https://traffic.libsyn.com/hadran-he/HorayotHeb03.mp3

רב יהודה אמר בשם שמואל שהפטור הנזכר במשנה – לגבי יחיד שפעל לפי הוראת בית דין מוטעית – הוא לפי דעת רבי יהודה. אך החכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם להביא קרבן חטאת.

לעומת זאת, רב נחמן, גם הוא בשם שמואל, טוען שהמשנה תואמת את דעת רבי מאיר, וגם כאן החכמים חולקים. מחלוקת זו בין רבי מאיר לחכמים מקורה בברייתא, אך לא ברור אם הברייתא עוסקת דווקא בסוגיה זו. רב פפא מציע פירוש חלופי לברייתא, ולאחריו מובאות שלוש הצעות נוספות.

רב אסי סובר שהרוב הנדרש לקרבן ציבור מתייחס דווקא לרוב היהודים היושבים בארץ ישראל, כפי שניתן ללמוד מפסוק במלכים א' (ח:סה).

נשאלת שאלה: אם העם חטא כשהיו רוב, אך בזמן הבאת הקרבן כבר אינם רוב (למשל, כמה שחטאו מתו) – האם עדיין חייבים בקרבן? הגמרא מקשרת זאת למחלוקת בין רבי שמעון לחכמים לגבי מלך שחטא לפני שהומלך, ורק לאחר מכן נודע לו שחטא. החכמים סוברים שעליו להביא קרבן חטאת של יחיד, שכן החיוב נקבע בזמן החטא. רבי שמעון, לעומת זאת, טוען שעל החטא והידיעה שחטא בו להתרחש כשהוא באותו מעמד – ולכן המלך פטור לגמרי.

הגמרא בוחנת האם עיקרון זה ניתן ליישום במקרה שבו העם חטא כמיעוט ולאחר מכן הפך לרוב. המסקנה היא שאין להשוות, שכן שיטת רבי שמעון מבוססת על כך שהחטא וההכרה בו צריכים להתרחש באותו זמן של חיוב – דבר שלא מתקיים במקרה זה.

נשאלות סדרת שאלות לגבי האם ניתן לצרף שתי טעויות הוראה שונות כדי לחייב את הציבור בקרבן ציבור. אף אחת מהשאלות אינה נענית באופן מוחלט.

רבי יונתן סובר שקרבן ציבור נדרש רק אם ההחלטה בבית הדין הייתה פה אחד. אך לאחר שלוש קושיות על עמדתו, האחרונה מביאה לדחייתה.

כל הדיינים – ואף תלמידים שנכחו בדיון – נושאים באחריות להוראה. לכן, נהגו חכמים להזמין אחרים להשתתף בתהליך ההוראה, כדי לחלק את האחריות ולהוריד קצת מכובד האחריות שעל עצמם.

אם בית הדין הבין שטעה בהוראתו, אך אדם פרטי אינו מודע לכך וחוטא לפי ההוראה המקורית – האם עליו להביא קרבן יחיד? רבי שמעון פוטר מקרבן, אך רבי אלעזר מחייב באשם תלוי מסום ספק. עם זאת, מחלוקתם היא רק במקרה שהאדם היה בעיר. אם היה מחוץ לעיר – כולם מסכימים שהוא פטור, שכן לא הייתה לו דרך לדעת על תיקון ההוראה.

הדין של פר העלם דבר של ציבור נוהג בהוראה בפרטי דין של מצווה בתורה אך לא כאשר מורים לעקור דין תורה לגמרי.

רב מסביר את שיטת רבי שמעון, והגמרא מקשה עליו מברייתא – אך מצליחה ליישב את הקושיה.

הלימוד השבוע מוקדש על ידי הלן דנצ'ק לע"נ דודה פיל שנפטר ב־27 באוגוסט. "הוא היה מסוג הדודים שילדים בכל הגילאים נמשכו אליו. אינני היחידה שאומרת שהוא היה הדוד האהוב עליי. הוא חסר לנו מאוד."

הדף היום מוקדש על ידי אודרי לבנט לכבוד דבורה דיקסון. "מזל טוב על יום הולדתך וברוכה הבאה לצוות של הדרן! אני נרגשת להתחיל איתך עוד שנת לימודים, חברתי היקרה."

