נכתב על בסיס פוסט נוגע ללב:

הכאב התחלף והגיע הדאגה.

למה אני לא בטוח שהאבחונים נכונים? למה עדיין חסר חלקים בפאזל?

התחלתי לראות סרטונים אבל הם ממש לא דומים להתנהגות של הבן שלי אז אולי באמת נפל טעות?

ואז אני רואה אותו משחק עם חוטי חשמל באובססיה מטורפת עם עיניים מסוממים וזז כמו חיה מטריפה ואני מתרץ לעצמי הנה! אתה רואה שזה נכון .

אבל למחרת היה לי שיחה כ"כ ארוכה והגיונית אתו ולאחרונה הוא גם נראה הרבה יותר רגוע אז אולי זה באמת בעיה בחינוך שאני צריך יותר לעבוד על עצמי .

ואז הגיע הטלפון מהמנהל בבית ספר שהוא פירק את השקעים ומשך את כל החוטי חשמל מהקיר

כאן כבר ברור שזה מעבר למופרעות רגילה

אז למה עדיין כואב לי הראש ממחשבות ולמה אני לא יכול להסתמך על הרופאים והאבחונים למה אני מנסה להיות יותר חכם

ואז הוא אמר לי אבא ! לא מעניין אותי באיזה מוסד אלמד לא מעניין אותי מי יהיה החברים שלי . אני רק לא רוצה ללכת לעוד רופאים !

ואז שוב נפרצת לי הסכר והדמעות זלגו והכאב התפשט בכל חלק בגופי , אולי אני פשוט לא מספיק טוב בשבילו ? אולי אני לא מספיק רגיש לכאביו ? אולי אני לא חושב עליו מספיק, והמחשבות צפות ומאיימות להטביע אותי.

איך מחזיקים את הראש מעל המים ?

הלוואי רק שאדע שאני הולך בדרך הנכונה ושאקבל החלטות שיטיבו אתו לאורך הדרך.

אם חשבתי שעם האבחונים יסרו הספקות זה רק העמיקו את השאלות

ואיך אדע איזה בית ספר באמת טוב בשבילו?

והמחשבות רצות ללא סוף והשאלות אף פעם לא נגמרות וזהו. מתכרבל מתחת לשמיכה ורק מקווה שאקום והכל היה חלום והחיים המשיכו והילדים גדלו ולא ידעתי דאגה לעולם.