מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון האם יציקת השמן במנחה טעונה כהן מבוססת על דרכים שונות בפרשנות הפסוקים בויקרא ב, א-ב. חכמים סוברים שחובת הכהן מוזכרת רק מפעולת הקמיצה ואילך, מה שמאפשר למי שאינו כהן לבצע את היציקה ובלילת השמן. רבי שמעון, לעומת זאת, רואה בלשון החיבור שבפסוק מקשר המאחד את התהליך כולו, מה שמחייב כהן בכל שלב. בתחילה הציעה הגמרא שנימוקו של רבי שמעון מבוסס על הכלל "מקרא נדרש לפניו ולאחריו", אך לאחר שהראתה שבעניין אחר רבי שמעון לא השתמש בעיקרון זה, הוסבר כי האות וי"ו היא שמחברת את החלק הקודם אל הכהן.

רב מסביר כי הופעת המילים "תורה" ו"חוקה" בפסוק מסמלת שכישלון בביצוע פרט מסוים בדיוק כפי שתואר מעכב את הקרבן כולו. דרך סדרת קושיות מנזיר, תודה, מצורע ועבודת יום הכיפורים, הגמרא מתקנת הבנתם בדבריו: אם נעשה שימוש באחד המונחים, הדבר מעיד שמדובר בפרט מעכב. עם זאת, לאחר העלאת קושי מכלל הקרבנות, הם מתקנים את דברי רב עוד פעם: המילה "חוקה" הוא האינדיקטור העיקרי לעיכוב, בעוד שהמונח "תורה" לבדו אינו כזה.

חזרה על עניין משמשת כסימן נוסף לעיכוב בעיני רב, הטוען שכאשר התורה חוזרת על נושא מספר פעמים, זהו דגש על כך שהפרט מעכב. הוא חולק על שמואל בשאלה האם הכרחי שהקמיצה תתבצע ביד דווקא. רב מחשיב את השיטה כמעכבת משום שהיא חוזרת בהקשר של חנוכת המשכן. שמואל, לעומת זאת, סובר שאירוע היסטורי חד-פעמי אינו מהווה מקור מחייב לדורות הבאים.

קושי מועלה נגד העיקרון של רב שאם התורה מזכירה דבר פעמיים, זה מעכב, שהרי פעולת ההגשה (הבאת המנחה למזבח) כתובה פעמיים בתורה ובכל זאת מופיעה במשנה כפרט שאינו מעכב. הגמרא משיבה ומסבירה שהאזכור השני נדרש למטרה אחרת – לקבוע את המיקום המדויק על המזבח אליו יש להביא את המנחה.