כשהחלטנו לעשות רגע עצירה ומחשבה מחדש, הבנו שעברנו כאן דרך מאוד משמעותית.

דרך עם האורחים שלנו, שבאו ושיתפו ודיברו, ולמדנו מכל אחד כל כך הרבה.

דרך שלנו עם עצמנו, של איך לנהל את השיחות האלה, איפה להתעמק ואיפה לשחרר וגם איך להיות יותר מקצועיים בשיחה ואפילו בהקלטות ובעריכה.

וכמובן עשינו דרך איתכם המאזינים, שמעתם עוד ועוד סיפורים וזוויות, למדתם להכיר אותנו ואת האורחים שלנו, כתבתם לנו ושמענו מחשבות, בקשות והערות.

ולא יכולנו שלא לעשות מעבר מהתחלה עד הסוף של כל מה שעברנו ביחד ולראות כמה דברים מרתקים, קשים כואבים וחשובים שמענו והשמענו בדרך הזאת...

תודה לכם שליוויתם אותנו בעונה הזאת, כאורחים, כמאזינים ובעיקר שנכנסתם לקהילת ״מאחורי המדים״.

ניפגש בקרוב.

ישבנו והתלבטנו איך והאם אנחנו ממשיכים מכאן, ואז החלטנו פשוט לפתוח את המיקרופונים והמצלמות ולשתף אתכם...

אז תקשיבו, ונשמח לשמוע את דעתכם...

החלטנו שהגיע הזמן קצת לשתף בהוואי, ואין דרך יותר טובה וקלה מאשר לשלוף כרטיסיות ופשוט לדבר על מה שיוצא. בזכות השיטה הצלחנו בפרק אחד לדבר גם על פחדים ותחושות אחריות וגם על ציוד מטופש או קריטי שמביאים מהבית.

פרק מיוחד, התיישבנו אנחנו לדבר קצת על ההקפצה המפתיעה בעקבות פתיחת מבצע ״עם כלביא״.

מה היה שונה מתמיד? למה לאנשים היה יותר קשה?

הבנו שאחד ההבדלים הוא בין מצב שבדרך כלל קורה שאנחנו מוקפצים במלחמה מפתיעה לבין מצב שבו ״אנחנו יזמנו״ ותחושת הדחיפות והחשיבות קצת שונה.

חוץ מזה, הפעם, לעורף היה מאוד לא פשוט והקונפליקט של להיות במילואים או בבית היה חזק מתמיד.

וכל זה התחדד עוד יותר כשהתחלנו לדבר על התמודדויות מוסריות ומורכבות יותר שמלוות אותנו בעזיבת הבית לטובת גזרה מורכבת עם זוויות של אנושיות, מוסר, מקצועיות עד הבנה שאנחנו לעיתים עושים תנועות נפש לא טבעיות.

אליסף פרץ, בן 38, נשוי ואב לשלושה. בחיים הרגילים הוא מנהל אגף חברה בירושלים, אבל בשנה וחצי האחרונות למרות שהוא אומר שזאת לא תחרות, עשה מעל 400 ימים ולטענתו הוא בחטיבה שעשתה הכי הרבה מילואים...הוא מנסה קצת לברוח מזה אבל אין ברירה והוא יותר ידוע בכינוי של ״הבן של מרים פרץ ואח שלי אוריאל ואלירז״. אליסף כמו כל אחיו, משרת בסיירת גולני כי אי אפשר משהו אחר, מסביר כמה לא הגיוני לעבור בין בתים בכפרים (בסיסים איראניים) ובכל חדר למצוא פצצות וטילים ולאחר מכן לחזור לעבודה ושידברו איתך על עוד יום חופש עוד עוד תקציב. משתף אותנו ברגעים הקשים של לחימה וסכנת חיים וגם רגעים קשים נפשית, של עוד ועוד חדרי ילדות שמאחורי הארון יש מרגמות וטילים, אבל הכל מתכנס לרגע הזה שהוא עומד בנקודה בלבנון ומניף דגל של גולני במקום שממנו רואים איפה אוריאל נהרג והוא מרגיש אותו חזק איתו. האם אפשר במציאות הזו לחגוג? כאח שקול בפרט וכאזרח בכלל? התשובה שלו ברורה - ״במותם ציוו לנו לחגוג את החיים״ - בשביל זה אנחנו נלחמים.

יואב הרשקוביץ (הרשקו), בן 39 ואב לשלוש בנות, קצין תותחנים שאחרי לימודי הרפואה הבין שהוא לא רק רופא טיפול נמרץ בין ארבע קירות אלא במילואים הוא הרופא של גדס״ר נח״ל. במהלך התמרון הוא מרגיש לא מאוד שייך, לוחם במרכז האש, עם תיק רופא כבד על הגב, הולך מרחקים, נכנס לבתים וזה לא המקצוע שלו.אבל הכל מתהפך ברגע אחד שבו יש אירוע רפואי ופתאום הוא מרגיש שזה אזור הנוחות שלו, 40 דקות של הטיפול המקצועי והמסור שלו.שאחריהן הוא מרגיש בנח להעביר את הפצועים הלאה כי הוא יודע שהוא והצוות שלו היו הכי טובים שאפשר והצילו את כל מי שיכלו. הרשקו, משתף אותנו בזווית של אחריות בריאות הלוחמים, מהשגרה של כאבי גב ונקע, ועד אירועי אר״ן (אירוע רב נפגעים) קשים מאוד. וגם על הרגע שהוא מרגיש שזה כבר כבד עליו וגם הוא צריך לצאת מהלחימה למנוחה נפשית.

