חכמים לומדים מחנה שהמתפלל צריך לכוון, לחתוך בשפתיו, ושלא ישמיע קולו בתפילתו. הרב הסביר שאצל המהרל יש ענין שתהיה התאמה בין המעשה החיצוני לעולמו הפנימי של האדם. לכן המשמיע קולו בתפילתו הוא מקטני אמנה כיון שהשמעת הקול היא גילוי של דבר קיים מה שאומר שהאדם מאמין שבקשותיו ימולאו במובן הפשוט, במקום להבין את המשמעות העמוקה של הבקשות שנועדו לחזק בו את תחושת התלות ב-ה' ע"י גילוי רצונו העמוק של האדם להידבק בבוראו כאשר כל בקשותיו הקטנות הן ביטוי של אותו רצון עליון שנעוץ באדם כיון שלאדם יש שורש נעלה בעליונים משם מגיע אותו רצון עליון. לפי זה לוואי שאדם יתפלל כל היום זו מעלה כיון שהוא חי בתחושת תלות מתמדת. 

לבסוף הרב עסק בבעיה של המגביה קולו שהוא כמו נביאי השקר שהיו קוראים בקול גדול לכוחות טומאה שיענו להם. ולפי זה הראה הרב שהכיוון של התפילה הוא התעלות מדרגה של האדם בתנועה מלמטה למעלה, ולא שה' ימלא את רצונו בתנועה מלמעלה למטה.