המשנה מלמדת שאם בית הדין פוסק הוראה מוטעית ואדם פרטי פועל על פיה, אין הוא חייב להביא קרבן חטאת. אולם הגמרא תסביר בהמשך שזו דעתו של רבי יהודה, אך חכמים חולקים עליו ומחייבים את האדם בקרבן.

אם בית הדין פוסק הוראה מוטעית, ודיין או תלמיד שהגיע למדרגת "מורה הוראה" מבין שנפלה טעות אך בכל זאת פועל לפי הפסיקה, הוא חייב להביא קרבן חטאת.

כאשר בית הדין פוסק הוראה מוטעית ורוב הציבור נוהג על פיה, קיימת חובה להביא קרבן מיוחד הנקרא "פר העלם דבר של ציבור."  שמואל ורב דימי חלוקים בנוגע לנוסח שבו על בית הדין להשתמש כדי שהפסיקה תיחשב כ"הוראה מוטעית של בית הדין". מובאות שלוש ראיות התומכות בעמדתו של רב דימי. בגרסה שנייה של המחלוקת, הם מחליפים עמדות, והראיות מוצגות כקושיות על רב דימי.

המשנה מתארת את פעולתו של היחיד הפטור כאשר חטא בעקבות הוראה מוטעית של בית הדין במילים "שוגג על פיהם." בשתי גרסאות שונות של הסברו של רבא למונח זה, מדובר או בשני מקרים נפרדים או במקרה אחד. אם מדובר בשניים, הדבר כולל פטור גם במקרה נוסף – כאשר בית הדין פסק בטעות שחלב אסור מותר, והאדם התכוון לאכול חלב מותר אך בטעות אכל את החלב שבית הדין התיר. אף על פי שלרבא הייתה תשובה לשאלה זו (חיוב או פטור, בהתאם לגרסאות השונות), רמי בר חמא שאל את אותה שאלה ולא ידע את התשובה. שוב, בשתי גרסאות שונות, רבא עונה על השאלה באמצעות הסבר המונח במשנה, אך רמי בר חמא דוחה את תשובתו בטענה שהמונח עמום.

המשנה מונה דרכים שונות שבהן אדם פרטי או דיין/תלמיד יכולים לפעול לפי פסיקת בית הדין. מה משמעות הסדר בכל אחד מהמקרים?

כיצד מוגדר "מורה הוראה" ומדוע היה צורך להוסיף קטגוריה זו בנוסף לדיין?

הגמרא מביאה שתי ברייתות: אחת שמסבירה את המקור לדעתו של רבי יהודה במשנה, הפוטר אדם שפועל לפי פסיקת בית הדין, והשנייה שמבארת את המקור לדעת החכמים המחייבים אותו. הברייתא השנייה קשה להבנה, והגמרא מיישבת את משמעותה ומראה כיצד היא משקפת את עמדת החכמים.

סתירה מתעוררת בין המשנה לבין משנה במסכת זבחים בנוגע לשיטת הכשרת השיפוד. כמה חכמים מציעים דרכים שונות לפתרון הסתירה, ונידונות חמש הצעות—אך חלק מהן נדחות בסופו של דבר.

בעניין הכשרת סכינים, המשנה ממליצה על ליטוש. עם זאת, רב עוקבא מציע חלופה: נעיצת הסכין באדמה עשר פעמים.

המסכת מסתיימת בסיפור מרתק על המלך הפרסי שבור מלכא, מר יהודה, ועבד כנעני בשם בוטי בר טובי. לפני שהמלך חותך למר יהודה, הוא נועץ את הסכין באדמה, בהתאם לשיטתו של רב עוקבא. אך כאשר חתך מקודם לבוטי, הוא לא ביצע את הפעולה הזו. כשבוטי שואל על ההבדל בהתייחסות, המלך משיב בזלזול, ומרמז שבוטי אינו מקפיד באותה מידה על דקדוקי ההלכה. בגירסה אחרת של הסיפור, תגובת המלך חריפה אף יותר ומאשימה בצורה ישירה.

הקדמה למסכת הוריות

הדף היום מוקדש ע"י ליסה אלון לכבוד החברותא הנאמנה, רונדה מיי, "יתן ה' שנזכה לשנים רבות נוספות של לימוד נהדר יחד."

