עשרה חודשים. מה עוד אפשר לומר שעוד לא אמרנו? אז הפעם השתדלנו פחות לומר, ולהשאיר את הבמה למי שבאמת מעניין את כולם. הילדים!

כשיוצאים למסע כזה, המחשבה הראשונה היא הילדים. איך יהיה להם, איך הם יתאקלמו, יתחברו ויתנהלו ביום יום. זה אתגר גדול כשלעצמו, ואנחנו חיים אותו מדי יום. ואולי השיעור הגדול ביותר בעניין הזה הוא כי רווחתו של אחד מבני המשפחה לא צריכה לבוא על חשבון האחר. מתוך הרעיון הזה אנחנו לומדים, כולנו, ללמוד איך לתת מקום לאחר מבלי לוותר על עצמי. ילדים והורים כאחד.

לפני שהתחלנו את השליחות, אמרו לנו כולם - ''השליחים האמיתיים הם הילדים''. והאמת, זה כ''כ נכון. בסוף, מה שהופך מרחב לבית של ממש, זו המשפחה, המשפחתיות, ומי שיוצר את הדבר הזה - אלו הילדים. אלו הילדים שפשוט פותחים את הלב לכל מי שנכנס, באפס שיפוטיות. אלו הילדים שואלים את השאלות הכי חשופות ונוגעות שיש. אלו הילדים שמעניקים את השיקוף הכי נקי ומדויק לכל מי שמגיע.

אלו הילדים שגורמים למטיילים, פשוט לרצות להישאר. זה אוריאל, הבכור, רק בן 12, מסתובב בחוץ לארץ מזמין את כולם להגיע. מדבר ומנגן איתם ממש בגובה העיניים. זו מטר, בת 10, פותחת לב ענק, ונותנת לכל אחד ואחת להרגיש הכי בנוח בעולם. זה דביר, בן 8, לכאורה הביישן שבחבורה, רגיש כל כך, ומזמין כל מי שקצת בצד לשחק איתו שחמט (וגם להפסיד לרוב…), וזו אשירה, הנסיכה בת ה-6 שממיסה כל אחד, ובעיקר אחת, שנכנסים לבית.

כל החבורה המכובדת הזו קיבלה בפרק הזה את ההזדמנות לשתף ולספר, איך הייתה להם התקופה המיוחדת הזו. על האתגרים, החוויות, הגעגועים וגם הכאבים - מנקודת מבטם של ילדים, שעונים בצורה בוגרת ומיוחדת כל כך.

שאלנו אותם, וגם את עצמנו, על הרגע הכי מיוחד. על החיבור, החוויות עם ההודים ועל התרבות שלהם. על המאכלים המיוחדים, על דברים נעימים יותר, וגם על אלו שפחות. וכמובן, לא שכחנו את שאלה שמשום מה מעסיקה כל אדם ששומע על המסע שלנו - ''אבל מה עם הלימודים שלהם??" מה איתם באמת? האזינו לפרק ותגלו!

והתמונה כאן של ארבעתם, ובכן אין על המפגש הבלתי אמצעי והפשוט ביותר בין בני האדם. גנגה וסוג'טה, עובדי ''הלב היהודי'' הפכו ממש לחלק מהמשפחה.  הילדים התחברו אליהם מהר מהר, וזכו לחיבוק מיוחד שיימשך לעוד שנים רבות! המסע ממשיך, וחוויות רבות עוד לפנינו. אבל דבר אחד כבר ברור לנו - המסע הזה הצמיח את אותנו כמשפחה, והעניק לכולנו מתנה משנת חיים!

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

במסגרת השליחות ב"לב יהודי", העיקרון המרכזי שלנו כמשפחה כאן בבית היה נוכחות. משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה, היה לנו חשוב שכל ישראלי, יהודי, מטייל או משפחה שמסתובבת בהודו, ידעו שיש להם כתובת. מקום לשים את התיק, להכין משהו חם לשתות ובעיקר לקבל חיבוק. בית פתוח ולב פתוח.

