מילים אחרונות

בגיל 4 אלון שפהרד כמעט מת. מאז הוא מחפש את האמת.

כשהדלקתי את מכשיר ההקלטה, חשבתי שאני הולכת לראיין אדם בסוף חייו.

כבר מתחילת השיחה נחשפתי לחוכמה של אדם שכל חייו חיפש את האמת הנצחית ועכשיו, בסוף הדרך, ממשיך לתרגל אותה.

זה פרק שנותן הצצה לעולם של אלון וגם לעולם שלנו, אל מעבר למה שנראה לעין.

אלון נמצא בסוף חייו, ואני זוכה ללוות אותו בתקופה הזאת.

הוא מספר על חוויית כמעט מוות בגיל 4, על התגלויות בשדה הקרב ביום כיפור, על מסע באירופה ועל הקומונה של שנות ה-70 שבה התחיל לעשות מדיטציה עם הגורו מהראג'י.

מאז, כבר 52 שנים, הוא עושה מדיטציה כל בוקר.

בפרק:

• ייעוד, ומה בין עדינות לייעוד
• מה מטרת האנושות, מה הסבל שלנו ולאן אנחנו יכולים להגיע
• אלוהים כאמן שרוצה לחוות את היצירה שלו דרך האדם
• הקשר בין האלוהות לתא בגוף שלנו
• איך עושים מדיטציה ומתחברים כשהמוות מתקרב והגוף כואב
• שני המדדים שמראים כמה אנחנו קרובים לעצמנו, או רחוקים ממנו

"מילים אחרונות" הוא פודקאסט על החיים, מנקודת המבט של סוף הדרך.
מגישה: עינת גוטפריד, אחות פליאטיביתeinat-gottfried.com

פרק 11. "מירוץ של חצאי מטר"- שיחה עם ראובן אולמנסקי, אבא של אסף ז"ל.

אסף היה בן 15 כשהמצוקה הנפשית שלו הגיעה, בפתאומיות, דרך בית הספר.

מאותו יום, אבא שלו, ראובן אולמנסקי, נכנס למירוץ שלא נגמר.

להתקדם עוד חצי מטר ועוד חצי מטר ולשמור על אסף ברוחב הפס שמשאיר אותו בחיים.

ראובן הניח בצד את הקריירה שלו ובמשך שנתיים היה צמוד לאסף בבית.

אחר כך עבדו יחד עשר שנים בעסק המשפחתי.

היו מסלולי טיפול ומנהל בית ספר שהצליח לראות את אסף כאדם ולא כבעיה.

היה תואר בפסיכולוגיה ולימודי סייבר מתוך מחלקה פסיכיאטרית.

והייתה שתיקה.

"בונקריסט", כך ראובן קורא לבן שלו, שכמעט לא סיפר לאיש מחוץ למשפחה עד כמה קשה לו.

לאורך כל הדרך הייתה תקווה שימצאו יחד דרך לחיות לצד הכאב.

בגיל 42 אסף נפטר בהתאבדות.

אחרי שנים של הסתרה, ראובן בחר לדבר.

הוא עושה את זה בשביל עצמו ובשביל הורים שנמצאים עכשיו באמצע המירוץ הזה עם הילד שלהם.

הוא מספר איך הניסיון להבין את אסף שינה אותו, כאבא וכאדם בעבודה.

איך חיים שנים של ניהול סיכונים, כשמחוץ לגרעין הקרוב כמעט אף אחד לא יודע.

הוא מספר על הפעם הראשונה שבה חשב שאסף מתבדח איתו ופגש אותו אחר כך בבית החולים.

ועל מה שבא אחרי. איך מחזיקים מרחב בריא אחרי ניסיון אובדני.

ויש בבית גם אחות, עדי. שהייתה בת 11 כשהכול התחיל וגדלה בבית שבו אח אחד צריך כמעט את כל תשומת הלב.

ויש הורים, שצריכים איכשהו לשמור גם על עצמם, שנה אחרי שנה.

ראובן שואל את השאלות שהורים רבים שואלים בשקט.

מה גורם למחלת נפש להתפרץ?

מה הוא חושב על הפסיכיאטריה?

איפה מתיישבים האשמה והכעס ואם הם בהכרח שם?

והאם אבא יכול להיות שמח כשהבן שלו כל כך עצוב?

