, ניתן ליישב את הטקסט גם עם העמדה האחרת. ניתן להבחין בין רמות שונות של חימוץ, ולהציע שה"חימוץ" המוזכר במשנה עשוי להיות "חמץ נוקשה", שאינו עומד בדרישות החימוץ הספציפיות של קרבנות המנחה.

רבי אילא ורב יצחק בר אבדימי חולקים בשאלה האם מנחת חוטא, המוקרבת ללא שמן, יכולה להכיל מים. בתחילה, הגמרא מניחה ששורש המחלוקת הוא האם אנו קובעים את מידת החפץ שנשתנתה צורתו לפי מצבו המקורי או לפי מצבו הנוכחי. אם הולכים לפי הגודל הנוכחי, ניתן להוסיף מים משום שהקומץ נמדד לפי החומר במצבו הקיים. אולם, אם יש למדוד לפי הגודל המקורי, הוספת מים תגרום לכך שהקומץ לא יכיל את כמות הקמח הנדרשת, שכן הנפח השתנה על ידי הנוזל. בסופו של דבר, הגמרא דוחה הסבר זה ומסיקה ששני האמוראים מסכימים שחפצים נמדדים לפי מצבם הנוכחי; מחלוקתם האמיתית נוגעת לפרשנות הדרישה שמנחת חוטא תהיה "חריבה" – האם הכוונה היא יבשה לחלוטין מכל נוזל, או שמא יבשה רק משמן.

הגמרא ממשיכה להעמיק בשאלה האם שיעורי הלכה של חפצים שגודלם השתנה נקבעים לפי מצבם הנוכחי או מצבם המקורי. מובאת משנה במסכת עוקצין (ב, ח) העוסקת בדיני טומאה של חתיכת בשר שהתכווצה לפחות מכשיעור "כביצה" – הנפח המינימלי הנדרש להעברת טומאה. שתי קבוצות של חכמים חולקות על הגרסה הנכונה של משנה זו: קבוצה אחת טוענת שמעריכים את החפץ לפי גודלו המקורי, והשנייה גורסת שמעריכים אותו לפי גודלו הנוכחי.

הגמרא מקשה על הדעה לפיה חפצים נמדדים לפי גודלם המקורי; ספציפית, במקרה שבו בשר התנפח והגיעה לשיעור הכביצה, נפסק שהוא מטמא. קושי זה מיושב על ידי הסבר שהדין במקור ההוא הוא מדרבנן, ולא מדאורייתא. קושי שני מועלה מברייתא הדנה במקרה ההפוך: אם הבשר מתכווץ מתחת לנפח הנדרש, הוא אינו מטמא עוד. עם זאת, רבה דוחה קושי זו ומסביר שהכל יודו שחפץ אינו יכול להעביר טומאה אם מצבו הנוכחי קטן מדי. הוא מבהיר שחכמים החמירו רק במקרים שבהם החפץ היה קטן מדי במקור אך לאחר מכן התנפח לשיעור הנדרש. נקודת המחלוקת האמיתית, לפי רבה, היא במקרה שבו החפץ עמד בתחילה בשיעור הנדרש, התכווץ, ולאחר מכן התנפח שוב. השאלה היא האם החפץ נחשב "נדחה" בשלב הביניים שלו – ובכך איבד את יכולתו להעביר טומאה לצמיתות – או שמא הוא חוזר להעביר טומאה עם התנפחותו המחודשת. לאחר מכן מועלה קושי נגד העמדה הגורסת שהוא נותר טהור גם לאחר שהתנפח שוב.

מובא קושי מתוספתא תרומות (ד, ב) נגד הנחת היסוד של רבה שכולם מסכימים שחפץ שהתכווץ נמדד לפי מצבו הנוכחי. מקור זה נוגע לדיני הפרשת מעשרות מתאנים טריות על יבשות; אולם, הקושי מיושב בסופו של דבר על ידי ההסבר שהמקרה אינו עוסק במעשרות רגילים, אלא ב"תרומת מעשר". בניגוד למעשר רגיל, תרומת מעשר אינה דורשת מדידה מדויקת, ועדיף לטעות לצד הנדיבות ולתת יותר לכהן.

רבי שמעון ורבי יהודה נחלקו אם קרבן העלם דבר של ציבור משולם מתרומת הלשכה או שיש צורך במגבית ייעודית חדשה מן העם. מובאות שתי גרסאות בשאלה מי החזיק באיזו עמדה, והגמרא מניחה שהם החליפו את דעותיהם בשלב מסוים ומסכמת שרבי שמעון סובר שהתשלום מגיע מקופת המקדש, ורבי יהודה סובר שיש צורך במגבית חדשה.

רבי יוחנן שאל על המצב המתואר במשנה שבו הכהן הגדול מת וטרם מונה לו מחליף, ומובא עישרון שלם. האם הוא מובא פעמיים ביום, הן בבוקר והן בערב, או רק פעם אחת ביום? רבא מביא הוכחה שהמנחה מובאת פעמיים ביום. הדבר הובא לפני רבי ירמיה והוא לגלג עליו וכינה את רבא בבלאי טיפשאי. לאחר מכן רבא מביא הוכחה אחרת מפסוק בתורה המכנה את המנחה תמיד, בהשוואה לקרבן התמיד המובא פעמיים ביום. הגמרא מסכמת שרבא צודק, כפי שניתן לראות בברייתא האומרת זאת במפורש.

במקרה רגיל שבו כהן גדול מביא עישרון אחד ומחלק אותו בין הבוקר לבין הערביים, קיימת מחלוקת בין אבא יוסי בן דוסתאי לבין חכמים אם מביאים שני קומצי לבונה או רק אחד. רבי יוחנן שואל אם היו מכפילים את הלבונה לדעת חכמים במקרה שהציבור או היורשים מביאים את המנחה (אם הכהן הגדול מת), ואם היו מכפילים את השמן לדעת שתי העמדות. מובאת ברייתא שממנה מבינים שלא מכפילים אף אחד מהם, לדעת שתי העמדות.

רוב המנחות הן מצה, מלבד קרבן שתי הלחם המובא בשבועות ועשרה מלחמי התודה שהם חמץ. כיצד נמדד השאור במדידת הקמח למנחה? מובאות כמה דעות.