הלימוד השבוע מוקדש ע"י שרה אבריק ויוסי רוזנפלד לע"נ דודתה של שרה, רחל בת חיים ניסן הלוי ונחמה.

רבא בר אדא אמר בשם רבי יצחק שזר (שאינו כהן) חייב רק על אכילת ביכורים לאחר שהובאו לעזרה, שכן עד לנקודה זו, הם עדיין נחשבים חולין, לא קדשים.

רב ששת פסק שהנחת הביכורים לפני המזבח היא מעכבת, אך קריאת מקרא ביכורים אינה. הגמרא מביאה ברייתא של רבי ישמעאל בניסיון להוכיח שרב ששת סובר כדעתו. הצעה זו נדחית בסופו של דבר על ידי רב אשי. בברייתא, רבי ישמעאל לומד שאי אפשר לאכול מעשר שני לאחר חורבן בית המקדש. תחילה, הוא מנסה להוכיח זאת מבכור בהמה דרך לימוד במה מצינו, אך לאחר שהוא דוחה הצעה זו, הוא מוכיח זאת מהיקש בתורה בין בכור למעשר. הגמרא מעלה כמה שאלות נגד חלק מהתוכן בברייתא. מדוע לא יכלו ללמוד את הדין על מעשר שני מבכור וביכורים יחד בבמה מצינו? שנית, מדוע היה כל כך ברור שבשר הבכור לא יכול להיאכל לאחר חורבן בית המקדש, אם, למשל, הבהמה כבר הוקרבה כקרבן לפני החורבן, אבל טרם אכלכו את הבשר?

המשנה הראשונה והשנייה בפרק מזכירות שתיהן מלקות על אכילת מעשר שני. כדי להסביר מדוע יש חזרה, רבי יוסי בר חנינא הסביר שהמשנה השנייה עוסקת במקרה של אדם טמא האוכל אותו בירושלים או שהמעשר שני עצמו היה טמא והאדם אכל אותו בירושלים, בעוד שהמשנה הראשונה התייחסה לאדם המקבל מלקות על אכילתו מחוץ לירושלים (במצב טהור). מהו המקור לקבלת מלקות על טומאה של המעשר שני או של האדם האוכל אותו?

מהיכן נלמד שמעשר שני יכול להיפדות בירושלים אם נטמא? מהיכן נלמד שאם אדם המביא מעשר שני לירושלים נמצא צעד אחד מחוץ לחומות ירושלים, עדיין אפשר לפדות אותו? מה אם האדם נושא אותו על גבו וגופו נמצא בירושלים אך התבואה עדיין אינה בירושלים?