בגדר ההיתר שנאמר בקרבן ציבור שדוחה את הטומאה, נחלקו תנאים (יומא ז:) דעת רבי יהודה שזה בגדר הותרה, ושאר התנאים (פסחים עז.) סוברים שזה בגדר דחויה. וצריך ביאור מהו גדר דחויה, שאינו כמו בהיתר גמור.

ורש"י (יומא ו:, מו: ד"ה דחויה) כתב שגדר דחויה היינו שבקושי התירו ואין זה היתר גמור וכל כמה שאפשר לחזר לעשות בטהרה מחזרים. וכן כתב הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ד הט"ו) שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום

שאי אפשר' וכו' יא.

ומבואר בגמרא (יומא מו:) שאף מ"ד טומאה דחויה' בציבור, סובר ששבת הותרה בציבור. וטעם הדבר כתב בספר חוט המשולש (סוף הספר סי' ה), שבשבת התורה אמרה במפורש להקריב את התמידים והמוספים אפילו - בשבת, וגם אי אפשר לחזר ולעשות שלא בשבת וממילא אין שייך מציאות של חיזור לעשות שלא בשבת, ומה שאין כן בטומאה שהתורה לא אמרה בפירוש להקריב בטומאה אלא שנלמד מהכתוב במועדו' (במדבר כח ב) ואפילו בטומאה (פסחים עז.), וגם שייך לפעמים מציאות של חיזור לעשות שלא בטומאה, אין אנו יכולים ללמוד היתר רק למקום שלא שייך חיזור שלא יתבטל' הקרבן מחמת טומאה, אבל כל זמן שאפשר לחזר אחר הטהרה מחזרים.

וביד דוד (יומא מו:) ובבית הלוי (ח"א סי' לח אות ה) כתבו לבאר, שבטומאה כיון שהקרבן מצד עצמו יכול ליקרב תמיד בלי לעבור על איסור טומאה, ומה שקרב בטומאה הוא רק מחמת שאירע שנטמאו הכהנים או הכלי שרת, ואין אפשרות להקריבו בהיתר, סברא היא שלא הותר הדבר לגמרי אלא רק נדחה, מה שאין כן בשבת שבעיקר הקרבן אין אפשרות להקריבו בזמן אחר, וזה נחשב כמו שמצותו בכך, שהתורה ציותה להקריבו בשבת, ואין בכך כל עבירה כלל וכלל.

בסוגייתנו אמרו שאין תנא הסובר שטומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה, ולהלכה (למכ"ס כילס סמקלס פ"ר קט"ו) נפסק שטומאה אינה אלא דחויה בציבור, כדעת שאר תנאים ורוב האמוראים. ואם כן אפשר שאין יכולים להקריב בטומאה אלא כשיש ציץ

לרצות על הטומאה, ועכשיו שאין לנו ציץ אין מקריבים קרבנות ציבור בטומאה. וכתב שדין זה שנוי במחלוקת הראשונים, התוספות בסוגייתנו (ד"ס ללס) סוברים שמה שצריך ציץ לרצות זהו דווקא לטומאת בשר, מה שאין כן בטומאת הגוף שבה אמרו בסוגייתנו שטומאה דחויה בציבור, הרי נדחית הטומאה וכאילו איננה, ואין צריך את הציץ לרצות. וכן דעת רש"י (יומס ז. ד"ס בין כליכול) שאף לסוברים שטומאה דחויה בציבור, מכל מקום אם נטמאו הכהנים [ולא הקרבן] אין צריך לריצוי ציץ. אך דעת הרמב"ם (שס ס"ז, טו) שאף בקרבן ציבור שנדחית הטומאה, צריך ריצוי ציץ אם נטמאו הכהנים. ובדרישת ציון (תוספת למלמל קדוסין לותס ק) הביא מה שהקשו לו מדברי הרמב"ם הללו, וכתב שגם לדעת הרמב"ם אין הציץ מעכב לטומאת גוף, ונסתייע מדברי הר"י קורקוס, עיי"ש. ציבור בטומאה בלא ציץ, הרי אין שייך להקריב בזמנינו שום קרבן. אבן בהתעוררות תשובה (שו"ת, סי' לפג) כתב, שאף שצריך לחקוק את האותיות בחושך ובאפוד על ידי השמיר, אין זה מעכב, ואם חקקו האותיות שלא על ידי שמיר יכולים לעבוד עבודה בהם, ובאופן זה יכולים להקריב בזמן הזה על ידי לבישת שמונה בגדים, וציץ בכללם, וירצה הציץ על הטומאה, ויוכלו להקריב אף לדעת הרמב"ם, [אלא שעדיין יש לדון בשאר עניינים המעכבים בקרבנות, ואכמ"ל]. ועיין עוד לעיל (ט:).

