בשיעור, הרב מקשר את הסבר המהר"ל למימרת "זדונות נעשות כזכויות" כהמשך ישיר למימרות הקודמות. בניגוד להבנה המקובלת שהאדם השב מצטער על חטאיו ומרגיש שעשאם בחוסר דעת, מחדש המהר"ל שמשמעות הדבר היא שהאדם עצמו השתנה מהותית. כשאדם מגיע למדרגת "כיסא הכבוד" דרך תשובה מיראת הרוממות (שהיא נעלה מיראת העונש), הוא נעשה "חכם" במובן האמיתי - אדם המכיר את הנהגת ה' בעולם. מנקודת המבט של החכמה העליונה שרכש, כל חייו הקודמים, לא רק חטאיו, נחשבים כ"שגגה" - חיים שנחיו מתוך חוסר הבנה אמיתית של המציאות. זוהי תשובה שהאדם מתעורר אליה מעצמו, בניגוד לתשובה מיראת העונש הזקוקה ל"רפואה" חיצונית, והיא מביאה לחידוש מוחלט של האדם ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר.

בשיעור הרב מרחיב את הדיון למימד הגאולה הטמון בתשובה. המהר"ל מפתח את הרעיון שראינו קודם של "חזרה אל ההתחלה" (שורש הנשמה) ו"התחדשות רוחנית" (תיקון הכלים) בהקשר של גאולה - הן ברמת היחיד והן ברמת הכלל. הרב מבאר כיצד שלוש מדרגות התשובה (מאהבה, מיראה ומייסורים) משתקפות בשני מישורי הגאולה: היחיד משתחרר משעבוד יצרו, והציבור משתחרר משעבוד האומות. הוא מציג את דמותו של יעקב, שחקוקה בכיסא הכבוד, כשורש לגאולת הפרט, ואת כלל ישראל כקודמים למדרגת הכיסא ביחס לגאולת הכלל. כאשר ביום הכיפורים, שבו "השטן לא מקטרג", נפגשות שתי הגאולות - גאולת הנפש (מהיצר) וגאולת הגוף (מעבדות). השיעור מסתיים בביאור מקורי למאמר "זדונות נעשות כשגגות" כתוצאה מההתעלות לכיסא הכבוד, מה שמשלים את הבנת התהליך שהחל בשיעור הקודם.

בשיעור זה נחשוף עומק חדש ביחס בין תשובה, כיסא הכבוד ומדרגת התורה במשנת המהר"ל. מתוך דיון במימרא "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", מבאר הרב את הקשר בין שורש נשמות ישראל לכיסא הכבוד - דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכיסא, והנשמות חצובות משם. האדם השב בתשובה חוזר לשורש זה ומשם מקבל כוח להתחדש ולפעול בכלים מתוקנים. הרב מסביר את ההבחנה העמוקה בין תשובת היחיד לתשובת הרבים: בעוד תשובת היחיד מגיע רק עד כיסא הכבוד (ההנהגה האלוקית), תשובת הרבים מגיעים עד השם יתברך עצמו, שכן ישראל בכללותם דבוקים במהות האלוקית שקודמת להנהגת העולם. זוהי גם הסיבה שהתשובה "דוחה לא תעשה שבתורה" - כמו שהקב"ה מקבל את ישראל למרות שזנו אחרי אלוהים אחרים, בניגוד לאיסור להחזיר גרושה שנישאה לאחר.

בהמשך דיונו על מהות התשובה, חושף הרב רובד נוסף של שלושת מסלולי התשובה במשנת המהר"ל - מאהבה, מיראה ומייסורים. בניגוד להבנה הפשוטה שמדובר בשלושה טיפוסים שונים של בעלי תשובה, מסביר הרב שאלו בעצם שלוש פנים של תהליך תיקון אחד המתקיים בכל אדם השב בתשובה. תשובה מאהבה (מידת אברהם) היא ניתוק מהעצמי ושיבה לשורש הנשמה; תשובה מיראה (מידת יצחק) היא תיקון הכלים וההכנה המתמדת לסעודת המלך; ותשובה מייסורים (מידת יעקב) משלבת את שתיהן כשהייסורים משמשים כהתעוררות אלוקית המוציאה את האדם משלוותו. השיעור מסתיים בתחילת דיון על המימרא "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", שם מתברר שהמהר"ל משלב את שתי גישות התשובה מהפרק הקודם - "סילוק החטא" ו"אני מקבלו" - כהיבטים משלימים של אותו תהליך.

