השיעור הוא שיעור סיכום לסדרה על הנביאים האחרונים. בשיעור נבחן ממבט-על את הסגנון של הנביאים האחרונים לעומת הראשונים, את ההבדלים הפנימיים ביניהם, והמשותף להם כחותמי תקופת הנבואה (הראשונה) בעם ישראל.

בשיעור היום נעסוק בשלושת פסוקי החתימה של ספר מלאכי. נבחן אותם מכמה פרספקטיבות: פירוש פשט הפסוקים, הפסוקים כחותמים את ספר מלאכי, כחותמי חטיבת הנביאים בתנ"ך ולקראת סיום עידן הנבואה והמעבר לכתובים.

אנחנו נמצאים בנבואה הלפני-אחרונה של ספר מלאכי. בהמשך לשיעורים הקודמים, גם הנבואה של היום בנויה במבנה הדיאלוגי שכבר הספקנו לראות כמה פעמים במהלך הספר. הנושא בנבואה הוא השכר לצדיקים והעונש לרשעים (והסנכרון המעניין ביניהם), בנוסף לסגירת מעגל עם כמה נבואות אחרות.

לאחר שבשבוע שעבר עסקנו בדיאלוג בין עם ישראל לקב"ה בנושא הוגנות המשפט המופיע בתחילת הפרק, ולאור העובדה שגם סוף הפרק סובב סביב נושא זה - היינו מצפים שהנבואה האמצעית תישאר באותה המגמה. אך למרבה הפלא, הנביא חורג לנושא לא קשור לכאורה - תרומות ומעשרות. מה הקשר שלהן לנושא שלנו, ואיזה מסר הן מביאות איתן?

בדומה לשאר ספר מלאכי, הפרק הזה גם כן מתחיל בטענה שיש כביכול לעם ישראל כלפי הקב"ה, וממשיך בדיאלוג ביניהם. הטענה של עם ישראל בתחילת פרק ג' היא שבמציאות הנוכחית הם לא רואים את המשפט של הקב"ה מתבצע. כמו שנראה בהמשך הפרק - הקב"ה יתקן לבסוף את המצב, אולם עם ישראל יצטרך לעבור בעצמו תיקון משמעותי לפני כן.

בשיעור הקודם עסקנו במחצית הראשונה של הדיאלוג, כביכול, שמתרחש בין עמ"י למלאכי בנוגע לנישואי הנשים הנכריות, שרואה בחטא הזה בגידה ממש. בשיעור הנוכחי אנחנו ממשיכים בביקורת הקשה של מלאכי נגד מי שמגרשים את הנשים שלהם בגלל סיבות חיצוניות למדי, ובתיאור ההשלכות של מי ששוכחים את הברית הבסיסית בחיים שלהם.

בשיעורים הקודמים עסקנו בהדרדרות ובביקורת של מלאכי על הכהנים והמקדש. אך בשיעור זה לא נעסוק באף אחד מאלה, אלא בביקורת חדשה/ ישנה: על התבוללות עם נשים נכריות. בביקורת שלו מלאכי משלב יסודות דתיים עם יסודות לאומיים, ובמהלך השיעור נבחן עוד מקרים שבהם עם ישראל עמד בפני סכנת התבוללות וכיצד הוא הגיב להם.

לאחר שבשיעור שעבר פתחנו בביקורת על הטכנוקרטיה של הכהנים במקדש, נמשיך בה גם השבוע. בפרק ב מלאכי ממשיך באזהרה לכהנים מאי-מילוי התפקיד שלהם כיאות, ובפירוט ההשלכות החמורות של העניין הזה - תוך רמיזה ברורה למקורות הרלוונטיים לכך בתורה. אולם בתוך התוכחה החמורה, ניווכח לדעת ששורש הקלקול - הוא גם שורש ההזדמנות והפוטנציאל לתיקון.

בשיעור זה נתחיל את ספר מלאכי, האחרון מנביאי בית שני - ובכלל. הפרק הראשון בספר כולל שתי נבואות: הראשונה - על יחסי אהבה ושנאה ועל היחסים בין עשיו ליעקב, והשניה - ביקורת חריפה על מקריבי הקרבנות שעושים זאת מתוך יחס שגוי כלפי ה'. לכאורה, שתי הנבואות שונות לגמרי אחת מהשניה - אך במהלך השיעור נראה שהן קרובות אחת לשניה יותר מכפי שנדמה.

פרקים ז'-ח' בזכריה מורכבים ממספר מבנים שעוסקים בביטול הצומות. בשיעור זה נראה שזכריה מוסיף עוד מספר פסוקי חיזוק לעם העוסק בבניין, לפני שהוא מבשר על הפיכת ימי הצום לימים טובים לעתיד לבוא. האם התשובה השניה היא המשך של התשובה הראשונה, או סותרת אותה? ומה משמעות פסוקי הסיום האוניברסליים למדי, כאשר הם באים על גבי נבואה "מציאותית"?