הגמרא מפרטת את דרכי הדרש המשמשות להתרת שתיית מים מבורות, שיחין ומערות ללא חשש לשרצים שאין להם סנפיר וקשקשת. לגבי מים שבכלים, הברייתא מציינת כי ההיתר שלהם הוא מפורש במקור אחד ונלמד מכלל במקור אחר. גרסה אחת סוברת שההיתר לכלים המפורש הוא שנלמד מהפסוק המבהיר כי דגים בימים ובנחלים המותרים באכילה צריכים סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט), וממילא בכלים הכל מותר. הגרסה השנייה הופכת זאת, וקובעת כי הפסוק המפורש הוא הפסוק השני (ויקרא יא, י-יא) האוסר דגים בימים ובנחלים שאין להם סנפיר וקשקשת.

בהמשך עוברת הסוגיה לדון בשרצים שנוצרו מבריאה ספונטנית. בעוד ששרצים השורצים על הארץ אסורים מדאורייתא, שרצים הנוצרים בתוך כלים או בתוך מאכלים מוחרגים מאיסור זה, כל עוד לא שרצו על גבי הארץ. הגמרא מנסה להגדיר את הגבולות המדויקים של היתר זה.