להכניס ילד/ה למסגרת חדשה מלווה אותנו כהורים בלא מעט חששות. כיצד הילד יסתדר?! כיצד יתחבר למסגרת החדשה?!

מהזוית השניה, גם את המורה מלווים לא מעט חששות לקראת התלמידים החדשים אותם יקבל, כיצד יתחברו לתכנים התורניים אותם הוא ינסה להעביר במהלך השנה.

לפני שנפתח ציפיות מהילדים אנו צריכים לשאול את עצמנו למה שבכלל שילד של שעשועים ומסכים יהיה לו החשק והרצון להבין סוגיית "השוכר את הפרה"? למה בכלל שילדה צעירה תתעניין בחשק על "עבודת הקורבנות" בבית המקדש?

כשתהיה לנו תשובה מספקת לעצמנו מתוכה נוכל להקרין גישה חדשה ללימוד התורה שתעורר גם את הילדים להתייחס בהתאם

ימים אלו מתאימים ביותר לשפר את מערכת היחסים ביננו. במשפחה. בקהילה. במדינה.

כמה קשה לתאר אווירה במקום בו המחלוקת היא אורחת שבשגרה, בוודאי כאשר מתערבים נושאים "עקרוניים" "אידיאולוגיים" ו"דתיים"...

איך אדע באמת לזהות האם המניע למחלוקת הוא אכן עקרוני או שאולי בבסיסה עומדת הגאווה והישות?

ננסה יחד לפענח נוסחה שתעזור לנו לזהות את המחלוקת המסוכנת, ויחד עם זה תציע פתרונות מעשיים על מנת להימנע ממפגש עמה.

"עד שמגיע קצת חופש אני חייב להיזכר ולחשוב על חורבן בית המקדש, לא להתחתן, לא לשמוע מוזיקה! ותיכף גם יגידו לי שאסור לי לאכול בשר!"...

*למה כ"כ חשוב לשמר את הכאב והקושי של חורבן בית המקדש?

*למה אומרים שלב שלם הוא לב שבור?

*למה הקב"ה מחפש את קרבתם של שבורי הלב?

*איך כל זה אמור לחזק אותי בעבודת ה'?

בשיעור זה נדבר על התועלת הנפלאה שאדם יכול להפיק מלב שבור לעתות מן העתים, ועד כמה צריך לנצל זמנים אלו.

אין קושי גדול יותר מלגדול, ללמוד דברים חדשים, להגיע לתובנות חדשות, אבל להרגיש שאנחנו נשארים באותו המקום, וליפול באותם הקשיים.

בשיעור שלפנינו נדבר על קושי שכולנו סובלים ממנו, ונבין שאם כך, זוהי שליחות חיינו, ואם נתמודד איתו נוכל למקם את עצמנו במקום אחר לחלוטין.

דרך פרשת פנחס ועד למדרש

"קשה לי, אני לא מרגיש קשר לתורה, למצוות ובכלל ליהדות..."

למה להמשיך גם כשלא מתחברים?!

פעמים רבות אנו מתחברים לבורא ולקיום מצוותיו אבל פעמים אחרות אנו מרגישים עול וקושי.

למה דווקא כשאני לא מרגיש זו סיבה לשמוח יותר? ואיך אוכל להגיע למצב בו גם הרגעים שאני לא מרגיש יהפכו להיות הרגעים בהם אני הכי מחובר?

שיעור לפרשת חוקת.