אנשים שוכחים באופן פעיל את העובדה שהם נידונים למוות אך רק המוות יכול לעורר אנשים לחיים.

על מצבם הסבוך והנרכש של היחסים בין המינים בתוך הנפש ועל כך שהתשוקה לא חייבת בהכרח לדעוך לאחר שנים של קשר.

ישנה מגפה נפשית קולקטיבית, כזאת שדווקא האדם הנורמלי לוקה בה, דווקא זה שמשתלב בחברה ובתרבות מסתנכרן עימה וסופג אותה לתוך נפשו, פצע שמנכר את חשיבתו מטבעו, את הגיונו מתשוקתו ואת גבריותו מנשיותו.

החרושה מבין השאלות והרלוונטית מאין כמותה מפגישה את האדם עם העובדה הפשוטה והמחרידה שבידיו החופש לבחור האם לחיות עד אשר ימות או למות בעודו בחיים.