אחד הדברים היפים בחברה הישראלית, שגם הסלבס הם חלק מעולמות המילואים. בפרק הזה ישבנו עם אחת כזו: רביטל ויטלזון יעקבס.

כהרגלה רויטל מאפשרת. מאפשרת להיות אשת מילואים לא לביאה ולא כזו שמחזיקה את הכל. אבל כן כזו שאחרי ששקעה כמו כל עם ישראל בקושי של אחרי השביעי לאוקטובר, מצאה את המקום שלה לתמוך לא רק במשפחה שלה, אלא בעשרות אלפי נשות מילואים. היא לא עשתה את זה לבד, היא עשתה את זה עם קהילת העוקבות שלה. בזכותן היא חזרה לבמה כדי לתת להן כח, ואולי גם לעצמה.

דיברנו על איך לעזור לנשות מילואים שנשארו מאחורה.

על מה הציפיות שלה מהגבר כשהוא חוזר הביתה, וכמה טיפים מה כדאי לו לעשות ולא לעשות.

ולשאלתנו מה הטיפ שלך לאשת המילואים, התשובה שלה, טוב ששאלתם, היא לא פרחים. אלא ערק.

אלי הרשקובץ, בן 36, נשוי ואב לשניים שאחד נולד במהלך המלחמה כשעדכונים על הבדיקות עברו מפה לאוזן בכל הגדוד.

במילואים ב-551 עם אותו צוות מהסדיר, מתאמנים קשה מאוד כל שנה כדי להיות מוכנים למשימה האמיתית.

החל מהשביעי באוקטובר הם מתאמנים יום ולילה ובין לבין מדברים על הפחד של הדבר האמיתי שיגיע, וביום פקודה, הם אלו שמובילים את החטיבות הראשונות ברגל לתוך עזה.

חווים את האירוע הקשה ביותר שחוו מילואמניקים, מפ ועוד שלושה חברי פלוגה נהרגו ועוד שישה נפצעו אנוש, וזה משאיר בהם חותם קשה מאוד עד היום.

אבל בכל זאת גאוות היחידה המיוחדת הזאת נשארת והוא מנחיל לכל חייל חדש שמגיע לצוות שיבין שהוא הגיע למקום הכי טוב שיש.

ראובן שרמן, בן 59 שדם כחול זורם בעורקיו, נשוי ואב לשלושה וסב לשניים. מגיל 16 התעניין במטוסים ובסוף מצא את עצמו נשוי לחיל האויר גם בשירות וגם בבית. למרות שכבר היה פטור ממילואים כבר שנים רבות, זיהה בתחילת המלחמה את הבעיה הכי חמורה של חיל האוויר וניסה להציע את עזרתו.לאחר כמה חודשים פנו אליו באותו נושא ונדרש לגייס 10 אנשים, אך לטענתו זה יהיה כשלון ולכן גייס 50 איש ״בלתי נשכחים״ - מילואימניקים בממוצע גיל 52 שמיד התייצבו כולם בלי לשאול שאלות.בהבנה שגיל 60 זה כבר לא אותו דבר, דאג לתנאים הנכונים שגם מי שהגב שלו לפעמים בוגד בו, הוא בעצמו אבא לחייל וסב לנכדים יוכל להיות חלק מהמערך הזה בדרך הטובה ביותר. לאחר שנה של הפעלת צוות ״הבלתי נשכחים״, קיבלו פרס שהוא קורא לו ״פרס ישראל״ של חיל האוויר.

אילה דקל, בת 42, אמא לשלושה, ראש המכינה החילונית ואשתו של יונתן, קצין אג״מ בגדס״ר ביסל״ח ראתה את בן הזוג שלה כותב צוואה ביציאה הראשונה הביתה.

באחת היציאות הראשונות ליוותה אותו במהלך 24 שעות של יציאה הביתה ומצאה את עצמה בבית חולים בביקור פצועים ונחשפת לכל הסיפורים מהשטח, דיברה איתו בטלפון מגג הבית בעזה וראתה אותו עובר תהפוכות בין הבית לצבא.

ביחד עברו משבר משפחתי מורכב כאשר חבר של המשפחה, שהוא גם חייל של יונתן, נהרג בעזה.

אילה בחרה בדרך אחרת, היא נכנסה לתוך הסיפור, הפכה להיות חלק מהגדוד, ממש עם תחושה של תפקיד. ובסוף מהסיפור הזה גם יצא מזה ספר - ״עד שתחזור אלי״

פרק שהוא כולו מדריך לצליחת המילואים כזוג, וכמשפחה.