הוא מספר על חודשיים שבהם המצב החמיר, על הימים האחרונים ועל הרגע שבו הבין כשאסף לא ענה לטלפון.

ועל מה שנעלם עם אסף, מעבר לאסף עצמו.

ובסוף, שיחה על הנצחה. בשביל מי ולמה.

ואיך אחות מנציחה את אחיה דרך היצירה שלה.

זו שיחה קשה ויש בה הרבה אהבה.

כשראובן מספר את הסיפור, הוא פותח אצל כולנו עוד מקום.

האזנה נעימה ומשמעותית♡

עד גיל 3 זוהר היה ילד ככל הילדים.

ואז, ביום שישי בערב, באמצע ארוחת שישי, יצאה לו בלוטה בצוואר.

ביום ההולדת הרביעי שלו הגיעה הבשורה המרה.

חצי שנה של טיפולים אינטנסיביים. ואחריהם, הרגע שבו אמא רואה שוב את הבלוטה, ומה עובר עליה באותה השנייה.

המחלה לא התנהגה באופן רגיל, ולכן נפתחה פרצה של תקווה: אולי יימצא טיפול לא רגיל.

שלוש התפרצויות לקחו את המשפחה כולה לעשייה, לבתי חולים ולטיפולים.

ובפעם הרביעית התקבלה ההחלטה שאף הורה לא רוצה להגיע אליה: לחזור הביתה ולהפסיק את הטיפולים הרפואיים הקונבנציונליים.

בשיחה מספרת סיגל על הרגע שבו הבינו שהם נכנסים לשדה של ניסויים, ועל ההבנה הקשה מכולן: זוהר הולך למות, והטיפולים גורמים לו לסבל.

"אם אני אוהבת אותו, אני צריכה לעשות את מה שהכי טוב בשבילו, וזה לשחרר אותו."

ההורים החליטו להפסיק את הטיפולים ולחזור הביתה, לאפשר לזוהר ולמשפחה זמן של קרבה עמוקה, לפני לכתו מן העולם.

כשזוהר נפטר, שחר אחיו היה בן 7.

איך מתמודדים עם ילד חולה ועם אח בו-זמנית?

איך מתייחסים לאח של ילד חולה כך שעדיין ירגיש שרואים אותו?

עד ערב לפני מותו זוהר שיחק עם חברים. סיגל מספרת על הערכתה להורים שהביאו את ילדיהם לשחק איתו, בידיעה שבקרוב הילד שלהם יתמודד עם מותו של חבר קרוב.

בערב האחרון שיחק זוהר עם אחיו בבית, ושחר, בן 7, נפרד מאחיו באהבה, בחדר השינה של הבית.

אחרי האובדן סיגל מצאה לעצמה דרך רוחנית.

זוהר נהפך לחלק מהעולם: בעלה נושר, ברוח, בדולפין.

סיגל מספרת גם איך כלי AI הראה לה איך אולי היה נראה זוהר בגיל 28, ומה עושה לאמא מפגש כזה.

עוד שאלות שכל הורה שכול מכיר: מה עונים כששואלים "כמה ילדים יש לך?"

ואיך מרגישה אהבה לילד מת?

זהו פרק חשוב להורים שמאבדים את ילדם, לכל מי שאיבד בעבר ונושא בתוכו את כאב האובדן של הדבר היקר ביותר בעולמינו. הילד שלנו.

ועבורינו, החברים, בני המשפחה והסביבה שמלווה משפחה במסע השכול.

"היום כשאני מרגישה אותו, אני מרגישה את הגעגוע ואת השמחה שהוא הביא, אומרת סיגל בחיוך.

האהבה לא הולכת לאיבוד 💞

נפגשתי עם דב בן ה 96, לשוחח על החיים ועל המוות.

על מה הופך אדם לטוב ומה הדבר החשוב ביותר בחיים.

לדב יש מחשבות בהירות וגוף חלש. לדבריו, הגוף בגד בו.

היו לדב חיים מלאים וטובים, מעוגנים באהבה גדולה לתמר אשתו.

היום, דב מבקש מכל רופא שפוגש, שיעזור לו לסיים את חייו.

הוא לא מפחד מהמוות. לדבריו, המוות הוא חלק טבעי מהחיים וטוב שהוא נמצא בסופם.

לצערו, אף רופא לא ממלא את מבוקשו.

שוחחנו על 66 שנות זוגיות, על משפחה, על זקנה ועל מה נשאר בסוף.

