קצה הקרחון: מחלוקות עומק על סדר היום בישראל

בהיררכיה הפוליטית, מתחת לנבחרי הציבור נמצאת שכבה של אנשי מקצוע המכונים "פקידים" - הגדרה משונה הכורכת יחד את מנכ"ל משרד הבריאות ואת היועץ לענייני אדמת לס במשרד לפיתוח הנגב. אלו מופקדים על ייעוץ מדיניות ועל הניהול בפועל של סדר היום הלאומי. לאחרונה אנחנו עדים לקרבות סוערים בין הדרג הפוליטי הנבחר לבין הדרג המקצועי הלא-נבחר, כשכל אחד טוען שטובת המדינה היא שעומדת לנגד עיניו - ולנגדן בלבד.

מערכת היחסים הזאת תמיד היתה סוערת, עוד מימי יוליוס קיסר ויחסיו עם הסנאט, אבל היא כמעט תמיד הניבה שיווי משקל שבסופו של דבר איזן את המערכת. בשנים האחרונות ואולי במיוחד בשנה האחרונה, יש תחושה שהמצב החמיר. אז קבלו את הסיבוב הבא בקרב ה"פוליטיקאים" נגד ה"פקידים": משילוּת.

בפינה הימנית - קרן טרנר ושאול מרידור עוזבים את משרד האוצר בטריקת דלת חזקה ובהצהרה בוטה ש"אינם יכולים עוד", הפקידות הבכירה במשרד המשפטים מזהירה מפגיעה קשה בשלטון החוק ובדמוקרטיה, ואפילו אנשי בריאות הציבור במשרד הבריאות מתריעים שהמאבק בקורונה נפגע בגלל שיקולים פוליטיים ואינטרסים זרים. 

ובפינה השמאלית - שרים טוענים לאג'נדות זרות של אנשי מקצוע שחותרים תחתיהם במשרד, ולהרים של נהלים ובירוקרטיות שמטרתם למנוע כל סיכוי לשינוי. לכן הם ממנים "פרויקטורים" שעוקפים את המערכת הפורמלית ומחויבים רק להם, כדי שיוכלו לממש את המנדט שהציבור נתן להם בבחירות - ולמשול. 

אבל, מאיפה הגיע הביטוי החדש הזה, משילוּת? ולמה דווקא עכשיו? האם התופעה של אנשי מקצוע שרוצים להשפיע או אפילו להכריע מדיניות החמירה עם השנים, עד כדי כך שהיא מכרסמת בעיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב? או שמדובר בניסיון של פוליטיקאים פופוליסטיים לצבור הון פוליטי מהיר תוך כדי רמיסה של אנשי מקצוע אחראיים? 

רגע לפני הבחירות ננסה להתיר את פלונטר המשילוּת בעזרת שר האוצר לשעבר רוני בר און, ה"פקידה" הבכירה לשעבר טליה ששון, תומר אביטל מעמותת שקוף וד"ר אסף מלאך מהמכללה למדינאות.

פוליטיקאים ממנים שופטים: פנטזיה או חלום בלהות?

בתחילת שנות ה-50 שר המשפטים פנחס רוזן הציע שיטת מינוי שופטים חדשה ומהפכנית: במקום שהממשלה תמנה את השופטים, הם ימונו על ידי וועדה מקצועית שבה יש ייצוג של פוליטיקאים ושל משפטנים. "אנחנו באים להבטיח את אי־תלותם של השופטים, ולשם כך עלינו להבטיח במידת האפשר גם את אי־תלותם של ממניהם": ככה הסביר אז מנחם בגין, תומך נלהב של שיטת המינוי החדשה והנקיה. 

אבל מאז, משהו בסיסי הולך ומשתנה. בית המשפט העליון הפך מוקד לביקורת בלתי פוסקת, יש ירידה מתמדת באמון הציבור במערכת המשפט, ובלב הסערה: שיטת מינוי השופטים. דילים נתפרים בוועדה באישון ליל, מועמדים לשיפוט מוחרמים או מקודמים בגלל עמדותיהם, ואפילו - מי היה מאמין - נשיאת בית המשפט העליון מתעקשת לכנס את הוועדה למינוי שופטים חודשיים לפני בחירות, כשדווקא בליכוד מנסים לגבש דרך שתמנע מינוי שופטים בזמן מעבר. יותר ויותר נשמעת הדרישה לשנות בחזרה את השיטה, ולהחזיר לפוליטיקאים את הסמכות למנות שופטים.

האם יש במחלוקת הזאת רעים וטובים? כוחות חושך מול כוחות אור? מי שמנסים לפגוע בעצמאות מערכת המשפט מול מגיני ושומרי הדמוקרטיה הישראלית? או שאולי באמת הגיע הזמן לחשוב מחדש על שיטת מינוי השופטים בישראל?

