[הקטע הבא הוא תמלול מקורב לדברים שאמרתי בהקלטה]

שלום וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, הפודקאסט החדש שלי. זה מאד מרגש, ואני מודה לכם שהצטרפתם אליי למסע הזה. מקווה שתהנו...

חשבתי הרבה בתקופה האחרונה על מה לעשות את הסדרה הראשונה של הפודקאסט, אבל אירועי השבועות האחרונים הכתיבו לי את הנושא, והוא – האנטישמיות שצפה ועלתה מתוך התנועה הפרוגרסיבית במערב, ובפרט בארצות הברית.

אני מקליט את הפודקאסט הזה בשלהי אוקטובר 23, שבועיים וחצי אחרי הטבח הנורא שקרה בעוטף עזה על ידי חמאס. מאות אלפים מגוייסים למילואים, כולל אחי וקרובים אחרים, וכולם עסוקים בין השאר בעיכול המצב החדש המדיני, הבטחוני, והבינלאומי.

ובזמן שאנחנו כאן בארץ מתמודדים עם האיומים הפיזיים והנפשיים הללו, אנחנו גם רואים מה קורה בעולם. מצד אחד, מדינות רבות במערב תומכות בנו פומבית ללא סייג – ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה ועוד. בהמון בירות בעולם האירו את בנייני הפרלמנט ואנדרטאות לאומיות בצבעי כחול לבן, ועצרות הזדהות עם ישראל גם לא חסר. אבל מצד שני בכל המדינות הללו אנחנו גם יכולים לראות הפגנות גדולות בעד החמאס, הפגנות שבהן ההמונים מניפים את דגלי הירוק-שחור-אדום-לבן של הרשות הפלסטינית, לצד דגלי חמאס ודאעש. ההפגנות הללו ממחישות, לאלו שלא טומנים את ראשם בחול, שלמערב יש בעיה: בעיה ששורשה בהגירה גדולה לשטחם לא של מוסלמים, לא של ערבים, אלא של איסלאמיסטים, אנשים שאוחזים בתרבות איסלאמית רדיקאלית ושאינם מתכוונים להיטמע בתרבות ה"אם" של המדינה אליה הגיעו. בשבועות הקרובים קשה לדעת לאן הדברים ילכו – אנחנו רק בתחילת המערכה, ואם אלו הטונים ברחובות ברלין ולונדון בתחילתה, הרי שקשה לצפות לגודל מעשי האלימות שנראה, לצערנו, לאורך תקופת המלחמה.

בתור ישראלים, קל לנו לחשוב שזה הסיפור כולו. זה מה שעין המצלמה צדה בהפגנות הללו. "המערב הנאור לצידנו", היינו מסבירים, "אבל יש להם מיעוט קשה וקיצוני אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואפילו אנטישמי, והם מתקשים להתמודד איתו". אפילו את האנטישמיות של ה-ביביסי אנחנו יכולים לפתור כלאחר יד ולומר, "ישראל תמיד לא מתקבלת טוב בדעת הקהל העולמית"

