בשיחה נשווה בין הכישלון האירופי לבין מודל "כור ההיתוך" האמריקאי בניו-יורק, ונשאל את השאלה שלא ישאלו אנשים מנומסים מידי:
האם רב-תרבותיות היא חלום יפה על דו-קיום, או מתכון לאסון שבו תרבות אחת מוחקת את השנייה?

אז כיצד מנגנונים של הונאה עצמית מאפשרים לאנשים נורמטיביים להצדיק פשעים נוראיים? ומי באמת האשם המוסרי הגדול יותר – זה שביצע את הפשע, או אלו שידעו ושתקו?

וגם:
הפער שבין חוק לאתיקה: הדיון הסוער סביב "הקוד האתי" של פרופ' אסא כשר – האם פוליטיקאי או איש ציבור ששילם את חובו לחברה (חוקית) ראוי לחזור להנהגה (מוסרית)?

תרבות הטיוח: כיצד ההצדקה של "כולם עושים את זה" (או "כולם חותכים בפקק") הופכת למדרון חלקלק שסופו אסון.

הצטרפו אלינו לעונה השנייה!

בפרק השני שלנו על ש"י עגנון, אנחנו צוללים לאחד הסיפורים המטלטלים ביותר שלו, "והיה העקוב למישור". גבר שחוזר לביתו לאחר היעדרות ארוכה, ומגלה שאשתו, שחשבה אותו למת, נישאה מחדש וכעת מחזיקה בתינוק.הגבר ניצב בפני דילמה אכזרית: אם יגלה את האמת, הילד יוכרז כ"ממזר" וגורלו ייחרץ. אם לא, הוא יעבור עבירה חמורה כשיגרום לממזר לבוא בקהל ישראל.

מכאן, אנחנו יוצאים לדיון מרתק על הפער המסוכן שבין "אמת עובדתית" ל"אמת משפטית". ד"ר יניב גולדברג משתף בסיפור אישי מבית הדין על ניסיון למנוע רישום ילד ב"פנקס הממזרות" וממחיש כיצד הדילמה של עגנון היא מציאות משפטית יומיומית.

האם המשפט, בניסיונו ליישר את העקום, לפעמים גורם לאסון גדול יותר? ומה קורה כשהבחירה האנושית והמוסרית היא דווקא להשאיר את האמת קבורה?