הגיעה מלחמת השחרור ואני כבר ילד גדול, אני כבר אחרי צבא. אבל בתחילת מלחמת השחרור זה עוד היה מצב שהגליל המערבי, עכו והגליל המערבי, נהריה, הכול היה סתום. אי אפשר היה להגיע לשם. חודש לפני זה הייתה שיירה ליחיעם, קיבוץ יחיעם. השיירה הזאת נדפקה בצורה קשה מאוד. זה היה אירוע שלישי בצמוד, כמעט אולי בתוך שבועיים או שלושה שקרה בארץ, לא רק בגליל, באזור ירושלים שיירה שנדפקה קשה ועוד משהו. זה היה אירוע שלישי שקרה, שגרם לכך קודם כל הרוגים, הרבה הרוגים. עד היום השרידים של המכוניות והכול עוד במקום הזה. וזה גרם לכך שארצות הברית ואולי גם אנגליה ירדו מההחלטה שלהם לתמוך בהקמת מדינת ישראל. וזה היה, איך נאמר, חודש גרוע מאוד מבחינת ישראל. אני לא השתתפתי בזה. אבל חודש אחרי זה נערכה שיירה לפתיחת הגליל המערבי לכולם, נהריה וכל הקיבוצים מסביב, ואני השתתפתי בזה. מה היה? גייסו אנשים מפה ושם מכל מיני מקומות, כולל שתי כיתות מיגור. הייתה הפתיחה של הגליל המערבי וזה הלך טוב, יפה מאוד זה הלך. את עכו לא אנחנו, היינו עוד… לא היינו מספיק טוב חיילים. אז מגדוד אחר נלחמו שם. אבל כשזה נגמר חזרנו והשאירו אותי עם עוד אנשים כמובן בתור חיל מצב בעכו. אם פחדתי? בשום אופן. זה נראה כל כך מובן מאליו.