אלא שכל מי שצופה בסרטונים של ההפגנות הללו, של הפגנות התמיכה בחמאס, לא יכול שלא לשים לב שיש בתוכם גם קבוצה נוספת, שאין בינה לבין האסלאם הקיצוני ולא כלום, לא אתני ולא דתיץ בעיקר הדברים ברורים בארצות הברית, שבכל מני קמפוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה מפגינים לצידם של תומכי חמאס גם אנשים שמגיעים מהשמאל הפרוגרסיבי, כלומר האולטרה-ליברלי, והם מסתובבים עם שלטים שיכולים לגרום לרגע של בלבול: "להטב"ים למען עזה", לדוגמה, זהו שלט מאד פופולרי – דבר הזוי בהתחשב בכך שמי שיזדהה כלהט"ב ברצועה דינו מאסר או מוות בידי החמאס. ארגוני הפמיניסטיות בארצות הברית מילאו פיהם מים בתקופה הזו, למרות העובדה שנשים עברו אונס על ידי החמאס והפלשתינים, הערב-רב שחצה את הגדר וחטף נשים וילדים שעדיין לא ידוע מה גורלם. ראשי אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית – קולומביה, הארוורד ועוד – מסרבים לגנות את מעשי חמאס באופן מפורש ומתייחסים במקום זה ל"נפגעים תמימים משני הצדדים". הם גם מאפשרים הפגנות תמיכה בחמאס בקמפוס, בעוד שהפגנות מתסיסות הרבה פחות הם אסרו בעבר הקרוב ואף הגבילו הגעה של דוברים לקמפוסים כדי למנוע אווירה מתסיסה. וכדובדבן על הקצפת אפשר להזכיר את הפוסט של גרטה טורנברג, נערה פעילת אקלים מפורסמת, אולי המפורסמת בעולם, ששיתפה תמונה יחד עם עוד שלוש בנות שכל אחת מחזיקה שלט. על השלטים היה כתוב: לשחרר את פלשתין, עומדים לצד עזה, היהודיה הזו עומדת לצד פלשתין ו-... צדק אקלימי עכשיו! המוח מעבד אבל מסרב לעכל, במבט ראשון: מילא החלטת לתמוך בחמאס, אבל מה הקשר לצדק אקלימי?

כלומר, דווקא מהגופים הכי ליברלים אנחנו מקבלים כאן כתף קרה, בניגוד לכאורה לכל ההצהרות והאמונות שהם מחזיקים בהם.

אז מה קורה כאן? השמאל הפרוגרסיבי היהודי בארצות הברית, וגם בישראל, ממש בטראומה. התחושה אצל כולם שם היא של בגידה, בגידה של החברים שלהם לדרך הפרוגרסיבית שמבוססת כולה על הכרה ודאגה לסבלם של מיעוטים. אחד הקטעים החזקים שמביע את הרצון הזה, להגן על החלשים בגלל שמתוך הלכידות הזו נעצור את חורבן החברה והאנושות, מיוחס לפסטור מרטין נימולר. מרטין היה תומך מוקדם של הנאצים בתחילת הדרך, אנטישמי, והצטרף רשמית לתנועה ב-1929, אבל החל להתפכח, לאט, מאמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת כשראה את הנאצים מתחילים לשלוח יד גם בכנסיה ובכתביה. הוא נעצר ב-1937 והועבר מכלא למחנות עבודה, עד שב-1941 עבר למחנה דכאו ושהה שם עד סוף המלחמה. מהר מאד לאחר המלחמה החל לדרוש מהגרמנים לקחת אחריות על מעשיהם של הנאצים, אם כי – לפי מה שמצאתי באינטרנט – הוא רק התנצל על דעותיו האנטישמיות בפומבי ב-1963.

בכל אופן, הקטע הבא הוא אולי המפורסם שבכתביו:

First they came for the CommunistsAnd I did not speak outBecause I was not a CommunistThen they came for the SocialistsAnd I did not speak outBecause I was not a SocialistThen they came for the trade unionistsAnd I did not speak outBecause I was not a trade unionistThen they came for the JewsAnd I did not speak outBecause I was not a JewThen they came for meAnd there was no one leftTo speak out for me

ובכן, בימים האחרונים שיתפה איימי שומאר, קומיקאית יהודיה, תמונה של מגן דוד שחור על רקע קיר לבנים, ובתוכו הקטע הבא:

תחושת הבגידה כאן - זועקת.

ובאמת, מה קורה כאן? יש לשאלה הזו תשובה פשוטה, ותשובה מורכבת, אז נתחיל בפשוטה.

קודם כל, בורות. זה התירוץ הרגיל שאפשר לתת, והרבה פעמים הוא לא תירוץ. הוא עובדה. סתם לסבר את האוזן, לפני כמה שנים ראיתי סיכום של סקר שנעשה באירופה, בו רוב העונים לסקר אמרו שהם חושבים שלפני מלחמת העצמאות היתה כאן מדינה סוברנית בשם "פלשתין". בורות שכזו, שכנראה נובעת גם מ"פייק ניוז" שמופץ לאנשים ברשתות, יכול כמובן להטות את דעת הקהל בימים כתיקונן. אבל הנימוק הזה קורס אל מול מה שעשו חמאס, הזוועות והתקיפה המכוונת של אזרחים, היא רוע שמעבר לכל שיקול גיאו-פוליטי. ושוב, אם ניקח דוגמה פשוטה אחרת, איך יכול עיתון כמו הניו-יורק טיימס להאמין לחמאס כשהוא מאשים את ישראל בתקיפת בית חולים, אחרי מה שהם עשו בשמחת תורה? הניו-יורק טיימס בורים?