אך החתן סופר (שו"ע חו"ק, שעל הקרבנות והכפלס סי' 6 סוס ס - ו) כתב שאף שקרבן ציבור קרב בטומאה, מכל מקום הרי אין לנו בזמן הזה ציץ לרצות, ובשלמא לשיטת רש"י הסובר שקרבן ציבור אין צריך כלל ריצוי ציץ, הרי אפשר להקריב קרבנות ציבור בטומאה אף על פי שאין שמונה בגדים ולא ציץ. אבל לדעת הרמב"ם שאין להקריב לכתחילה קרבנות

נקרא גם כן מועד, וכמבואר בסוגייתנו. ובבית יוסף (אוח סי תיט) הביא בשם הרוקח (סי' רכח) שכתב מצוה לאכול בראש חודש כמו במועד, וכן פסק בשולחן ערוך (שס ס"א) שמצוה להרבות בסעודת ראש חודש, וכתב במשנה ברורה (סס סק"ג) בשם האחרונים שהמדקדקים נוהגים שכשחל ראש חודש בחול עושים מאכל אחד יותר מבכל הימים לכבוד ראש חודש, וכשחל בשבת עושים מאכל אחד יותר ממה שנוהגים בכל השבתות כדי שיהיה ניכר כבודו של ראש חודש.

וביאר בדביר הקודש (מועדיס סי' 6) עניינה של תוספת זו שטעונה ביאור, שהרי לכאורה אם המצוה היא שיסעדו בראש חודש הרי די בכך שסועדים בו סעודות לכבוד שבת, ואם צריכים סעודה מיוחדת לראש חודש לכאורה אין די בתוספת תבשיל, אלא שעניינה של סעודת ראש חודש אינו אלא לעשות היכר של כבוד לראש חודש, ואין חיוב סעודה זה דומה לשאר ימים טובים שחיוב הסעודה בהם הוא לענג את היום במאכל ומשתה. ובזה ביאר דברי המגן אברהם (שס סק"ל) שכתב שאם חל ראש חודש בשבת צריך לסעוד סעודת ראש חודש ביום ראשון, ולא מצאנו כדוגמתו בשאר ימים טובים שיוכלו להשלים את הסעודה למחר. ועל פי האמור מבואר, שבשאר ימים טובים צריך לענג את היום במאכל ומשתה, ומשעבר היום לא ניתן לענגו. אך סעודת ראש חודש עניינה הוא לכבד את היום בהיכר של כבוד, וכבוד זה יכולים לחלוק לו לראש חודש גם ביום שאחריו.

Bitul B’shishim With Fish and Meat- 4. In general if an ounce of non kosher food becomes absorbed in sixty ounces of kosher food we assume that the entire mixture is kosher. We require sixty times the forbidden food to nullify it because the taste of the forbidden food is not discernible when mixed with sixty times its volume. 5. Although halachically forbidden foods may be nullified in sixty times their volume, the poskim dispute whether this principle applies to nullifying dangerous foods. The Taz (116:2), citing the Rama, rules that dangerous foods cannot become nullified in sixty times their volume. His ruling is based on the Talmudic dictum “chamira sakanta m’issura.” This means that something that involves a severe health risk is considered more stringent than regular prohibitions. In a case of a severe health risk, halachically there is no nullification, as halacha is extremely cautious when it comes to people’s health.

The Leket Yosher (Y.D. page 7) writes that his rebbi, the author of the Terumos Hadeshen, and the Maharam Mintz also ruled that dangerous foods do not become nullified in sixty times their volume. 6. However, most authorities maintain that even dangerous foods are nullified in sixty times their volume. The Shach argues that chamira sakanta m’issura is a principle that is limited to a case of doubt, but would not extend to the laws of bittul. Indeed, Harav Ovadia Yosef zt”l (Yabia Omer Y.D. 1:7) uses his encyclopedic knowledge of halacha to list all the authorities who rule leniently and he does so as well. 7. One very common practical application of the above dispute is the issue of Worcestershire sauce which is always made with fish. Many people enjoy eating their Worcestershire sauce together with meat. Some brands of Worcestershire sauce have sixty times the volume of other ingredients than fish, while others have a higher concentration of fish. The policy of the Orthodox Union Kashrut Division is to label any sauce that contains more than 1.67% fish with an OU Fish to indicate that it should not be eaten with meat. If, however, the sauce is composed of less than 1.67% fish they will not label it as containing fish indicating that it may be eaten with meat even though there is some fish in the ingredients. Harav Herschel Schacter shlit”a explains that the logic for this policy is that the Orthodox Union relies on the opinion of the Shach that foods prohibited on account of danger may be nullified. In addition, they take the Magen Avraham’s view (cited above) into consideration, that the danger of fish and meat no longer applies.