מוזמנים להקשיב לזקן השבט, החכם וטוב הלב ♡

שיחה עם דפנה נוימן, מלווה רוחנית, מנחת קבוצות ומורה לטכניקת אלכסנדר.מלווה אנשים בתקופות של מחלה, סוף חיים והתמודדות עם אובדן.הדרך המקצועית שלה אל עולם הליווי הרוחני צמחה מתוך הסיפור האישי שלה.דפנה איבדה את בעלה, ד״ר אביה נוימן, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.בהמשך היא כתבה את הספר "גם כי אלך", המבוסס על הדברים שכתב אביה בתקופת המחלה שלו ועל המסע המשפחתי שלהם.דפנה מספרת שדווקא אחרי שאביה מת, הקשר ביניהם המשיך להשתנות ואפילו להתפתח. היא שומעת אותו בתוכה, מדברת איתו, מרגישה את נוכחותו. אחרי מותו נפתח בפניה גם עולם שלם של ציפורים, שהפכו עבורה לדרישות שלום ממנו.לפני מותו אביה כתב לה שהוא מאחל לה זוגיות ומשפחה חדשה.וכשהגיעה אהבה חדשה, נולדו שאלות מורכבות:האם לאהוב שוב זו בגידה באדם שאהבנו ומת?מה קורה לאבל כשנכנסת לחיים זוגיות חדשה?איך בונים משפחה חדשה כשיש ילדים שאיבדו אבא?ואיך נותנים להורה שמת להמשיך להיות חלק מהמשפחה מבלי שהעבר ימנע מהחיים החדשים לצמוח?דפנה מספרת איך הם חיפשו בית שיהיה בו מקום לכולם, לנוכחים וגם לאלה שכבר אינם. ואיך אפילו החתונה החדשה הכילה באותו רגע ממש התרגשות גדולה, געגוע ואובדן.דיברנו גם על ילדים ועל אמת.על האמונה של דפנה "שילדים מריחים שקר ומריחים אמת״ ושכשאנחנו משנים את האמת כדי לחסוך מהם כאב, לפעמים אנחנו דווקא משאירים אותם לבד עם מה שהם כבר מרגישים.ועל אבל שהוא הרבה יותר מהגעגוע לאדם שמת.הוא גם האבל על מי שהיינו איתו, על המשפחה שהייתה, על העתיד שחשבנו שיהיה.ואולי יותר מהכול, זו שיחה על האפשרות להמשיך לחיות ולאהוב בלי להפסיק לאהוב את מי שמת.דפנה אומרת שלאבד בן זוג זו ריצה למרחקים ארוכים.ואת הריצה הזאת לא כדאי לעשות לבד.״כולנו רקמה אנושית אחת ואנחנו זקוקים אחד לשני. בטח ברגעי משבר.״

רגעי סוף החיים מביאים איתם חיבור עמוק, נקי מרעשי החיים.

בפרק החדש של "מילים אחרונות" ישבתי לשיחה מרתקת עם האח איאד אבו סארה.

איאד עובד כאח מומחה קליני בגריאטריה ומרכז קורס מומחיות קלינית בכירורגיה בבית החולים הדסה הר הצופים, שם הוא פוגש אנשים ברגעי סוף חייהם, על בסיס יומיומי.

דרך מבטו של האסלאם על סוף החיים, על רגעי הגסיסה ועל מה שמעבר להם, נחשפת הליבה המאירה של הדת.

תפיסה שאינה עוסקת רק במוות, אלא מעניקה משמעות עמוקה, מחזקת ומקדשת את החיים עצמם.

כשהתעמקנו בריטואלים ובמסורות, נחשף חיבור עמוק ומרתק בין האדם לאלוהים שלו.

• ברגע האחרון של חייו מכוונים את פניו של האדם אל הכעבה, מלווים אותו בפסוקי קוראן המפארים את האל, מזכירים לו ללכת בדרך הטובה לצד ההכרזה "לא אילאה אלא אללה" (لا إله إلا الله ) ובקשת סליחה כדי שיצא מהעולם נקי מחובות.

  
  

  מתן חשיבות לכבוד המת דרך הקפדה על כך שהאדם יובא למנוחות בצורתו היפה ביותר, תוך שמירה קפדנית על צניעות, עטיפה בחמש שכבות תכריכים מבד לבן, ונשיקת פרידה אחרונה במצח ככבוד אחרון.

