כמה פעמים שמעת הערות כלפיך או כלפי נשים אחרות בנוגע לכמות השעות ה"לא מספקת" שאתן מקדישות לעבודה כי אתן אמהות לילדים? גזלייטינג או בעברית "שקרנות מתעתעת" הוא שקר שחותר לערער את תפיסת העולם של הקורבן, להכחיש מציאות עד כדי כך שהקורבן יחווה מציאות מעוותת לחלוטין, שמשרתת את האינטרס של המשקר. למרות שהמושג חמור, גזלייטינג יכול להיות מכוון או לא מכוון, מודע או לא מודע. כאשר השקרנות המתעתעת מכוונת, היא חלק מהתעללות. כאשר השקרנות לא מכוונת ולא מודעת, זהו פשוט מצב גרוע שצריך להפסק. מכירים את השאלות האלה בעבודה, שאולי מפנים כלפיכן, ואולי אתם או אתן מפנות אותן לנשים אחרות: למה את יוצאת ב-15:00? את תעבדי עוד בערב, נכון? שוב הילד חולה? אין מישהו אחר שיטפל בו? או אמירות כגון: אם את רוצה ללמוד קורס, תלמדי בזמנך החופשי. המקביל אלייך מספיק יותר ממך. השקר הוא שילדים הם עניינה הפרטי של אישה או של אדם אחד בכלל. השאלה שלי היא האם אנחנו רוצים שבחברה שלנו לא יהיו ילדים, שהדור הזה יהיה האחרון כאן? אם התשובה היא לא, אז עד להודעה חדשה, נשים צריכות ללדת ילדים. לשאת הריון (ואולי גם טיפולי פוריות מתישים), וללדת. שאלה נוספת היא האם אנחנו רוצים שהחברה שלנו תהיה מורכבת ממבוגרים שהיו ילדים מוזנחים? ילדים שלא קיבלו שמץ של טיפול הורי? שבילו את כל הינקות והילדות שלהם אך ורק במסגרות חינוכיות? לא? אז נשים צריכות גם לגדל אח”כ את הילדים האלה. להרבה שנים. נשים וגברים צריכים לגדל – ועדיין, אלו יותר הנשים. ממגוון סיבות. מבינים את השקר? אנחנו אומרים לאשה "הילד שלך הוא הבעיה הפרטית שלך" בעוד המציאות היא שאנחנו צריכים ורוצים את הילדים ואת הטיפול בהם – לא פחות מאותה אישה. הנזק של הגזלייטינג הזה הוא שקבוצה שלמה של נשים מוכשרות סובלת. גם מאפליה בתפקידים, בתנאים ובשכר, וגם נפשית. הן אומרות משפטים כמו "אני לא מצליחה לתת את עצמי עד הסוף בשום מקום", "אני מרגישה רע כשאני יוצאת ב-15:00", "גם אם אני קורעת את עצמי להגיע ב-7:00 אני משווה את עצמי לגברים במשרד". כל זה נובע לא מתוך המציאות, אלא מתוך השקר. למה להגיד שאישה לא נותנת את עצמה עד הסוף במשרד? איפה עובר ה”סוף”? אולי הוא עובר במקום שקרני ובלתי אפשרי? ולמה להשוות אישה שמטפלת בילדים לאדם שלא מטפל בילדים? היא עושה שני תפקידים עבור החברה, והוא עושה אחד. ברוב התרבויות וברוב התקופות, כשסוכמים את סך העבודה המבוצעת, בכל התפקידים (בית ומשרד), נשים עובדות יותר. לפעמים הרבה יותר. אז למה אנחנו ממשיכים לשקר? חוץ מזה, יש גבול לשעות עבודה אמיתיות. בתור קואצ’ שמדברת שנים עם לקוחות, ואישה חרוצה בעצמי, אני יכולה לשתף שפגשתי לאורך השנים מעט מאוד אנשים שיכולים לעשות עבודה משמעותית, איכותית ואינטנסיבית במשך יותר מאשר 6 שעות ביום. פה ושם אדם יכול לעבוד 8 שעות אמיתיות ביום, 5 ימים בשבוע. זה יותר נדיר מאשר נפוץ. אם מישהו מדווח על 10 שעות ביום זה כולל עבודה טכנית מאוד, אולי, ויותר סביר להניח – התפזרות לכל מיני קשקושים ופייסבוק. וכאן יש לנו עוד שקר שפוגע בנשים. הן לא יכולות לדווח על המון שעות שקריות ומתפזרות. אז מה? מה עושים? מתחילים לחשוב ולדבר אחרת. העבודה העסקית חשובה וגם טיפול בילדים חשוב, לכולנו. חשוב שכל הנשים וכל הגברים יוכלו לתרום את הכישורים שלהם להתקדמות המשותפת. בהתאם לתפקידים השונים שלהם בחברה, יתכן שהם יוכלו לתת מספר שעות אחר בעבודה. אנחנו לא נפלה גברים ונשים על הרקע הזה. מפסיקים לנזוף ולהתנצל על הטיפול בילדים או העבודה במשרד. מכבדים שעות משפחתיות/אישיות של עובדים ומנהלים. נ.ב. מעסיקים, אם העובדים לא מסורים זה לא בגלל ילדים או העדרם. זו המערכת שיצרתם, שלא מאפשרת להם לשגשג. עוד על זה בספר הקלאסי “לנצח נבנו” (Built to Last) על החברות הכי טובות בעולם, ואיך הן יוצרות סביבה שבה עובדים משגשגים ומספקים תוצאות אדירות.