המשמעות המיידית של עיקרון זה היא שעל אף שאנחנו נמצאים למרגלות הרי ההימלאיה ההודיים - אחד האזורים היפים ביותר שיש להודו בפרט ולאסיה בכלל להציע, פגשנו לכל היותר את הקילומטר הרבוע שסביבנו. אומנם גם הקילומטר הרבוע הזה, בהחלט מרשים ביופיו, אך יש עוד כ"כ הרבה מה לראות!

לכן החלטנו שלקראת סיומה של תקופה זו כאן בהודו, ורגע לפני מעבר לתחנה הבאה במסענו, נצא לקחת אוויר הרים, נטייל בסביבה, ונשתף קצת מרשמינו על הנוף המיוחד שיש באזור.  כאמור, אנחנו נמצאים למרגלות הרי ההימלאיה, והכפרים הצפוניים לעיר דרמסאלה, בהם נמצאים הישראלים וגם אנחנו, ממוקמים בעליות התלולות של ההרים.

כל נסיעה באזור דורשת ירידה ועליה בשלוחות ההרים, דרכים עקלקלות עד מאוד, וכזכור, התשתיות בהודו הן לא דבר להתגאות בו. השילוב של דרכים אלו עם רוב הנהגים ההודיים וילדה אחת מתוקה, יוצרים מציאות לא נעימה של בחילות וצורך קיומי בשקיות אטומות. אין ספק שכדי להסתובב בצפון הודו חשוב שיהיה לך קיבה אמיצה!

אחרי שהמנוע נדם ויוצאים מהמרחב המחניק של הרכב, מתגלה נוף ירוק מהפנט ממש. מצאנו את עצמנו, מרחק שעתיים וחצי מזרחית מהמיקום בו אנחנו שוהים בדרך כלל, בכפר תיירותי שקט ונעים בשם ביר. הכפר הירוק, נמצא בנקודה מישורית יחסית בינות ההרים, ודרכו זורמים נחלים גועשים היורדים מההרים. מה שמייחד את הכפר, וגורם לתנועה תיירותית משמעותית, זו האפשרות הנוחה להתנסות בו בספורט אתגרי שנקרא - פראגליידינג, או בשמו העברי - מצנחי רחיפה.

מדובר על קפיצה (בליווי מדריך כמובן) ממרום ההר המתנשא לגובה 2500 מטר, ולאחריו ריחוף עדין ואיטי במהירות שאינה עולה על 20 קמ"ש עד הנחיתה. 1000 מטר מטה במשטח נחיתה עצום בתוך הכפר עצמו. אנחנו אומנם לא חסידי אקסטרים, אבל האפשרות לראות את היופי הזה מלמעלה, לא חמקה מעינינו, וכך, מצאנו את עצמנו על פסגת ההר, ממתינים בקוצר רוח שהענן האפור יואיל לפנות את השמיים, ויאפשר לנו לקפוץ בבטחה אל העמק הפתוח.

זו חוויה מיוחדת לקפוץ בהודו מגובה רב מחובר להודי עם כפכפים ולקוות לטוב, אך על אף הגובה הרב, מדובר דווקא בספורט בטוח ביחס לשאר מקצועות הצניחה בענף, וגם מי חושב על כך כשהנוף הירוק נפרס תחתיו, והנחלים שזורמים בין השדות בפסטורליה לא נורמלית.

אין מילים לתאר את הפער העצום בין המחשבה על הבית, הבית האמיתי, זה שבגבול לבנון, האזור היפה והקסום כל-כך, שאליו נשלחות בכל יום עשרות רקטות וכטב"מים, לבין הרוגע האינסופי הזה שבגובה 2000 מטר. ובכל מסע, ובכל תחנה שלנו, אנחנו לוקחים איתנו, את הבית, את החיילים, את המפונים, את החטופים.

חיים אותם ומתפללים לשלום כולם.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

איך אפשר לסכם שנה שהיא באמת מעל ומעבר למה שאפשר לדמיין? גם בשל העיתוי של המלחמה בארץ, גם בשל נוכחות עם ארבעה ילדים 24/7, גם בשל השליחות המשמעותית שמזמנת מפגשים וסיפורים מופלאים מדי יום ביומו, וגם בשל המיקומים הבלתי-ניתנים לתיאור שזכינו לראות, לחוות ולקרוא - "מה רבו מעשיך ה'" שוב ושוב ושוב.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

ישנה אמירה שאף אומרת שאם פגשת אדם עם תשוקה גדולה ליהדות, יתכן ופגשת ניצוץ מעשרת השבטים. אמרה זו מבלה אותנו רבות, מאחר וישנן עדויות רבות המעידות על כך שעשרת השבטים הגיעו למזרח, כמו ההוכחה על בני המנשה, שנמצאו כאן בהודו. לכן, כשעל פתח דלתנו הופיע זוג הודים שביקשו להצטרף לסעודת השבת, כבר לא הייתי מופתע.

