הגמרא מסבירה את הברייתא באופן שונה מקודם, כדי להראות שאין באמת דעה תנאית לפיה רבי אליעזר סובר שחייבים כרת אם חשבו מחשבת פיגול לאכול דבר שדרכו להקטיר או להקטיר דבר שדרכו להיאכל. הם מסבירים שהברייתא מדגישה מחלוקת משולשת בין תנא קמא, רבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע בשאלה האם במקרה של אדם שחושב להותיר חלק מהדם עד למחרת, האם גם חכמים וגם רבי אליעזר מסכימים שזה כשר, פסול, או שהם חולקים כפי שחלקו במקרה הקודם.

קושי הועלה נגד עמדתו של רבי יהודה מתוך סיפור מרתק שבו עמדתו מוזכרת באינטראקציה בין רבי אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי, ששאל שוב ושוב את רבי אלעזר בן שמוע בנקודה זו ממש. הסיפור נצפה וסופר על ידי רבי יהודה הנשיא כשהלך לבית מדרשו של רבי אלעזר כדי ללמוד את עמדותיו בנושאים שונים או כדי לקנות ממנו חכמה. בסופו של דבר, הקושי מיושב.

מסקנת הגמרא מובילה להבנה שרבי אליעזר פסל קרבן במחשבה לאכול דבר שדרכו להקטיר, כגזירה דרבנן.

המשנה מונה חלקים שונים של הקרבת המנחה שאינם מעכבים. הגמרא מסבירה שכשכתוב במשנה "לא יצק" את השמן כפעולה שאינה מעכבת, זה לא יכול להיות נכון, שכן היא מעכבת. לכן הם מסבירים שזה חייב להיות שזה יכול להיעשות על ידי זר (לא כהן). אולם, הפעולה הבאה במשנה, "לא בלל", חייב להיות מובן כפשוטו, כלומר אינו מעכב כלל, כפי שמוכח מסוגיה אחרת. המשנה במנחות קד ע"א מלמדת שאדם רשאי לנדב להביא מנחה של עד שישים עשרונים בכלי אחד, כי שישים עשרונים יכולים להיבלל כראוי בלוג שמן. עם זאת, אם אדם מנדב שישים ואחד עשרונים, יש להביאם בשני כלים נפרדים, שכן כמות כה גדולה לא יכולה להיבלל ביעילות. רבי זירא קובע עיקרון יסודי: "כל הראוי לבילה, אין הבילה מעכבת בו; וכל שאינו ראוי לבילה, הבילה מעכבת בו". משמעות הדבר היא שכל עוד ניתן בפוטנציאל לקיים את מצוות הבלילה, המנחה כשרה גם אם הבלילה לא נעשתה בפועל. אך אם הכמות כה גדולה (61 עשרונים) עד שהבלילה בלתי אפשרית מבחינה פיזית, המנחה פסולה. מכאן ברור שאין צורך לבלול.

הגמרא מציעה, ולאחר מכן מוכיחה באופן נחרץ, שהמשנה אינה תואמת את דעתו של רבי שמעון הפוסק בברייתא שיציקת השמן היא עבודה של הכהנים. רב נחמן מנסה ליישב את שיטת רבי שמעון עם המשנה, אך רבא דוחה את הצעתו.