הדף היום מוקדש ע"י רחל אלכסנדר לוי לע"נ ג'ק שוסטר. יהי זכרו ברוך.

הדף היום מוקדש ע"י אדם דיקר לכבוד קרולין הוכשטדטר דיקר ביום הולדתה.

יש מחלוקת בין רב ושמואל לגבי תהליך ההכשרה הנקרא ניגוב. לפי גרסה אחת של המחלוקת, רב דורש שימוש באפר פעם אחת במהלך התהליך, ואילו שמואל דורש שימוש באפר פעמיים. לפי גרסה אחרת, אין ביניהם מחלוקת ממשית—רב לא הזכיר את השלב האחרון של שטיפה במים, שכן מטרתו היחידה היא להסיר את האפר. שמואל, לעומת זאת, מזכיר את השטיפה כחלק מהתהליך.

כיצד מכשירים רשתות קלועות בגת? רבי אבהו לומד מדיני טהרת הרשתות שהן צריכות ניגוב. אם הרשתות עשויות מקנים, שהן סופגות יותר, יש להניחן ללא שימוש במשך שנים-עשר חודשים—או לפי רבן שמעון בן גמליאל, עד עונת עשיית היין הבאה. מה ההבדל המעשי בין שתי הדעות? רבי יוסי מציע חלופה להמתנה של שנה: לשפוך עליהן מים רותחים. רבן שמעון בן גמליאל מצטט את רבי יוסי, המאפשר להניח את הרשתות תחת מים זורמים למשך עונה. מהי עונה? יש המגדירים אותה כיום או לילה, ויש האומרים שהיא נמשכת שתים-עשרה שעות. רב שמואל בר יצחק מסביר ששתי ההגדרות למעשה מתכוונות לאותו דבר. כיצד?

המסננת והסלים המשמשים בגת מוכשרים בדרכים שונות, בהתאם לחומר שממנו הם עשויים, שכן רמת הספיגה משתנה.

אם אשכולות ענבים מונחות בגת ויושבות בתוך מיץ מהענבים, האם הן נחשבות ליחידה אחת לעניין טומאה? יש לכך השלכה מעשית: אם עם הארץ—מי שאינו נאמן על דיני טהרה—נוגע באשכול אחד, האם כל שאר האשכולות שסביבו נטמאים גם הם?

אם אדם קונה כלים מאינו יהודי, כיצד יש להכשירם? השיטה תלויה באופן השימוש בכלי: אם השתמשו בו למאכלים קרים—יש לשוטפו במים; אם השתמשו בו במים חמים—יש להגעילו במים חמים; ואם באש ישירה—יש ללבן אותו באש. סכין יש ללטש. כל הכלים הללו גם דורשים טבילה במקווה. דין טבילת כלים נלמד משני ביטויים שונים בפסוק במדבר לא:כג, לאחר מלחמת מדיין. מדוע יש צורך בשני הביטויים? רב נחמן מסביר שגם כלים חדשים שנקנו מאינו יהודי דורשים טבילה, שכן כלים ישנים שהוכשרו נחשבים כחדשים. כלים שנשאלו מאינו יהודי אינם דורשים טבילה, אך עולה שאלה לגבי כלי שניתן ליהודי כמשכוןן.

כלי מתכת וזכוכית דורשים טבילה, אך כלי חרס אינם דורשים. אם כלי החרס מצופה בעופרת, האם דינו כחרס או כמתכת?

אם השתמשו בכלים מבלי להכשירם, האם האוכל שהוכן בהם אסור? התשובה תלויה בזמן שעבר מאז השימוש האחרון בכלי (בן יומו או לא בן יומו), וכן בשאלה האם נותן טעם לפגם מותר או אסור.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י קרולין הוכשטדטר, אדם דיקר והמשפחה לע"נ פרד הוכשטדטר, אפרים בן קילה וברוך ולכבוד פדיון הבן היום של הנכד הצבר הראשון, זכריה עמי.

הדף היום מוקדש ע"י רחל חפץ לע"נ בעלה, לני חפץ, אריה לייב בן יהודה. "נלקח מוקדם מדי. אבל אני מודה להקב"ה על הזמן שזכינו בחיוך שלו, ברוחב הלב, בחוש ההומור ובאהבה שלו. יהי זכרו ברוך."

