בבית חרושת לגין עבדתי, התחלתי לעבוד שמה, מה שנקרא על קו ייצור. עם הזמן נעשיתי ככה כאילו האחראי שמה, על הקו הזה, ואחר כך על קו נוסף, ואחר כך על כל מערכת, מה שנקרא הליינים. זה כבר היה סיפור גדול. למעשה זה מערכת הליינים זה הדבר המרכזי בלגין. זה עיקר העבודה שמה ועיקר הכסף כמובן. בליין היו אז, כשאני עבדתי, היו שלושה ליינים. קווים. קו ייצור כזה, מכניסים בצד אחד פח עם מכסים, וזה עובר תהליך מסוים במכונה, עובר כל מיני סידורים, דברים, וזה עובר החוצה וזה נעשה קופסה.

עכשיו כשאני באתי ללגין, עבדתי שמה בהתחלה בקו אחד, ואחר כך נעשיתי אחראי כבר על שני קווים, ואחר כך על שלושה קווים, נעשיתי כבר מנהל. הדבר מה שעוד עשיתי, לקווים האלה היה צריך לתת פח שחותכים אותו. אז אני עבדתי גם בהשחזה וסידור הזה וגם ממש ככה במספריים האלה. זה היה… אבל אחר כך עשו אותי מנהל מחלקה של הליינים. מנהל המחלקה צריך להיות יום ולילה, מפני שעבדו גם משמרות לילה. זה תפס אותי די חזק. בסופו של דבר גם זה יצא… נגמר.

למה זה נגמר? עד היום, היה לי גם אז כמובן בעיות עם השמיעה, ואני עבדתי בלי מחסום נגד רעש. הייתי ילד לא טוב. בעקבות זה לקחו אותי לקופת חולים בחיפה לאיזה רופא, ושם ישבה אחות שעשתה לי גם בדיקת שמיעה. והבדיקה הזאת לא הראתה דברים כל כך הנה מה טוב. הראתה שאני כבר לא שומע. היא הראתה את זה ל… את הבדיקה הזאת… איך הוא הגיב על הבדיקת שמיעה? הרופא ממש בכעס. הוא צרח על האחות: “תני לי את בתיה!”. בתיה זאת הייתה האחראית על המרפאה ביגור. “תני לי את בתיה!”. ושנתנו לו את בתיה, הוא בצעקות, הוא לא… צעק ממש: “הבחור הזה לא עובד יותר בלגין!”. אני יצאתי מלגין, אבל הגעתי למקומות לא פחות רועשים.