מה שמותיר לנו את ההסבר הפשוט-לכאורה השני, והוא כמובן - אנטישמיות.

לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות לאנטישמיות. בכל דור, מאז המן הרשע שמופיע במגילת אסתר, ראינו גילויים של אנטישמיות בעולם, ולכן לא צריכים להיות מופתעים מהגילוי הזה גם כאן. אמנם, קיווינו לעיתים שעם הזמן והקידמה גם האנטישמיות תיעלם, אבל תקווה לחוד ומציאות לחוד. אז כן, יש אנטישמים, והם אלו שצועדים עם החמאסניקים בשדרות לונדון וברלין.

אלא שאם זו התשובה, הרי שהיא רק חושפת בפנינו אתגר גדול יותר, להבין את המאפיינים של האנטישמיות הזו, מה שאפשר לקרוא לו "אנטישמיות פרוגרסיבית". ומדוע? כי זה לא סתם שהפרוגרסיבים היהודים – וגם הרבה מאלו שאינם יהודים – מופתעים ומצויים בסוג של "הלם קרב" מהגילויים החדשים של האנטישמיות בקרב מכריהם וחבריהם לתנועה. מדוע? כי התורה הפרוגרסיבית שמה את ההכלה של השונה והאחר במרכז, תובעת ממש ממאמיניה להכיר בסבל של כל אחד, בעיקר עם הוא מיעוט. ממילא, הם סברו, גם אם נקודת המוצא של האנשים שמולי היא שלילית – אולי הם פלשתינאים ואני יהודיה, ויש ביננו מתח - אבל המצע הפרוגרסיבי הוא הדרך לשלום וחיים ביחד, הוא אמור לתעל את השיח למקום בונה ומכבד. וכשבא ארגון טרור ורוצח 1400 אנשים, מתעלל בגופות שלהם, אונס את הנשים וחוטף מעל מאתיים אנשים כולל ילדים ותינוקות – ברור שכולנו נתאחד לתמוך בקבוצה שנפגעה. כמו שלושת המוסקטרים, כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם.

אבל זה לא קרה, אלא בדיוק להיפך. 

זה עצמו, האמת, תהליך ידוע מראש בכל הקשור לאנטישמיות. גם הקומוניסטים הבטיחו ליהודים שברגע שהם יעזבו את הזהות הלאומית שלהם ויתאחדו עם הקולקטיב, הם יקבלו יחס שווה כמו כולם – אבל האנטישמיות הרימה ראש שם. וגם באירופה הנאורה, נסיונות ההתבוללות לא הועילו כשהגיע היטלר. ואפילו בארצות הברית, ארץ החירות, הפעילו אוניברסיטאות מגבלות על כמה יהודים יכולים להתקבל בכל שנה לאוניברסיטה. כלומר, התבנית קבועה: מגיעה אידיאולוגיה שמבטיחה למחזיקים בה שחרור מהזהות היהודית הישנה שלהם, אבל הדחף האנטישמי הקמאי לא משחרר.

בואו ניקח עוד צעד. המוח האנושי הוא כזה שלא אוהב סתירות, ולכן כשישנה סתירה בין האידיאולוגיה לבין ההתנהגות, או תחושות הבטן הגזעניות, התפקיד של המוח הוא ליישב את התיאוריה עם המציאות, את הרעיון עם הרגשות. לדוגמה באירופה, שראתה את הבולשביזם ברוסיה כאיום, התהוותה תפיסה שהיהודי הוא בולשיביק "בדם", שחלק מהתרבות שלו היא בולשיביקית ואין לסמוך עליו שהוא נאמן למדינה ולערכיה. כלומר, היה צורך להטמיע את האנטישמיות בתוך התפיסה הרחבה יותר, כדי שהאנטישמיות תפסיק "להציק" לטהרנים. 