הדף היום מוקדש ע"י אמה רינברג לרפואת בנה יוסף יצחק ניסן בן נחמה לאה אסתר. 

המשנה מונה דברים שונים שאסורים בהנאה והם אוסרים במשהו בתערובת (אינם בטלים). הגמרא שואלת ומבארת מדוע יש עוד דברים שאינם נכללים ברשימת המשנה כגון פירות ערלה וכלאי הכרם.

אם יין נסך נופל לתוך בור, כל כמות היין נאסרת. עם זאת, רבי שמעון בן גמליאל פסק שניתן למכור את התערובת, בתנאי שמחיר היין יופחת בהתאם לערך של יין הנסך המעורב בו. יש מחלוקת בין האמוראים האם פוסקים כרבי שמעון בן גמליאל בכל המקרים, או רק במצבים מסוימים—כגון כאשר חבית של יין נסך מתערבת עם חבית של יין מותר, אך לא במקרה שבו כמות קטנה של יין אסור מתערבת בכד או בחבית של יין מותר.

לגבי הכשרת גת ששימש או הוכן על ידי אינו יהודי, תהליך ההכשרה תלוי בחומר שממנו עשויה הגת, וכן בשאלה האם היא הייתה מצופה בזפת.

המשנה דנה בדיני ביטול לגבי יין נסך (יין ששימש לעבודה זרה) שהתערב ביין מותר. היא מבחינה בין יין שהתערב ביין (מין במינו – אותו סוג), האוסר בכל שהוא, לבין יין שהתערב במים (מין בשאינו מינו – סוג שונה), האסור רק אם הוא נותן טעם.

רב דימי מצטט את רבי יוחנן באומרו שאם אדם שופך יין נסך מחבית לתוך בור של יין כשר, כל טיפה מתבטלת מיד עם המגע. הגמרא מקשה שלוש קושיות על פירושו של רב דימי מתוך המשנה, ומתרצת אותן על ידי פירוש מחודש של המקרים במשנה. רב יצחק בר יוסף מציע הבנה מצמצמת יותר של דברי רבי יוחנן – הוא מגביל את ההיתר למקרה של שפיכה מכד לתוך חבית, אך לא מחבית לתוך בור.

רבין גם מוסר הלכה בשם רבי יוחנן לגבי תערובת הכוללת דבר אסור שהתערב גם עם מין דומה וגם עם מין שונה. במקרה כזה, הדבר האסור מתבטל על ידי המין השונה המותר (למשל, יין נסך שהתערב ביין ובמים), ואילו המין הדומה נחשב כאילו אינו קיים. גם רב שמואל בר יהודה מצטט את רבי יוחנן, אך קיימות שתי גרסאות לדבריו. באחת, הוא חולק על רבין ומגביל את ההלכה למקרים שבהם המין השונה היה נוכח תחילה. בגרסה השנייה, דבריו מתייחסים למשנה, והוא למעשה מסכים עם רבין.

מחלוקת בין חזקיה ורבי יוחנן עוסקת גם היא במקרה שבו דבר אסור מתערב עם מין דומה ומין שונה. מהו המחלוקת ומהו הבסיס למחלוקת?

רב ושמואל חולקים על עמדת רבי יוחנן וריש לקיש בשאלה האם ההבחנה בין תערובות מין במינו ומין בשאינו מינו חלה על כל איסורים, או רק על יין נסך וטבל (תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות). הגמרא מסבירה מדוע חכמים החמירו במיוחד בשני איסורים אלו.

הגמרא מביאה תחילה משנה במסכת טהרות ח:ט, העוסקת בסוגיית ניצוק – זרם מים – בהקשר של טומאה. אם מים שזורמים למטה נטמאים, כלומר נשפכים לכלי טמא, הם אינם מטמאים את המים העליונים שטרם נכנסו לכלי. אולם רב הונא פסק שבמקרה מקביל של יין נסך, גם הנוזל העליון יהיה אסור. על סמך מה קבע רב הונא את דינו? הגמרא מציעה ארבעה מקורות אפשריים: המשנה בטהרות, הרישא של משנתנו, הסיפא של משנתנו, וברייתא – אך אף אחד מהם אינו מוכיח את דבריו באופן חד משמעי.

