בפרק זה של הסכת "בין הקורות" מבית יד יצחק בן־צבי, אנו מארחים את ד"ר חגי צורף לשיחה מעמיקה על קבלת ההחלטות במלחמת יום הכיפורים – על בסיס ספרם המשותף של צורף ו־מאיר בוימפלד, "יבוא יום ויפתחו את הארכיונים".

הפרק נשען על מקורות ראשוניים, פרוטוקולים ועדויות בני התקופה, ומבקש לבחון מחדש את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות בתולדות מדינת ישראל.

נעמוד על השאלות הקשות שקדמו למלחמה: מדוע, למרות חששותיה וספקותיה, נמנעה גולדה מאיר מהוראה על גיוס מילואים? ומה עמד מאחורי ההחלטה שלא לאשר מכה מקדימה – החלטה שנומקה גם בשיקולים בינלאומיים ובהבנה כי "1967 אינה 1973" . דרך רגעי המשבר של ה־7 באוקטובר נבחן את תחושות ההנהגה ואת עומק האיום כפי שנתפס בזמן אמת.

הפרק מנתח את מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי ההנהגה הישראלית – ובראשן הצורך להבטיח לא רק הישרדות, אלא גם תודעת עוצמה בעיני העולם ובעלי הברית. נסקור את שלבי הלחימה ואת האופן שבו השתנתה האסטרטגיה הישראלית במהלכם, לצד מערכת היחסים המורכבת עם ארצות הברית – משיתוף פעולה הדוק בראשית הקרבות ועד מתחים חריפים לקראת סיומם.

נקדיש מקום מרכזי גם ליחסים בין הדרג המדיני לצבאי: הדינמיקה בין גולדה מאיר לרמטכ"ל דוד ("דדו") אלעזר, תפקודו השנוי במחלוקת של משה דיין, והפערים בתפיסת המצב. נדון גם בשאלת יישום החלטות מועצת הביטחון 338 ו־339 ובהשלכותיהן המדיניות.

בהמשך, נבחן את המעבר מהמלחמה להסדרים המדיניים – כיצד השפיעה הלחימה על הנכונות הישראלית לקדם הסכם, ומה ניתן ללמוד מהסכם הפרדת הכוחות. בתוך כך עולה תובנה מרכזית: כבר במהלך הקרבות הבינה ההנהגה כי לא ניתן להסתפק בהפסקת אש בלבד, אלא יש לחתור להסדר רחב יותר .

לבסוף, נתבונן בשאלות של אחריות, הפקת לקחים ותהליכי חקירה לאחר המלחמה, כפי שעלו בדבריה של גולדה מאיר ובדיוני הממשלה. הפרק מבקש להאיר כיצד הנהגה מתמודדת עם משבר עמוק – לא רק בשדה הקרב, אלא גם בזירה הציבורית והלאומית.

זהו פרק שמבקש לא רק לספר את סיפור המלחמה, אלא להבין לעומק את תהליכי קבלת ההחלטות, הדילמות האסטרטגיות והלקחים ההיסטוריים העולים ממנה.