מדי שבוע מגיעים הודים שונים, לרוב מתוך הזמנה של המטיילים הישראלים שביקשו להגיע לסעודה עם חבריהם ההודים, אך גם מהשכונה ומהסביבה, עם המון סקרנות, נהנים מהאווירה, האוכל והאנרגיה החיובית שיוצרת חבורה ישראלית שמחה וצוהלת. אנחנו מקבלים אותם בברכה ובלב פתוח, מזמינים אותם להצטרף אלינו, ואפילו יש פינה קבועה לאחר הסעודה שבה אנחנו אוספים את כל הזרים שאינם דוברי עברית (כן, מגיעים אלינו מכל מיני תרבויות), מספרים להם על הטקסים השונים שהם פגשו, וכמובן עושים להם הסברה ישראלית חשובה!

אלא שהפעם, הזוג הספציפי הזה הצליח להשאיר אותנו ללא מילים. ישר מההתחלה משהו בהם היה שונה. הדרך שבה הם הסתכלו עלינו. חרדת הקודש בה הם ניגשו לכל שלב בסעודת השבת. זה היה מעבר לכבוד, השראה או עניין. זה היה ממש חיבור. מאוד רצינו לשמוע את הסיפור שלהם, והוא אכן לא אכזב, הלסת נפלה רק מלהיות נוכח בשיחה איתם.

מסתבר ששמה של האישה הוא רות. כן, בדיוק כמו של רות המואביה. בת למשפחה נוצרית, שאמה בחרה לקרוא לילדיה בשמות יהודיים, כדי לברך אותם שיהיו קרובים ליהדות. רות ואחיה יהונתן, למדו יהדות מגיל צעיר בבית, מתוך השקפה נוצרית פרוטסטנטית, על חשיבות היהדות והיהודים בהתפתחות הנצרות. אך לרות זה לא הספיק. היא רצתה ללמוד עוד ועוד.

אוסף המטיילים שהתכנס סביבנו בזמן השיחה הזו הלך וגדל, רבים מהם מחפשים חיבור לבורא, ומסתבכים בתוך עצמם עם שאלות מורכבות, והנה באה רות, לא המואביה, ההודית, ומלמדת אותם ואותנו שיעור בחיבור פשוט וכנה אל הבורא.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

"ויחן שם ישראל תחת ההר" - כאיש אחד בלב אחד. ואפשר להוסיף - כאיש אחד בלב יהודי אחד. ברגע המרגש של האחדות ההיסטורית ההיא, זכינו גם אנחנו בדרמסאלה בהודו, להיות מרחב מאחד עבור 170 ישראלים שהתכנסו תחת סככה אחת לציין את חג השבועות ביחד, בחיבור מדהים סביב חג מתן תורה.

לכל אחד יש את החיבור המיוחד שלו, ובחג השבועות, על אף אופיו הפחות ניכר בציבור הכללי, החבר'ה הישראלים הצביעו ברגליים! לפני החג התפרסם סרטון שצולם ברחובות ירושלים, שבו נשאלו עוברי אורח מה חוגגים בחג השבועות. רוב התגובות היו פרצופי סימן שאלה או חג החלב. אבל חג זה חג! ולהפתעתנו הרבה, עוד ועוד נרשמו והגיעו לסככה הקסומה שלנו, לאכול פיצות, פשטידות ועוגות חלביות (עם גבינה צהובה ששמרנו בקפידה מאז שהגענו!).