מר זוטרא התיר לשתות יין דרך קנישקניו – קש משותף – עם אינו יהודי, בתנאי שהיהודי שותה ראשון. רבה בר רב הונא פסק כך על פי דבריו.

הדף היום מוקדש ע"י דוד ומיצי גפן לע"נ אחיה של מיצי, ד"ר דניס לוק, ביום השנה לפטירתו. "הוא היה בעל אוהב, אב, דוד וסבא, רופא מסור; ואהב ללמוד תורה."

הדף היום מוקדש ע"י רחל בייפסקי ומיכאל פרנקוס לבכוד לידת בתם אביטל תמימה, שנולדה י"ב באב. "היא כבר מקשיבה לפודקאסט של הרבנית מישל במהלך ההנקות! שתגדל לאהוב ללמוד."

אם צי מגיע לעיר בזמן שלום, כל חביות היין הפתוחות אסורות, מחשש ששתו מהן. אולם, אם מדובר בזמן מלחמה, אין להם פנאי לשתות, ולכן מניחים שלא ניסכו את היין לעבודה זרה. מקור סותר טוען שגם בזמן מצור, מניחים שנשות הקהילה נאנסו. רב מרי מיישב את הסתירה על ידי הבחנה בין סוגיית האונס לבין שתיית היין.

המשנה מסבירה כיצד פועל יהודי שמקבל שכרו ביין מאינו יהודי יכול לבקש תשלום בכסף באופן שלא יפר את איסור ההנאה מיין נסך. האם אינו יהודי יכול לשלם מס למלך ביין בשם יהודי, או שמא הדבר אסור משום שהיהודי נהנה מיין נסך?

המשנה פוסקת שאם יהודי מוכר יין לאינו יהודי, עליו לקבוע תחילה את המחיר ורק לאחר מכן לשפוך את היין לתוך הכד כדי למסור לי. אחרת, היין ייחשב לרשות האינו יהודי לפני שהמכירה הושלמה, והיהודי ייהנה מיין נסך.

אמימר ורב אשי נחלקו בשאלה האם משיכה יוצרת קניין אצל אינו יהודי. רב אשי, שפוסק שלא, מביא ראיה מדברי רב שהורה למוכרי היין לוודא שקיבלו תשלום קודם למדידת היין. אולם הגמרא מציעה דרך אחרת להבין מדוע רב הקפיד על כך.

קושיה מובאת על דברי אמימר, ושתי קושיות על דברי רב אשי, אחת מהמשנה שלנו – אך כולן נפתרות.

רבא פסק שאם יהודי נמצא עם זונה שאינה יהודייה ויש שם יין, ניתן להניח שהיהודי דאג לכך שהזונה לא תבוא במגע עם היין, ולכן היין מותר. אף על פי שאינו שולט בתשוקתו המינית, אין להניח שהוא מקל בדיני יין נסך. אולם במקרה ההפוך, כאשר מדובר בזונה יהודייה עם אינו יהודי, מאחר שלאינו יהודי יש עליונות בקשר, מניחים שאין לה דרך לוודא שהוא לא נגע ביין, ולכן היין אסור.

ישנם תשעה מקרים שונים שבהם יין של יהודי נשאר אצל אינו יהודי, ורבא פסק בכל אחד מהם האם היין מותר או אסור. ברבים מהמקרים הוא התיר את היין בהתבסס על הערכתו שהגוי לא נגע ביין, משום שהיה סיכוי שבעל היין או יהודי אחר יתפוס אותו. במקרים אחרים הייתה ספק אם האינו יהודי בכלל נגע ביין, או אם האנשים שהיו עם היין היו אינם יהודים או יהודים.

ישנם שני מקרים נוספים שהובאו בפני חכמים אחרים. במקרה השני, אביי מביא מקרה מדיני טומאה (חשש לנגיעה על ידי עם הארץ) להסביר את פרטי המקרה, והגמרא מתייחסת להשוואה זו, ומציינת שהחכמים החמירו יותר בדיני טומאה מאשר בדיני יין, תוך הבאת מחלוקת בין רב ורבי יוחנן להוכחת הנקודה. שלוש קושיות מועלות כנגד עמדתם של רב ורבי יוחנן (שתיים נגד רב, אחת נגד רבי יוחנן), והן נפתרות.