האם דיני עילאה גבר' ו'תתאה גבר' שייכים דווקא כשהעליון והתחתון שוים בכמות

שם. הקשה בערוך השולחן (יו"ד סי' 65 סי"ל), כיצד נתנו חכמים כלל בדין זה לומר שתתאה גבר, שנמצא לפי זה כשנפל הרבה חלב רותח על מעט בשר צונן, נצטרך לומר שתתאה גבר ומקרר הבשר התחתון את החלב העליון, ותמוה לומר כן, שהרי עינינו הרואות שהחלב נשאר ברתיחתו וגם מעט הבשר נעשה רותח, וכן להיפך אם נפל הרבה חלב צונן על מעט בשר רותח, כיצד נאמר תתאה גבר ויאסר החלב כשאין ששים, הרי עינינו הרואות שהחלב צונן לגמרי, ואדרבה גם הבשר נצטנן. ודבר זה ברור לעינים כשדבר אחד מרובה על חבירו ארבעה או חמשה פעמים, בהכרח שהדבר המרובה יותר פועל על השני שיהיה כמותו. ואם נאמר שבאמת יש בזה איזה שיעור, מדוע לא נתנו חכמים

שיעור בזה.

ומיישב, שנראה ברור שכל דין תתאה גבר הוא דווקא כשהעליון והתחתון שוים בכמות, ולפי ערך החלב כך היא גם כמות הבשר, ונחלקו רב ושמואל

איכותו של מי גוברת, איכות העליון או התחתון, ונפסקה הלכה שאיכות התחתון גוברת. והוכיח כן, ממה שנאמר במסכת שבת (מג.) נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין'. ופירש רש"י שם (ד"ס קמין) משום שתתאה גבר. והקשו עליו התוספות (שס ד"ס נותן), שאם כן יקשה מכאן למי שסובר עילאה גבר. ועוד, שגם למאן דאמר תתאה גבר הלא מתבשל כדי קליפה. ולכן פירש רבינו תם שנותן אדם חמין לתוך צונן היינו כשהצונן מרובה, ומה שאין אדם נותן צונן לתוך חמין היינו כשהחמים מרובים, ואין דין זה שייך לענין תתאה גבר. מבואר לפי שיטת רבינו תם, שכל דין עילאה גבר ותתאה גבר הוא דווקא כשהם שוים בכמות, אבל אם העליון או התחתון מרובה על השני בכמות אין זה בכלל המחלוקת של עילאה גבר או תתאה גבר.

יש להקשות, מדוע אין אומרים שיבא עשה של אכילת קרבן פסח, וידחה הלא תעשה של איסור אכילת זרים בתרומה. ובקרן אורה (זבחים צז:) כתב ליישב, שכיון שהוא עשה שלפני הדיבור, אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור.

אם יש חובת 'ואהבת לרעך כמוך' באדם רשע

בגמרא אמר רב נחמן שהטעם שאין שורפים בת כהן בחמי האור, הוא משום שיש לברור מיתה יפה לחייבי מיתות בית דין, משום 'ואהבת לרעך כמוך'.

כתב בהגהות מיימוניות (דעות פ"ו ס"ג לוס 6, קו"ד כמג"6 סי' קנו סק"כ) שמצות ואהבת לרעך כמוך' היא דווקא בישראל שהוא רעך בתורה ובמצוות, אבל רשע שאינו מקבל תוכחה יש מצוה לשנאתו, וכמו שאמרו (להלן קיג:), שנאמר (משלי ח יג) יראת ה' שנאת רע'. וכן כתבו הרמב"ם (לוכס פי"ג קי"ד) והשו"ע (סו"מ סי' על סי"ס), לענין מצות פריקה וטעינה שצריך לטוען עם השונא תחילה כדי לכוף יצרו הרע, והיאך יהיה לישראל שונא, והכתוב אומר (ויקלל יט ז) לא תשנא את אחיך בלבבך' אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי מצוה לשנאותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו.