ולא רק לסעודה הם באו. רבים הגיעו לחגוג ולרקוד עם ספר התורה כבר כשעתיים לפני הסעודה באירוע הכנסת ספר תורה שחיברנו לחג, לחגיגת ארון הקודש החדש שנבנה לספר התורה שהולך איתנו לכל מקום, וסוף סוף עובר מהמזוודה המהודרת והניידת למשכן קבע. ונשארו, גם לתפילה החגיגית במלאת שבע שבתות תמימות של ספירת העומר. והכי מרגש, עשרות בחרו להצטרף ללילה שלם של לימוד תורה שהחל מיד לאחר הסעודה והמשיך עמוק אל תוך הלילה ועד ציוצי הציפורים של הזריחה בבוקר.

בימי המלחמה הארוכה הזו, מדברים רבות על הדור הזה. דור שכונה "דור הטיק-טוק". בני ה-20, שבעל-כרחם נשלחו אל המערכה הקשה ביותר מזה 50 שנה, ודור שבעל כרחו משלם מחיר כבד ומדמם כל כך. אבל זה דור שממש לא נמצא שם בעל כורחו, אלא מתוך רצון עמוק. לבחור בערכים נשגבים עצומים ולאומיים, לצאת ולהילחם על החיים, על המולדת ועל הזהות. לא רק בשדה הקרב, אלא בכל מרחבי החיים, בכל מקום שבו הוא נמצא. גם כאן בהודו.

אשרינו שזכינו להיות בדור הזה.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

שמונה חודשים עברו, והכל השתנה. אין ישראלי ויהודי בכל העולם שלא עבר עליו משהו במהלך חודשי המלחמה הארוכה הזו. גם עלינו עברה תקופה מטלטלת על אף המרחק הפיזי. להזכירכם, את המסע שלנו בערוץ ההסכתים של מקור ראשון, התחלנו ממש אחרי ראש השנה. הספקנו להקליט שני פרקים ואז התהפך העולם על כולנו.

גיוס מילואים רחב, מיקוד בדברים החשובים, מדינת ישראל נכנסת למצב מלחמה. עם כל הכאוס, בשעת חירום הדברים בארץ דווקא מאד ברורים, יש מלחמה, כולם מתגייסים, מי בעורף ומי בחזית. אבל מה קורה לישראלים שלא נמצאים בארץ? איך הם מתמודדים עם כל מה שקורה?

כמשפחה שמטיילת במזרח, באזור עמוס במטיילים ישראלים, ידענו שיש לנו שליחות חשובה. עלינו לאסוף נפשית את המטיילים שלא מחכה להם משימה מיידית בארץ. כל מטייל ומטיילת הסתובבו עם סימן שאלה על המצח כאות קין ממש - מה אני עושה? חוזר לארץ כדי להיות במקלטים עם המשפחה? ממשיך לטייל במקביל לטירוף הזה? ואין באמת תשובה נכונה. ולכן רובם פשוט… צפו באוויר.

כאשר התבהרה התמונה וההבנה שעל אף גל עצום של מתגייסים, עדיין נותרו ישראלים רבים בהודו, ישראלים שסוחבים לא מעט צלקות מאירועים קשים מהעבר, סבבי לחימה, ועוד מסימני ההיכר של הדור הזה. לקחנו על עצמנו שליחות חשובה - לפתוח את בית "לב יהודי" מטעם עמותת "תורה מציון". בית שהוא כולו מרחב אוהב ומשפחתי עבור ישראלים, לחיבוק, שיח מהלב, ארוחות שבת והמון לב פתוח.

התקופה הזו הייתה המשמעותית ביותר בחיינו. זוג הורים עם ארבעה ילדים, שפיזית לא יכול לחזור הביתה, מעצם העובדה שהבית נמצא על גבול הלבנון ומופגז יום-יום מטילי החיזבאללה, מחליטים להקדיש יום ולילה עבור המטיילים. במהלך התקופה הגיעו ראשוני הנפגעים בנפש, מהעוטף וממסיבת ה"נובה", ואחריהם גל ראשון ושני ושלישי של מילואימניקים שהשתחררו מעזה, ובאו לספוג קצת שקט. וכל שנותר לנו, הוא לחבק.