• את יום הדין ותחיית המתים מתאר איאד כרגעים שבהם סיפור הבריאה מגיע לשיאו. יש מי שניגשים אליו בחרדה ויש מי שמקבלים אותו בשמחה אדירה.

  התבוננות זו פותחת פתח להבנה אנושית רחבה על האופן שבו אנשים, כשהם מתקרבים לסוף דרכם, בוחרים לא פעם לשוב אל עוגני האמונה והרוח.

בנוסף ללימוד החשוב שאיאד מביא איתו על תפיסת האיסלאם ברגעיו האחרונים של האדם, השיחה מעניקה גם מסר חשוב ופרקטי לצוותים רפואיים וטיפוליים על איך להתנהג ברגישות עם מטופלים מוסלמים, ומזכירה לנו אמת אחת פשוטה: אדם טוב הוא אדם שעושה טוב לאחרים.

מאחלת לכולנו להקשיב לפרק מתוך סקרנות וכבוד ♡

זו זכות גדולה לפגוש אשת מקצוע מהתחום ומיד להרגיש שאנחנו מדברות את אותה השפה.

כך הרגשתי בשיחה עם הילה אשחר.

כשהזמנתי את הילה להתארח, ביקשתי ממנה שניצור יחד פרק ארוז כמתנה.

פרק שייתן לכל מי שמאזין הבנה רחבה ועמוקה על תקופת סוף החיים, מה שיאפשר התמקמות בריאה יותר מול המוות.

הליווי הרוחני הגיע להילה כבר בגיל 12, כשישבה ליד מיטתו של סבה החולה, אחזה בידו וידעה שזו תהיה פגישתם האחרונה.

מאותו הרגע החלה דרך חיים של חיפוש אחר משמעות דרך ריקוד, יוגה, טאי צ'י, תיאטרון, אמנות, רפואה סינית וטכניקות ריפוי שונות, עד שהגיעה אל עולם הליווי הרוחני, שבו היא עוסקת כבר שנים רבות.

כיום הילה מלווה אנשים ומשפחות ברגעים המורכבים ביותר של החיים. מאובדן היריון, דרך מחלות קשות, מוות והתמודדות עם אובדן.

היא מדריכה ומכשירה מלווים רוחניים, מנחה קבוצות תמיכה ומלווה אנשים בארץ ובעולם.

אומרת הילה: "המוות הוא השיעור האחרון שמאיר את כל תחומי החיים."

לאורך השיחה דיברנו על איך ניתן לעבור מהמציאות הדחוסה, הכואבת והמצומצמת, איתה נפגשים כשהמוות נהפך לעובדה ולא לתאוריה, אל מציאות שיש בה יותר מרחב, קבלה, חופש ולימוד עמוק על מהות המוות לחיים.

לא משום שהכאב נעלם, אלא משום שהאופן שבו אנחנו פוגשים אותו משתנה.

שתינו מחזיקות את אותה אמונה עמוקה: שכל אדם זקוק שיראו אותו, יכירו בכאבו ושברגעים האחרונים של החיים אפשר למצוא משמעות, חמלה ואהבה.

אני מאחלת שההאזנה לפרק תרחיב את התפיסה שלנו על סוף החיים, תרגיע את ליבנו ותעניק לו שקט.

עינת ❤️

לפעמים, החיים לוקחים אותנו למקומות שאי אפשר לתכנן, אל קצוות של תהום שנדמה שאי אפשר לחזור מהם.

בפרק החדש של מילים אחרונות, אני מארחת את יעל כהן, אמא של רומי, שנהרגה באסון השטפון בנחל צפית ב 2018.

יחד עם רומי, נהרגו עוד שמונה נערות ונער.

זהו סיפור על אמא שמקבלת את הבשורה הקשה ביותר שאמא יכולה לקבל.

על שמונה שנים של מאבק בבית המשפט.

על אישה שהרגישה שהיא מאבדת את עצמה בתוך הכאב, על גוף שקרס בחופשה רחוקה ועל רגע אחד של התעוררות מניתוח, מתוך מורפיום, שבו הצעקה הראשונה הייתה השם של רומי.

באותו הרגע, הפנימה יעל את עומק האובדן ועומק השבר שהיא חווה מול החסר של בתה אהובתה ומול בני האדם ככלל.

יעל בחרה להישיר מבט אל המקום הכי כואב.

