במלחמה הזאת יש תופעה שחיילים מתיישבים וכותבים מכתבי פרידה. מעין צוואה.

אותנו כאימהות זה מכווץ. מצד אחד עצובות שהילדים שלנו כותבים צוואה. קשה להאמין עד כמה התבגרו בארבעה חודשים. 

איך אפשר לכתוב מכתבי פרידה בגיל כל כך צעיר ?

מילדים בתיכון בוגרי טיק טוק ואינסטגרם, עברו תהליך מואץ של אנשים שחוו משהו אולי מיסטי. 

מצד שני יש לנו כזאת גאווה על הילדים האלה - הגיבורים שכתבו מכתבי פרידה. 

כי הרגישו את האפשרות לחיות עם משמעות.

במכתבים הם מבקשים שנשמח, כי יש כל כך הרבה על מה לשמוח ובעקר על מה לסלוח. 

אלו תובנות של אנשים שיצאו מעצמם אל משהו גדול מהם.

המכתבים האלו נראה שמחזקים את כותביהם ומחזקים את מי שיקבל אותם. 

הם נכתבו לשם העתיד וזוהי צוואתם. אדם מוכן ללכת לקרב ולהשקיע את כל החיים שלו רק כדי שמשהו גבוה יותר ממנו יתקיים.

לא יאמן שכאלה ילדים יש לנו. מוכנים לוותר על החיים שלהם בהווה, רק כדי לתת לנו עתיד. 

כנראה דווקא אלה שנמצאים שם בחזית, מרגישים את גדלות השעה בזה שרק הם יכולים להגן עלינו.

הפגישה הקשה והקרובה עם השונאים שלנו הבהירה להם  שיש להם משימה מיוחדת מאוד להישאר פה לנצח ולהיות נצחיים. 

אנחנו האימהות מתפללות שכולם יחזרו הביתה לשלום.

מכתבי הפרידה יישארו בארכיון ואת הגדלות של הדור הזה יביאו לידי ביטוי  ומימוש ביעוד חדש לעם שלנו. 

חפשו אותנו בפיסבוק: הפרויקט של אמא