המן יורד לתחתית המדריגה ומרדכי עולה להיות המשנה למלך. ברגע המהפך מתברר שהקב"ה מסובב הכל - איך הצדיקים חוזרים למקומם הראוי למעלה גם כשבעולמנו נראה שהם חלושים, איך הרשעים באמת שייכים לתחתית המדריגה.

בכלל - המבט שלנו עשוי להיות פעמים רבות הפוך מעומקם האלוקי, ודווקא המבט שמגלה את ההסתרה הוא המבט שחושף את הסדר הנכון, את המקום האמיתי של דברים ולא כפי שהם נראים במציאות שלנו - בהיפוכם.

השפת אמת לקראת פורים מדבר על כוחו של עמלק כמקרר את החמימות הפנימית, ככח שמחזיר אותנו כל הזמן לעשייה אלוקית נטולת חיים, עשייה מתוך היותנו כפויים תחת להר שנכפה כגיגית.

פורים הוא חג של חסד פשוט, חג מלא חיים - מלא שמחה, מלא בכוחות חיים - ובקשתו העמוקה היא לרומם את העשייה הרוחנית שלנו למקום של רצון ושל אהבה, עשייה מגדול הקשר שבינינו לבין הקב"ה.

בשושן ישנה רדיפה נוראית של יהודים, ומרדכי היהודי נודע בגדולתו בעיקר בשל עמידתו על האמת, הכרזתו שהוא יהודי תוך הרמת ראש - על אף שדבר זה הוא לא קל בתקופה של רדיפה.

אסתר בתוך בית המלך - מונהגת על ידי מרדכי, הוא אומר לה והיא עושה.

אלא שיש מהפך, 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי', אסתר הופכת למנהיגה - היא מכתיבה את הטון ואת התכנית.

מרדכי הוא נחוש והתכנית שלו מעמידה את כל העולם בעבר אחד ואותו מהעבר השני. אסתר לעומתו לא יכולה לעמוד לבדה היא צריכה לעמוד עם כל היהודים בגבה - ובנקודה הזו שאסתר מנהיגה, אסתר שולטת בתכנית ההצלה - אז חל המהפך של כל המגילה ומתחילה לבצבץ גאולת פורים.

השאיפה הגאולית היא שאיפה לחיים של יציבות, לתנועה מתמידה וקבועה אל הקב"ה, לחיים שאין בהם הפתעות ומהפכים.

אלא שמבט ריאלי על המציאות מגלה שלא תמיד יש אופק, לא תמיד אפשר פשוט לנוע קדימה, פשוט להמשיך להיבנות - לפעמים נתקעים.

במקום שבו נתקענו, יש מבוי סתום - אנו זקוקים למהפך, אנחנו זקוקים לכח מתפרץ שיפרוץ משהו חתום. איך מכילים את הדיסוננס שבין השאיפה והבקשה ליציבות והתמדה, ובין הבקשה שלא להיתקע? איך נשארים פתוחים לאפשרות של היפוך ולאמונה שהוא עשוי להיות חלק מתנועה של בניה ולא של תחליף והחלפת הדרך הקודמת?

תענית אסתר היא רגע של זיכרון והתחברות למעשי אסתר ויהודי שושן - רגע לפני אובדן הדעת ווהתעלות של 'עד דלא ידע'.

אלא שמבט אחר עשוי ללמד שזיכרון התענית הוא הוא זיכרון הנס - עם ישראל היה ישן, וכמו תמונת מראה -גם הקב"ה 'ישן' כביכול ונותן לכיליון של עם ישראל מקום. אבל אז חל רגע של היפוך - עם ישראל מתעורר, מכריז תענית ופועל כדי להתקרב לקב"ה - זכרון התענית הוא זיכרון הנס כי ההיפוך של יחסם של בני ישראל - המעבר לאקטיביות הוא הוא גורם לרווח ולהצלה - הוא הוא מחולל את הנס.

כל היפוך קשור בבעיה עמוקה שמעוררת חרדה, חרדה שעשויה להניע משהו באדם - לעורר אותו למאמץ לפתור את הבעיה, ובסוף - בשעת הפתרון - בשעת ההיפוך - תבוא גם שמחה גדולה.

התנועה הזו היא תנועה פרטית וכללית - היא שייכת לאנשים רבים שיש להם בעיות או מורכבויות בחיים, ושייכת גם לקהילות ומדינות - יש בעיות, יש מתח מהבעיה, ורצון לצלול לעומק הבעיה כדי לפתור אותו. לפעמים הפתרון יבוא בקלות, לפעמים במאמץ רב ובזמן ארוך - אבל אז, ברגע שהוא מגיע - יש תפנית, יש היפוך.

בדרך כלל בהיפוך - עומק הירידה הוא עומק העליה. דווקא גודל הקיצוניות מקפיץ לקיצוניות ההפוכה. אולי זוהי גם כוונת חז"ל במאמרם - במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד - דווקא מהמקום הנמוך שבו עמד בעל התשובה וממנו חזר בתשובה - דווקא מתוכו הוא מגיע למדריגה גבוהה ממדריגת הצדיקים. כך הוא גם סיפורם של ר' אליעזור ור' עקיבא.

לתפיסה שאומרת שככל שנרד יותר נמוך נעלה יותר גבוה ייתכנו מחירים גדולים - האדם עלול להפיל עצמו למקום נמוך או לפחות לאשר אותו אישור פנימי, שכן המצב הנמוך והמדרדר הוא שיאפשר היפוך ועליה.