הגמרא מביאה מקור שלישי להוכיח דברי רב יוסף שסומכוס היה אומר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתיים, אך גם ניסוין זה לא צולח.

משנה מפרטת שבארבעה פרקים בשנה – ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, ערב עצרת וערב ראש השנה – שבהם המוכר בהמה לחברו חייב להודיעו אם מכר את אמה או את בתה לשחיטה, בשל הביקוש הגבוה לבשר המעלה חשש לשחיטה באותו יום. בארבעה פרקים אלו קבעו חכמים שהמקח נקנה ללוקח בעצם נתינת המעות וכופין את הטבח לשחוט כדי לספק בשר לערב החג. הגמרא מסבירה דין זה או באמצעות זכייה על ידי אחר או שקבעו בימים אלו כפי דין תורה שמעות קונות, למרות שחכמים תקנו שמשיכה קונה.

המשנה והגמרא קובעות שהביטוי "יום אחד" באיסור "אותו ואת בנו" נמנה לפי סדר הבריאה, שבו הלילה הולך לפני היום, שלא כבקדשים שבהם היום הולך לפני הלילה. רבי דורש ממילים אלו את חובת ההודעה בארבעה פרקים אלו.

הפרק השישי "כיסוי הדם" פותח במשנה הקובעת שמצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין של חיה ועוף, אך לא בקדשים. הגמרא מבררת מדוע קדשים פטורים מכיסוי הדם, ומעמידה את הפטור בקדשי בדק הבית.