פרופסור מרדכי קרמניצר, ד"ר אביעד בקשי, ד"ר יוסי ביילין ועו"ד גיל ברינגר יעזרו לנו להבין את העקרונות שבבסיס המחלוקת, וגם... מה בדיוק קורה שם, בתוך הוועדה למינוי שופטים

 בפרק הקודם, "זרים בישראל -חלק א'", עסקנו במסתננים ומבקשי מקלט. אם לא שמעתם את הפרק הזה, זאת הזדמנות טובה לעצור ולהשלים אותו. 

בפרק הזה נעסוק בקבוצה אחרת - הרבה יותר גדולה, ולא פחות מאתגרת. לפי הנתונים הרשמיים יש למעלה ממאה אלף זרים שהגיעו לכאן באופן חוקי ומסודר כדי לעבוד, ורק לאחרונה ממשלת ישראל אישרה הגעה של 40,000 עובדים נוספים. העובדים האלה הפכו חיוניים עם השנים: הם בונים את הבתים שלנו, הם מעבדים את הקרקעות שלנו, ויותר מכל דבר אחר - הם מטפלים בזקנים ובחולים שלנו. הבעיה היא שבתום תקופת האשרה שלהם, לא כולם חוזרים הביתה. בחלק מהמקרים גם נולדים להם ילדים שגדלים וחיים בארץ כישראלים לכל דבר. המספרים לגביהם לא ברורים, וההערכות הלא-רשמיות עומדות על כמה מאות ילדים במערכת החינוך הישראלית בין א' לי"ב, ועל עוד כאלף תינוקות.

אז... מה עושים? מגרשים את כל מי שכאן בניגוד לחוק? מוותרים ומשאירים אותם בגלל הילדים ה"ישראלים"? עושים קולות של גירוש אבל בעצם לא עושים כלום? מעבירים את הזירה להכרעה בבתי המשפט? 

אורחים מיוחדים בפרק: פרופ' שלמה מור יוסף, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, עורך הדין דוד פטר מפורום קהלת, סיגל רוזן מהמוקד לפליטים ולמהגרים, ומיקה טקלה - תלמידת גימנסיה הרצליה בת"א, מדריכה בשבט צופי דיזנגוף, ובת להורים מהפיליפינים שהתבקשה לעזוב את המדינה בתוך 30 יום. יחד עם ארבעתם ננסה להבין האם לישראל יש מדיניות ברורה בנושא, ואיך כל זה קשור לשיר 
 IMAGINE של ג'ון לנון

מסתננים או פליטים? מהגרי עבודה או מבקשי מקלט?

השאלה הזאת מלווה את החברה הישראלית כבר הרבה מאד שנים. היא אף פעם לא באמת יורדת מסדר היום. היא באה בגלים, בדרך כלל סביב שמועות על גירוש כלשהו שמתקרב, ואז באורח פלא מתבטל. הגל האחרון הגיע סביב הסכם נירמול היחסים עם סודן, ואיתו הקולות הקוראים בתוקף לקפוץ על ההזדמנות ולגרש הביתה את כל הסודנים. גם הפעם, כמו תמיד, יש מעט מאד נימוקים ענייניים, מעט מדי נתונים ומידע, והרבה מטען רגשי, אמוציות קשות והתלהמות. אלה קוראים להם סרטן בגוף האומה, ואלה נשבעים להסתיר אותם בעליית הגג אם יגורשו.

אבל מה אנחנו באמת יודעים על הנושא? מי האנשים האלה, שבפועל מבצעים חלק גדול מהעבודות שישראלים לא ממש רוצים לעשות? למה הם הגיעו לכאן, ומה בדיוק מדינת ישראל עושה, לא עושה, או צריכה לעשות, כדי להתמודד עם העניין? פרופ' שלמה מור יוסף- מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פרופ' גליה צבר-נשיאת המרכז האקדמי רופין ומומחית לאפריקה, עו"ד דוד פטר מפורום קהלת, ואורח מיוחד - בראנה טקלה מיכאל - יעזרו לנו לתת סוף סוף תשובות לכל השאלות האלה, ואולי גם לפתוח לנו כמה חדשות...

האם מחאה יכולה לשנות מציאות??

כשבוחנים את ההיסטוריה הישראלית מגלים שהיא רוויית מחאות: המחאה לאחר מלחמת יום כיפור, התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, המחאה נגד מבצע שלום הגליל, ארבע אמהות, ההפגנות נגד הסכם אוסלו, נגד ההתנתקות, מחאת המילואימניקים, מחאת יוקר המחיה, הפגנות הנכים, מחאת האתיופים ואיך אפשר בלי מחאת בלפור. 

כמה מהמחאות האלה באמת הצליחו? האם מחאות המוניות הן רק אמצעי לפריקת זעם והוצאת קיטור של אנרכיסטים פרועים, או שהן דרך דמוקרטית ואפקטיבית לשינוי מציאות? רחל עזריה, פרופ' אריה אלדד, מוטי אשכנזי וחגי אלקיים עזרו לנו לתת תשובה לשאלות האלה.

פרק חובה לכל מי שאכפת להם ממה שקורה כאן, וגם טיפים למוחה המתחיל ;-)