ובכן, כך זה גם הפעם. כמו בגילגוליה הקודמים של האנטישמיות, גם כאן האנטישמיות הטמיעה את עצמה בתוך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. ובגלל שבמבט ראשון זה נראה די בלתי מתקבל על הדעת, מה שאני רוצה שנעשה כאן בסדרה הזו הוא לדבר על איך זה קרה.

לפני שנסיים את הפרק, שתי נקודות חשובות. ראשית, חשוב לומר שרק בגלל שיש כיום אנטישמיות בשמאל הקיצוני, זה לא אומר שהאנטישמיות הקלאסית והמודרנית, שמיוחסות לימין, נעלמו. יש ויש עדיין אנטישמים מהימין בעולם המערבי. הסיבה שאני מתמקד בזן הפרוגרסיבי הוא קודם כל מכיוון שזה מה שקורה כרגע, המהפך באזור הזה. וגם - מכיוון שהוא הרבה יותר קשה לזיהוי. הוא לא מגיע מצד לאומנים שרוצים מדינה על טהרת הגזע, אלא מפרופסורים שנואמים בלהט על החשיבות שבמגוון תרבותי, דייברסיטי. זה מה שהופך אותו לחמקמק, ומה שדורש מאיתנו להתעמק כדי לזהות אותו.

ושנית – למה זה חשוב לנו להבין? אין לנו מספיק על הראש עם המלחמה?...

התשובה לכך היא: זה מאד חשוב. קודם כל, כדי לדעת מול מה אנחנו עומדים. ומעבר לכך, בין אלו שתומכים בחמאס מצויים לא רק אנטישמים, אלא גם "אידיוטים שימושיים", שאימצו את הגישה הפרוגרסיבית מתוך מקום טוב וכנה, אלא שהם לא שמים לב איך האנטישמיות שזורה בחלקים של הגישה הזו. שוב – פרוגרסיביות איננה אנטישמית במהותה, אבל היא מאפשרת כל מני תחבולות לינגוויסטיות מתוך התורה שלה עצמה כדי להסיק מסקנות שכאלו. האנשים הללו עדיין פתוחים לשמוע, וצריך להבין איך לדבר אליהם. כל אחד מכם כנראה מכיר אנשים מחו"ל, וייתכן שהם מבולבלים כרגע, יושבים על הגדר כשהלב שלהם רוצה לתמוך בישראל אבל סביבם אומרים להם שהתפיסה הפרוגרסיבית דורשת שהם יגנו את ישראל. אם אתם תבינו את העולם שלהם, תוכלו גם לבנות את הגשר הנדרש להביא אותם לצד המוסרי של הדיון.

אז מה יהיה כאן? 

התחלתי מהסוף, של ההשפעות עלינו, ואנחנו רוצים להתחיל להתעמק ולחפור ולהגיע לשורשים של התסמין. אז בפרקים הבאים אנחנו נקלף יחד, שכבה אחרי שכבה, את התשתית הפרוגרסיבית כדי להבין אותה מתוך עצמה, ומתוך כך בתקווה גם נלמד מה טוב בה ומה הסכנות הטמונות בה.

בשלושת הפרקים הבאים – פרקים 2, 3 ו-4, אנחנו נפתח קודם כל את מושגי הייסוד. מה זו פרוגרסיביות, ואיפה היא עומדת ביחד לדברים כמו שמרנות וליברליזם? לאחר שנעשה סדר במושגים הללו, נעבור מפרק חמש והלאה לראות איך התנועה הפרוגרסיבית ממשת את החזון שלה בשטח. מה המימושים המעשיים של התורה הזו, ומה האופנים שהיא מנסה להשפיע על המציאות החברתית בעולם המערבי. דרך הדוגמאות הללו נבין את דרכי הפעולה שלה, את היעדים שהיא מנסה להשיג, ובאיזה מחיר. לסיום הסדרה ננסה לראות לאן פניה של התנועה הזו עכשיו, וספיציפית ההשפעות שלה על ישראל.

אז, עד הפעם הבאה…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com