המלחמה עוד בעינה, והשליחות לא הסתיימה. שבועות בפתח, ויש עוד המון חיבוקים להעניק, ואהבה לפזר. ואנחנו מודים על הזכות להיות כאן, ולשתף אתכם במבט קצת אחר על התקופה הכה מורכבת הזו לעם ישראל.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

יום כיפור, דרמסלה, הודו. התדר הרוחני מתחת לקרקע גם ככה גבוה. לא סתם אומרים על הודו שיש בה עוצמות. השילוב של אוסף מגוון כל-כך של בני אדם שמחפשים חיבור ותנועה רוחנית, יוצר תדרים חזקים שהשילוב שלהם עם יום כיפור הוא מבהיל ממש. ואין ספק שיותר מכל, היום כיפור הזה היה כולו סביב מפגשי נשמות.

בשעה שלצערנו יהודים מתווכחים על מחיצה בכיכר או של מי התפילה יותר מתקבלת, התחושה היא שבחו"ל קל יותר להתאחד. שכן כאן, כמו שאתה - ככה זה טוב! ולא משנה איזו כיפה על ראשך או מה דעתך הפוליטית, כל מפגש ישראלי יתחיל בחיבוק ומהר מאוד יעמיק לשיח משמעותי.

השבוע שקדם לחג הביא איתו סדרה של מפגשי נשמות בלתי-נתפסים, שכמו גללו את סיפור חיינו מנגד עינינו, דווקא כאן בהודו. תלמידה מלפני 8 שנים שמטיילת לבדה, הביאה איתה זיכרונות מתקופת ההוראה לצד הלימודים האקדמיים, תקופה של ג'גלינג מטלטל כמשפחה צעירה הצועדת את צעדיה הראשונים בחיים הבוגרים.

אבא צעיר שפגשנו מלפני שנה במסע הראשון שלנו לחו"ל, סוג של חו"ל - בסיני, שם הוא טייל עם משפחתו, וכעת הוא לבדו, משקף לנו את המעגל שעברנו מאז. זוג צעיר שפגשנו במסענו הקצר לבולגריה ממש השנה, אליהם התחברנו מאוד, ודרכם סגרנו מעגל בין הגשמת חלום זוגית בבולגריה, להגשמת חלום משפחתית כעת בהודו. ואולי אירוע השיא של השבוע היה בשבת שובה.

אחד הדברים המיוחדים במסע למזרח הוא "המפגשים לרגע". פוגשים, מטיילים ומתחברים לנשמות בדרך, כאלה שייתכן ולעולם לא תיפגשו שוב, אבל באותו רגע קסום החיבור היה מיוחד כל-כך. ולפעמים ה"מפגשים לרגע" הללו, מתבררים להיות חיבור בל-יינתק, וכך קרה עם בחור צעיר, משוחרר טרי, שפגש אותנו לרגע ספונטני ו"מקרי" בהחלט אי שם במרכז סרי-לנקה, שהוביל לסעודת שבת משותפת איתו ועם חבורה ישראלית של מטיילים, ומשם לטיול משותף של כמה ימים, וקשרי עבותות עם הילדים.

אותו בחור, בחר לשנות ממסלול טיולו כדי לפגוש אותנו כאן שוב, והפעם הביא איתו עוד 5 חברים, וביקש לחוות איתנו שוב שבת מיוחד. זכות עצומה לארח 18 ישראלים מתוקים ומגוונים, לשבת שובה, שכל מהותה הוא חיבור ואהבה.

ויש עוד הפתעה אחת, ואותה תגלו בפרק עצמו!

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ…"

לחוות חג בהודו, זה משמעות אחרת לגמרי. כן, לפני הכל זה מורכב בהחלט. להיות בחגים רחוק כל-כך מארץ ישראל, מהחיבור הפיזי הכי עמוק שארץ ישראל מעניקה, לנוכחות רחוקה בהודו, בסביבת פסלים ותרבויות עתיקות.

וכמה מדהים וסימבולי שדווקא השופר שהולך איתנו לכל מקום כבר 3 חודשים מאז יצאנו מהארץ, דווקא הוא יהווה הצינור דרכו תעבור כוונת ליבם של 200 ישראלים סביבנו, דרך קול השופר הזך אל שערי שמיים. קול רעם מרעיד את האדמה, מרטיט את השמיים, ומזכיר לנו שכולנו עומדים הרחק במזרח, בבגסו, דרמסאלה שבהודו.

