רב חלבו מספר כי ראה את רב הונא כורך את המזוזה מן המילה "אחד" כלפי המילה "שמע" ועושה את פרשיותיה סתומות. מנהג זה הוקשה מברייתא בה מציין רבי שמעון בן אלעזר שרבי מאיר היה כותב מזוזות על דוכסוסטוס עם ריוח מלמעלה ומלמעלה ועושה פרשיותיה פתוחות. טעמו של רבי מאיר היה שהפרשיות אינן סמוכות זו לזו בטקסט המקראי עצמו. כיוון שרב (רבו של רב הונא) פוסק כרבי שמעון בן אלעזר, הדבר מעורר קושי על הנהגתו של רב הונא.

כדי ליישב את הקושי, מוצע כי רב פסק כרבי שמעון בן אלעזר רק לעניין הריוח (השוליים). אביי מסייע ליישוב זה בכך שהוא מראה שרב נותן תוקף למנהג המקומי, והמנהג המקובל הוא לעשותן סתומות. הגמרא מביאה דוגמה כדי להראות שרב נתן משקל למנהג הקבוע מתוך דבריו שאמר בנוגע לשימוש בסנדל לחליצה - שאפילו עדותו של אליהו הנביא לא תבטל מנהג העם להשתמש בסנדל.

רב נחמן בר יצחק מציע הסבר חלופי לקושי על רב הונא. הוא מסביר את עמדת רבי שמעון בן אלעזר כך שבעוד שמצווה (לכתחילה) לעשותן סתומות, אם נכתבו פתוחות - הרי הן כשרות, והוא קורא את דברי הברייתא כ"אף פתוחות". סיוע לרב נחמן מובא מברייתא האומרת שספר תורה שבלה או תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. מטעם הברייתא ניתן להסיק שאילולא עניין "הורדה" בקדושה, ניתן היה להשתמש בהם למזוזה, ובכך מוכח שניתן להשתמש בפרשיות סתומות, שהרי בספר תורה פרשיות אלו הן סתומות. עם זאת, הוכחה זו נדחית.

הגמרא מעלה שני קשיים נוספים על ההסקה מהברייתא, לפיה אילולא שאלת הורדת הקדושה, ניתן היה להפוך ספר תורה או תפילין למזוזה. הקושי הראשון הוא שתפילין נכתבים על קלף במקום בשר, בעוד שמזוזה נכתבת על דוכסוסטוס במקום שיער. הקושי השני הוא שמזוזה טעונה שרטוט, בעוד שתפילין אינם טעונים שרטוט. שני הקשיים מיושבים.

רב חלבו מציין עוד כי רב הונא לא היה יושב על מיטה שמונח עליה ספר תורה, אלא היה מניח את הספר על כד כפוי (או כרית) על גבי הקרקע. לעומת זאת, רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן מתיר לשבת על מיטה שהספר מונח עליה.

רב יהודה בשם שמואל קובע כי מזוזה שנכתבה כ"איגרת" פסולה. כמו כן, הוא פוסק שתליית מזוזה על מקל או הנחתה מאחורי הדלת היא פסולה ואף נחשבת "סכנה", שכן עליה להיות קבועה "בשעריך". שמואל מפרט כי יש להניח את המזוזה בתוך חלל הפתח.