ובבית שערים (שו"ת, לו"ק סי' סט) הקשה השואל מהמבואר בסוגייתנו שיש לברור להחוטא מיתה יפה שנאמר "ואהבת לרעך כמוך', ומבואר מזה שמצות ואהבת לרעך כמוך' נאמרה גם על רשע שחייב מיתה. וכתב בבית שערים שיש לתרץ על פי מה ששנינו (סנסדרין מג:) שכשהיה יוצא ליהרג 'אומרים לו התוודה, שכן דרך כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא' [והיא מצות עשה כמבואר ברמב"ם (תטונס פ"ל ק"ס, סס"מ עסס עג)]. ומעתה יש לומר שכיון שהתוודה נמחל לו ונעשה צדיק, ושוב הרי הוא בכלל רעך', ולכן

יש לברור לו מיתה יפה.

This issue as to whether glass may be Kashered is not dealt with in the Gemara.  It is, however, a matter of dispute among the Rishonim.  In order to grasp the basis for their controversy, we need to first survey how the Talmud regards glass in areas other than Kashering.

The primary source for this topic is Avos D'Rabbi Natan 41:b which states that "glass utensils do not absorb or exude."  Although this statement does not appear in the context of Kashering, it nevertheless teaches that glass utensils differ significantly from metal and earthenware utensils.  The Torah unambiguously indicates (Vayikra 6:21 and Bamidbar 31:21-23) that metal and earthenware utensils absorb and retain food particles from the hot food items that are placed in them.

This source, however, does not simply resolve the question regarding the status of glass in the context of Kashering.  This is because Chazal assign the status of metal and earthenware to glass in the areas of "Tevilat Keilim" and "Tumah and Tahara."  Moreover, regarding the area of "Tumah and Tahara" Chazal assigned glass the status of earthenware. 

The Gemara in Avoda Zara 75b states the Chazal decreed that glass utensils need to be immersed in a Mikvah prior to use, if it had previously been owned by non-Jews.  Even though the Torah only required metal utensils to be immersed, Chazal decreed that glass utensils are also required to be immersed.  This is because, the Gemara states, glass shares a common property with metal.  Namely, that if they are broken they can be fixed.  Rashi explains that both glass and metal are repaired in an identical manner, they are both melted down and refashioned.

Regarding the area of "Tumah and Tahara," the Mishna (Keilim 30:1) states that glass can contract "Tumah" despite the fact that there is no allusion to this phenomenon in the Torah.  The Gemara (Shabbat 15b) explains that Chazal decreed that glass can become "Tameh."  The reason given is that glass shares a property with pottery, both are from the ground.

While these two rabbinic decrees appear to be contradictory, the Meiri to Shabbat 15b explains that they are not.  He explains that essentially glass is comparable both to metal and earthenware.  Hence, the Gemara imposes the stringencies of metal and earthenware upon glass.

Rishonim

Three opinions appear in the Rishonim regarding the status of glass as far as Kashering is concerned.  Tosafos (Avoda Zara 33b s.v. Koonya) appears to rule that glass does not absorb food particles and need not be Kashered if it absorbed non-Kosher or chametz food particles.  A number of Rishonim including the Rashba (Teshuvos, 233) agree to this ruling.  This ruling is grounded in empirical evidence and the statement regarding glass that appears in Avos D'Rabbi Natan.

The Mordechai (Pesachim 3:574) cites a ruling from Rabbeinu Yechiel of Paris that glass cannot be Kashered.  Just as the Gemara imposes a stringency of earthenware on glass in the context of Tumah, Rabbeinu Yechiel believes that Chazal similarly impose the stringency that earthenware cannot be Kashered upon glass.  The Terumat Hadeshen (132) rules in accordance with this opinion regarding Pesach.

The Ritva (Pesachim 30b s.v. Li'avid) cites the Ra'ah who adopts a middle approach.  He rules that while we do believe that glass absorbs taste particles from food, it nevertheless may be Kashered.  The Ohr Zarua (Hilchos Pesachim 25b) also rules this way even regarding Pesach laws.

Pesachim 74a: בל תשחית במקום מצוה וחצי שיעור

"שחטו שלא לשמו בשבת...“

In order not to be construed as chillul Shabbos, the Korban Pesach must be slaughtered "for its own name," for its own sake and not as any other kind of sacrifice. It must be, in the words of Rav Tzadok HaKohen, zt"l, "on", or linked by name to its origins. Pesach alludes to our chosen status as a people, ex- pressed in Hashem's "jumping" over our homes in Goshen, a manifesta- tion of His "having mercy on us," as rendered by the Targum. We relive

the redemption through the Korban are a Pesach, how Hashem distinguished the us from every other nation and made mor us into on. This clarifies why secre for_morr מיוחס the korban itself_must be the sake of the Pesach to be valid for usua the entire Jewish people!