"אני העני ממעש, מסוגל להעביר דרכי את ליבם של הקהל המיוחד, המגוון והמדהים שהתכנס כאן?"

קול הלמות הגשם מרעיש בעוצמה את סככת הפלסטיק המפרידה בין מציאות יבשה לרטיבות עד לשד עצמותנו.

"כן אתה. כן השופר הזה, דווקא הוא, יכוון את לב כולנו לשמיים"

"...לשמוע קול שופר!!!"

תקיעה אדירה יוצאת דרך השופר, ומצטרפת לרעם שמתגלגל מהרי בגסו ופותח שערי שמיים, גם אלו של הגשם, וגם בתקווה, של שמי מרומים.

זו רק חוויה אחת מתוך חג מרומם ומשמעותי, שחווינו במסגרת מסענו בעולם. ועם זאת, משהו אחר נפתח כאן. משהו פשוט יותר. שאי אפשר להסביר אותו. להיות יחד, מאות רבות של ישראלים, תחת קורת גג אחת, כל אחד והמסע שלו, כשכולם מחוברים יחד. לא משנה מאיפה הגעת, ואיזו כיפה (אם בכלל) יש לך על הראש. כולנו כאן יחד, מבקשים חיבור.

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.

ראש השנה הקרוב, מקבל עבורנו משמעות חדשה. השנה לא נהיה בבית, גם לא אצל ההורים. השנה אנחנו בבחינת "הרת עולם".

אנחנו הדר ודן כץ, בני 34, הורים לאוריאל (11.5), מטר (10), דביר (8), אשירה (5), גרים במושב שתולה שבגליל המערבי. ולפני חודשיים וחצי יצאנו למסע משפחתי מסביב לעולם. לפני 12 שנים, עת הגענו לשתולה זוג צעיר, מיד אחרי השירות הצבאי/לאומי, עם המון כוונות טובות ומכווני מטרה לקפוץ ראש אל עוצמת החיים, התחלנו חיים בוגרים ומלאים. בנינו את ביתנו, נולדו לנו 4 ילדים, השלמנו לימודים, פעלנו פעילות קהילתית נמרצת בקהילה מיוחדת,

לצד זאת, הגשמת חלום דמיוני ממש בדמות הקמת בריכה טיפולית מתחת לביתנו, וצימר זוגי מעל לביתנו, בהם אירחנו מטופלים ואורחים, מכל הלב, ומסביב לשעון.

בשנים האחרונות, קול פנימי הלך והתחזק. שנים של עשייה ציבורית, עסקית וקהילתית, הביאו איתן קריאה להתכנסות ולשחרור. הקריאה התחברה לחלום רחוק, לראות עולם, לאסוף חוויות, לפגוש את עצמנו ואת הילדים מתוך ספונטניות וזרימה באווירה אחרת, שונה, מאתגרת, מלאת הרפתקאות ולמידה משמעותית ובלתי-אמצעית. 

וכאמור, יש לנו נטייה להגשים חלומות, וכך, לאחר שנפלה החלטה בתוך 3 חודשים בלבד היינו על המטוס.

היעד הראשון: קולומבו, סרי-לנקה. ומה אחר-כך? לא ידוע. כן, גם זו החלטה מראש, ושונה בתכלית מהטבע שלנו כאנשים מאד מסודרים ומתוכננים, למסע הזה אנחנו יוצאים בלי לדעת מה יוליד יום. יוצאים לדרך ונותנים ללב להוביל.

כל תחנה הביאה איתה תובנות, חידודים ודיוקים על עצמנו, על הזוגיות וההורות שלנו. הילדים פגשו עולם, והגיעו לבית הספר המדהים שקיים - החיים עצמם.

כעת, אנחנו מתחילים את המסע שלנו בהודו בעיר דרמסאלה. מוזמנים להצטרף אלינו למסע מרתק, עם חוויות, אתגרים, תובנות והפתעות. לא צריך לארוז תיק, גם לא לקנות כרטיס, רק ללחוץ "הפעל" ואתם איתנו. יוצאים לדרך! 

קרדיט לאות הפתיחה: Music by ShidenBeatsMusic from Pixabay

See omnystudio.com/listener for privacy information.