לפגוש את האחראים לאסון- מנהל המכינה ואת המנהל החינוכי שיצא איתם לטיול, ממנו רומי לא חזרה.

יעל מתארת את התהליך כמו ניקוי של מוגלה, כמו התרת פקעת חוטים סבוכה, חוט אחרי חוט, בדרך חזרה לעצמה ובדרך להבנה שדווקא במקום הכי שבור, יש הזדמנות לתיקון.

יעל היא אישה שמובילה שינוי חברתי עמוק הנוגע באחראיות שלנו כלפי הבריות, בקשר בין הקורבן לאשם, בשאלה מה הוא עונש ראוי ואיך מתחת ומעל הכל, אפשר ונכון לבחור בחיבור ובאהבה.

מנהיגה ללא דגל וסלוגנים, אלא עם מילים עמוקות, נוגעות, חכמות ויקרות מפז.

יעל בנדיבותה, פתחה את ליבה ואפשרה לנו לעבור איתה מסע לריפוי.

לא יכולתי להוריד שום חלק מהפרק, כי כל אחד מהם מביא אותנו לשלב הבא.

כל חלק משמעותי עבורנו להבין איך אמא שאיבדה את עולמה, בוחרת לחזור ולפתוח את ליבה.

הפרק והריפוי שהוא יביא, מוקדשים לרומי כהן ז"ל.

בסוף הפרק תשמעו את השיר שנכתב לרומי, לאחר מותה.

יהי זכרך רומי, מבורך ומרפא 🤍

בתרבויות מסורתיות, לזקני השבט היה מקום של כבוד.הרי הם אלו שצעדו בשבילי החיים, אלו שחוו את המשברים והשמחות ששזורים בחיים עצמם.הם אלו שגופם וקולם נחלש, ולכן כדי לשמוע את חכמתם עלינו לעצור, לנשום עמוק ולאט, ולהקשיב בלב פתוח ובסבלנות – כי המילים שלהם הן אלו שיראו לנו את הדרך, ברמה האישית והחברתית.

בדיוק במקום הזה פגשתי את יהודית.ליוויתי אותה בתקופה האחרונה לחייה בהוספיס בית. היא התמודדה עם מחלה קשה בגיל מבוגר, והגוף היה עייף וחלש מאוד.ולמרות זאת, מתוך החולשה, יהודית ביקשה להעביר מסר. היא רצתה לדבר על החיים של האדם המבוגר בתרבות שלנו, על מה שבאמת חשוב, ועל מה שהייתה רוצה לבקש מהקהילה, מהמשפחה, ומהחברה שלנו.

הקלטנו את השיחה הזו ברגישות רבה. המשפטים שלה היו קצרים, פשוטים, נטולי יומרות – כי זה מה שהכוח הפיזי אפשר לה. לא היה לה קל פיזית, אבל הנחישות שלה להשמיע את קולה לפני הפרידה הייתה גדולה מהכל.כששומעים את יהודית, מבינים שמתחת למעטפת של הגיל והחולי מסתתרת תובנה עמוקה על הזכות לכבוד, על הצורך בראייה אנושית, ועל הפשטות שבה אנחנו יכולים להיות עבור זקני הקהילה.

יהודית נפטרה כחודש לאחר ההקלטה, והמילים שלה נשארו עבורנו כמצפן.אני מזמינה אתכם להקשיב ליהודית בלב פתוח 🩷

צילה היא אישה הנושאת בתוכה עולם שלם של סיפורים, טקסים וחוכמה שעברה מדור לדור בקהילה היהודית־אפגנית.

דיברנו על סב עיוור שלימד אותה להקשיב לעץ התות וללמוד על מהות מחזוריות החיים, על סבתא שהייתה מיילדת נשמות, על טקס עתיק שבו אדם נשאל מהו הנקטר שהפיק ממסע חייו, ועל נשים שליוו לידות ומוות מתוך אותה הבנה עמוקה שאלו שני שערים של מעבר.

זו שיחה שמגיעה מעולם עתיק וחכם, על שושלת, על משמעות, ועל מה שנשאר מאיתנו אחרי שנים של חיים.

בתוך עולם שהולך ונעשה מהיר ובודד יותר, זו תזכורת לכוחם של טקסים, של קהילה, ושל חכמת זקני השבט שהלכו את הדרך לפנינו ולנו הזכות ללמוד מהם ♥