מכון בן־צבי: ההסכת

מורן סרוסי היא תלמידת מוסמך בחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב חוקרת את העברית של בני ובנות העדה האתיופית שנולדו וגדלו בישראל. בשיחה זו, היא מתארת "דוברי המורשת": בני דור שני להגירה שנחשפים לשפה אחת ברחוב ולשפה אחרת בבית. לרוב, מתפתחים יחסי כוחות מורכבים ביניהן. הממצא המפתיע במחקרה של סרוסי הוא שדוברי מורשת אמהרית שאינם דוברים אמהרית ממש, מבטאים את העברית באופן שדוברי עברית שפת־אם מזהים כ"זרה". תופעה זו משמרת וחוגגת עושר לשוני ותרבותי מרהיב. "שפה היא הרבה יותר ממילים," היא מסבירה, ואי אפשר, וגם לא ראוי, לנתק אותה מהחברה.

שפרה פומסון היא דוקטורנטית בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתת פורום קדמתה במכון בן־צבי. מחקרה עוסק בפעילות ארגון הג'וינט במרוקו בין שנות ה-40 לשנות ה-60 של המאה ה-20. הג'וינט, שנוסד בשנת 1914 ופעל תחילה בעיקר באירופה ובארץ ישראל, הפנה את מבטו אל יהודי צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, בעקבות מגע עם פליטים יהודים מאירופה שנלמטו לשם. בשיחה עם ד"ר נטע שרם, פומסון מתארת את המפגש המורכב בין ארגון פילנתרופי אמריקאי לבין קהילה יהודית מגוונת ומרובדת, ואת הפער התרבותי שנלווה אליו. דוגמה לכך היא ספרי לימוד עבריים שיובאו מארצות הברית כמעט ללא שינוי. לדבריה, לג'וינט הייתה אוריינטציה כפולה: מצד אחד תמיכה ביהודים שביקשו להשתלב בחברה המרוקאית, ומצד שני סיוע לעלייה לישראל, גם בתקופת העלייה החשאית לאחר עצמאות מרוקו.

הדס פל־ירדן היא זמרת, פייטנית ואתנומוזיקולוגית, וזוכת מלגה לחקר המוזיקה הקלאסית של יהודי ארצות האסלאם, הודו והבלקן. בראיון מוצגת דרכה המקצועית והאמנותית, המשלבת ביצוע, מחקר והוראה, תוך עיסוק במפגשים בין מסורות מוזיקליות (לדינו, טורקיה, יוון ועוד). מוקד מרכזי הוא לימוד תורת המקאם הטורקי – מערכת תיאורטית מורכבת של מודוסים ומקצבים – והאופן שבו היא נלמדת באופן שיטתי.הדס מתארת את ניסיונה להביא את השיטה הזו לישראל, תוך התאמתה ללומדים מקומיים: פיתוח גישה המשלבת בין למידה חווייתית של רפרטואר לבין הבנה תיאורטית (בכינוי “מקמטיקה”). הפרויקט שלה במימון מלגת המכון נועד להנגיש את הידע ולספק לתלמידים כלים סדורים לגישה לעולם המקאם על ידי כתיבת מבוא ותרגום דידקטי של פרק נבחר מספרו של איסמעיל האקי אוזקן, "הספר הצהוב". לבסוף, היא מצביעה על השפעת תהליכים אלו על דור חדש של מוזיקאים – בעלי ידע רחב יותר, יכולת מחקר עצמאית ונכונות להעמקה וליצירה בתוך מסגרות סגנוניות מוגדרות.

עמרי לבנת הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב ועמית בן־צבי לשנת תשפ"ו.

עמרי חוקר שירה עברית וערבית מימי הביניים. זה כשנה וחצי הוא לומד גם פליאוגרפיה והיסטוריה של הספר באקול פרטיק דה אוטז אטוד בפריז, תוך שהוא מתמקד בשירה שחוברה במרחבי תרבות האסלאם בסביבות המאות העשירית והאחת עשרה.בשיחה עם סגנית מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, לבנת מספר על עבודת הדוקטורט שלו העוסקת בשירת הקודש של שלמה אבן גבירול, ועל התגלית המרתקת שגילה: שיר שמצא הוא המקור הקדום של הפיוט המפורסם 'אל נורא עלילה'. משמעות הגילוי היא שמשה אבן עזרא חיבר את 'אל נורא עלילה' כעיבוד או חיקוי של השיר המקורי, אך רצה הגורל ודווקא המקור נשאר שכוח כמעט לחלוטין, בעוד שהחיקוי הפך לאחד הפיוטים הספרדיים המפורסמים ביותר בימי הביניים.בהמשך השיחה, לבנת מציע גישה מחשבתית מעניינת לשאלת המקוריות הספרותית. בהסתמך על חוקרת הספרות הערבית ביאטריס גרינדלר, הוא מדמה זאת למשל הכוס המלאה והכוס הריקה: השאלה האם טקסט הוא 'מקורי' או 'בלתי מקורי' תלויה כמעט לגמרי במתבונן - האם הוא יתמקד באלמנטים המשותפים או בהבדלים בין הטקסטים.

דינה סנדר, סוציולינגוויסטית ועמיתת מחקר במכון בן־צבי, חוקרת את העברית החרדית כווריאציה לשונית מובחנת עם מאפיינים ייחודיים הקשורים לחברה, לערכים ולתפיסות לשוניות. בראיון זה היא מספרת על המסע האישי שהוביל אותה מהחברה החרדית ללימודי לשון, ועל שתי ההפתעות שגילתה: שהעברית שלה שונה מהעברית הישראלית הכללית, ושיש עולם שלם של ידע לשוני שהיא לא הכירה.

סנדר מתארת כיצד החלה במחקר על תופעה לשונית ספציפית - שימוש בהגייה אשכנזית נקודתי ("שמחֶה" במקום "שמחָה") - והרחיבה אותו למכלול המאפיינים הלקסיקליים, הסמנטיים והפרגמטיים של העברית החרדית. "השפה היא הרבה יותר ממילים," היא מסבירה, "היא מסמנת שייכות, זהות, גבולות, היררכיה."המחקר הנוכחי שלה מתמקד ביחסים הבין־עדתיים בין אשכנזים לספרדים בחברה החרדית כפי שהם משתקפים בשפה, תוך התמודדות עם האתגר של הגיוון הפנימי בתוך כל קבוצה. היא עובדת עם מקורות ייחדיים - הסכתים חרדיים ודיונים מטא־לשוניים בעיתונות ובפורומים - שמאפשרים מבט פנים־קבוצתי רב־ערך.