חילי טרופר רוצה שהמפלגה שלו תהיה בשלטון, ושבני גנץ יהיה ראש הממשלה ומוכן לעשות הרבה הרבה כדי להגיד לשם, אבל לא הכל.

מצד אחד הם מרכז קיצוני, שאמונים על איחוד והכלות, אבל גם להם יש קווים אדומים עליהם לא יתפשרו, במיוחד בנושא הגיוס.

חילי ושי מנהלים דיון עומק בסוגיית הטוב והרע בחיים ובמדינה שלנו, כאשר מבחינת חילי הרוע אמנם נוכח ובלתי מוכחש, אבל זהו המיעוט, יש הרבה דרכים להילחם בו וממילא הרוב איננו שם.

חילי טוען ומדגים את הטענה הבסיסית שלו, לפיה הפוליטיקה האמיתית נעשית בשקט בחדרי חדרים ולא בצעקות מעל בימת המליאה.

ואם הוא בוחן את 6 השנים שלו בכנסת כחבר כנסת ושר, אז נכון שהוא לא בדיוק דונלד טראמפ, אבל הנחישות וחוסר הפחד שלו תביא אותו למקומות שהוא חושב שצריך להגיע.

כחבר בממשלות נתניהו בכלל ובזאת שהוקמה אחרי אסון אוקטובר 2023, מספר חילי על התהליכים מאחורי חלק מההחלטות הגדולות שנלקחו שם בשנה האחרונה ומתגונן מהטענה החוזרת והישראלית מאוד לפיה הוא וחבריו נאיביים, או סתם פראיירים.

וגם: איך נוצר החיבור עם בני גנץ?

מה המשחק של הפועל ירושלים שהוא הכי זוכר?

מה ההבדל בין אופטימיות ותקווה?

אילו רגעים בשנה האחרונה נתנו לו את התקווה הכי גדולה?

ולמה המקום הנכון והיחידי עבורו ועבורנו הוא רק בישראל?