אחרי שנה ושלושה חודשים מחוץ ליישוביהם, תושבי הצפון עדיין לא יודעים מתי באמת יחזרו הביתה. בינתיים יש מי ששב עצמאית, ומי שנערך לקראת החזרה. כתבנו שחר גליק סייר בשלומי, היישוב שהפך לאתר בנייה אחד גדול - ושמע שם בעיקר חוסר ודאות.

(צילום אילוסטרציה: איל מרגולין, פלאש90)

אורית ברגמן, אימו של איתן ברגמן שורד הנובה והחבר הכי טוב של אלון אהל החטוף בעזה, מספרת אצל אפי טריגר בגלצ בעמדת השידור המיוחד במשגב עם: "אני רוצה להזכיר שאלון הוא אומן ופסנתרן מחונן. שמעתי את ההקלטות שלו והבנתי שמסיבות טבע הן בעצם חיבור עמוק למוזיקה. אמרתי לסבתא של אלון שאני חושבת שמה שמחזיק אותו זה העולם הפנימי המוזיקלי שלו, שמשאיר אותו חזק ובחיים. אלון ילד מקסים, כמו אח תאום של איתן, אני מרגישה אותו. כשאני נוסעת לעבודה יש שלט שלו ואני עוצרת, אומרת 'בוקר טוב, אתה חוזר' ומדברת לשמיים, אני מאמינה בזה".

עופר מושקוביץ' (פושקו), חקלאי, חבר כיתת הכוננות של משגב עם, מבקר אצל אפי טריגר בגלצ, בעמדת השידור המיוחד ממשגב עם: "קיבלנו סקירה ש-90% מהתושבים כנראה יחזרו. ממשלת ישראל לא במשחק ולא מדברת איתנו. בשגרה ידעו להגיע לפה, מה קורה במלחמה? אני לא צריך לקושש תרומות מאנשים טובים". אסנת וויס, מפונה ממשגב עם ומרכזת החוסן הקהילתי של הקיבוץ, מספרת: "זה תפקיד שנוצר במלחמה, פועלים להחזרת התושבים הביתה בנוחות המירבית. לא יודעים בוודאות כמה יחזרו ב-1.3 אך עושים הכל כאילו כולם חוזרים". עידית אהל, אימו של אלון אהל החטוף בעזה ותושבת לבון שבגליל, מספרת: "היו לנו אזעקות, בהתחלה לא היו בתי ספר וזה בהחלט השפיע על האזור והבית שלנו. היה לא פשוט בין ניהול הלחימה האינסופית שלנו לוודא שאלון חוזר הביתה לבין תחושת חוסר הביטחון במקום מגורינו". קובי, אביו של אלון, מוסיף: "נעים בין הבית בגליל ושברי היירוטים שנופלים עלינו, לתל אביב שגם שם היו אזעקות. בנסיעות אתה כל הזמן גם חושב, מעבר להתעסקות באלון, מתי ואיך לנסוע או לחזור הביתה".

 קובי ועידית אוהל, הוריו של אלון אהל החטוף בעזה כבר 479 ימים, תושבי לבון שבגליל, מספרים אצל אפי טריגר ב"בוקר טוב ישראל": אחיו של אלון התגייס בלי להתלבט אפילו מבחינתו הוא אמר שאין מצב, שהוא ימלא את כל החובות שיש לו למדינה ומצפה בתמורה שהיא תמלא את חובותיה, ותחזיר את אלון"

(צילום: אייל מרגולין, פלאש90)

יותר מחמישה עשר אלף תלמידים פונו מיישובי הצפון והתפזרו ברחבי הארץ, חלקם עם חבריהם המפונים וחלקם לגמרי לבד. במארס הקרוב הם אמורים לשוב הביתה - אבל גם כשהחזרה סוף סוף נמצאת באופק, רבים מהם מבקשים לשמור על מעט היציבות שמצאו, ולא לקטוע באמצע שנת הלימודים את השגרה שנוצרה. כתבינו אודי הצורף ויעל חדאד הביאו את קולות המפונים

אוריה יחבס, בת דודה של ירדן ביבס החטוף בעזה עם שירי אשתו ואריאל וכפיר ילדיו, מספרת אצל טלי ליפקין-שחק בגלצ: "אנחנו רוצים את הוודאות הזו, לא יכולה לדמיין מצב שירדן חוזר ולא יידעו להגיד לו מה קרה למשפחת". היא משתפת: "כאב מאוד שבסוף השבוע דיברו בחדשות על אזרחיות שאמורות להשתחרר, אבל לא שומעים כלל על שירי והילדים".

שרית פלר, תושבת קריית שמונה שמפגינה נגד יציאת צה"ל מלבנון, מבקרת אצל סמי פרץ בגלצ: "הטעות הכי גדולה שתושבים עשו - לחזור בהפסקת האש, היא הייתה רק למראית עין. שום כסף בעולם לא שווה את החיים שלנו כשאנחנו הולכים ל-7.10 השני, אנחנו לא מוכנים לחזור לעיר בלי ביטחון. הפחד שיבואו לתקוף אותנו בבתים שלנו לא יכול להימשך".

(צילום: איל מרגולין, פלאש90)

ענבר דדון, אימו של רועי דדון, בן זוגה של דניאלה גלבוע ששרדה את שבי חמאס בעזה, מספרת אצל ירון וילנסקי בגלצ על המפגש הראשון איתה מאז ששוחררה: "זו הייתה שרשרת חיבוקים במשך שעות, כל שנייה מתחבקים, צוחקים ובוכים". היא גם מעבירה מסר מדניאלה: "היא לא יכולה להודות באופן אישי כרגע אז אני מעבירה בשמה - תודה רבה לכולם. היא יודעת שכל מדינת ישראל הייתה מאחורי החטופים והתצפיתניות וזה מאוד מרגש אותה".

(צילום: יוסי זמיר, פלאש90)

רס"ם במיל' אביתר, לוחם בחטיבת הנח"ל, נפצע קשה מאוד באירוע בכפר עיתרון שבדרום לבנון בו נפלו 6 לוחמים. הוא משתף אצל ירון וילנסקי בגלצ: "לא היה לי שום זיכרון על איך הגעתי לבית החולים. החברים השלימו לי את האירוע, אלה היו רגעים מאוד קשים, חזקים וחשובים. הם חיכו שאתעורר, היה חסר להם מידע על מאיפה כל האירוע התחיל".