רב המנונא אמר בשם רבי שמעון שאיסור "אותו ואת בנו" אינו נוהג בקדשים. זאת בהסתמך על שיטתו ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה", ומאחר שבשר הקדשים אינו מותר באכילה עד זריקת הדם, השחיטה כשלעצמה נחשבת כאינה ראויה. רבא מקשה על כך מברייתא המפרטת שילובים שונים של שחיטת קדשים בחוץ או בפנים, ומבררת את חיובי הכרת והלאווין לשיטת חכמים ורבי שמעון. כדי ליישב את הקושי, רבא מסביר שגם רבי שמעון מודה שהאיסור חל בקדשים, אלא שאין לוקים עליו משום שההתראה בשעת השחיטה היא "התראת ספק" (שכן היתר השחיטה תלוי בזריקת הדם העתידית), והתראת ספק לא שמה התראה.

המשנה קובעת כי השוחט בהמה ונמצאת טרפה, או ששחטה לעבודה זרה, או ששחט פרה אדומה, שור הנסקל או עגלה ערופה – רבי שמעון פוטר מאיסור "אותו ואת בנו" מכיוון שהשחיטה אינה ראויה כי הבהמה לא ניתרת לאכילה, וחכמים מחייבים. לעומת זאת, אם השחיטה עצמה פגומה פיזית, כגון שנתנבלה בידו או שדקר את הבהמה, הכל מודים שהוא פטור. ריש לקיש מוקים את חיוב המשנה (לפי שיטת חכמים) בעבודה זרה רק כשהשחיטה הראשונה הייתה לעבודה זרה והשנייה לשולחנו; אך אם השנייה הייתה לעבודה זרה, חל הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" (הוא מתחייב בנפשו על עבודה זרה ופטור ממלקות של אותו ואת בנו). רבי יוחנן חולק וסובר שגם כשהשנייה לעבודה זרה ניתן להתחייב במלקות, כגון שהתרו בו משום "אותו ואת בנו" ולא התרו בו משום עבודה זרה. ריש לקיש לשיטתו סובר שמאחר שאילו היו מתרים בו לעבודה זרה הוא היה פטור ממלקות, הוא פטור גם כשלא התרו בו, ומחלוקת זו משקפת את שיטתם בדין קם ליה בדרבה מיניה גם במקרה של מיתה/מלקות וממון כשלא התרו בו למיתה/מלקות.