בהמשך לדיון על התשובה כ"חזרה אל ההתחלה" וכהתחדשות רוחנית, מרחיב הרב את משנת המהר"ל בזיהוי שלושה מסלולי תשובה המקבילים לשלושת האבות. תשובה מאהבה (אברהם) היא העליונה - כשהאדם מתבטל לחלוטין לרצון ה' ונהפך למרכבה לשכינה, מקבל רפואה מיידית מתוך עצמו. תשובה מיראה (יצחק) מציבה את האדם "מול המלך" בתודעת גבול, וזקוקה לרפואה מתמדת מהשם. תשובה מייסורים (יעקב) היא הנמוכה ביותר, כשהקב"ה עצמו מעורר את האדם דרך צרות - "בעלתי בכם". המהר"ל מדגיש שהחילוק ביניהן אינו רק במניע, אלא באיכות החיבור לבורא - מהתאחדות מוחלטת ועד תשובה כפויה. בכך משלים המהר"ל את התמונה מהשיעור הקודם, ומראה כיצד תהליך ה"חזרה למקור" וההכנה ל"סעודת המלך" מתרחש בדרגות שונות של התעלות רוחנית, כשהמטרה היא להגיע לדרגת האהבה העליונה.

הרב חושף עומק חדש בהבנת המאמר "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם". התשובה אינה רק תיקון החטא, אלא חזרה מהותית אל "התחלת" האדם - שורש נשמתו הטהורה שחצובה מתחת כיסא הכבוד. המהר"ל מזהה שלושה סוגי תשובה המקבילים לשלושת האבות: מאהבה (אברהם), מיראה (יצחק) ומייסורים (יעקב), כשההבדל ביניהם נעוץ במקור התשובה - האם היא באה מהאדם עצמו או מהבורא. התשובה האמיתית אינה מחזירה את האדם למצב קודם של תמימות, אלא מרוממת אותו למדרגה גבוהה יותר, מרחיבה את כליו לקבל אור אלוקי גדול יותר, וכשם שהיא מרפאת את האדם כ"עולם קטן", כך היא מרפאת את העולם בכללותו.

בשיעור זה חושף הרב פרשנות לא טריוויאלית של המהר"ל למשל הסעודה, כאשר העיקר אינו בסעודה עצמה (העולם הבא) אלא בעצם ה"זימון לסעודה" שמתרחש כבר בעולם הזה. כל אדם מרגע בריאתו "מזומן לסעודה", אך חטאיו מבטלים את ההזמנה ויוצרים בו חיסרון וצער עמוק. התשובה האמיתית אינה רק חרטה, אלא תהליך של חידוש ההזמנה הזו - השבת המוכנות הרוחנית של האדם. הרב מבאר כי הצער הגדול ביותר אינו של מי שלא ידע מעולם על הסעודה, אלא של מי שידע שהוא מוזמן אך איבד את הזמנתו ולא תיקן זאת. זהו העומק שמצא המהר"ל במשל - התשובה היא תהליך מתמיד של התחדשות המחזיר לאדם את המעמד של "מזומן לסעודה" כבר בעולם הזה.

בשיעור זה נמשיך להעמיק במושג התשובה. מהמהר"ל עולה שמדובר בתהליך של התנתקות מלאה מן העצמי הקודם וחיבור לשורש נשמתך המקורי. הרב מסביר כיצד ההנחיה "שוב יום אחד לפני מיתתך" מורה לאדם לחיות תוך שימור תודעת התחדשות יומיומית, וכיצד "בגדים לבנים" ו"שמן על הראש" מסמלים את שני ממדי התשובה: ניקוי החטא והוספת קדושה. באמצעות משל הסעודה, מתבאר שהתשובה היא למעשה הכנה מתמדת לסעודה זו.

בשיעור מרתק זה הרב דן בעומק מושג התשובה במשנת המהר"ל. מה ההבדל בין אדם המתחרט מסיבות מוסריות לבין השב באמת אל ה'? מדוע אדם שעשה תשובה עדיין נענש בבית דין של מטה? השיעור מאיר את היחס המיוחד בין הקב"ה לשב בתשובה - מערכת יחסים שאינה נגישה לשום מערכת משפט אנושית. דרך משלו המפורסם של רבי יוחנן בן זכאי על המלך והסעודה, מבאר הרב את הצורך בהכנה מתמדת למפגש עם הבורא, ומדוע גם הצדיק צריך להיות "כל ימיו בתשובה".

בשיעור הרב בחן את הרעיון המפתיע שדווקא החטא הוא שמאפשר לאדם להגיע לשבירת הלב האמיתית, והסביר מדוע זו דרגה גבוהה יותר מתשובה המבוססת על התעלות שכלית. לאחר מכן הרב הראה כיצד ההכרה העמוקה בתלות המוחלטת בה' היא הפתח לתשובה השלמה. הרב סיים בהסבר מדוע בעל התשובה המושלם אינו זה שמתקרב לה' בכוחותיו, אלא דווקא זה שמכיר בכך שאין לו כלום משל עצמו - וכיצד דווקא תודעת "הכלי השבור" היא המאפשרת לאדם להפוך לכלי שלם לרצון ה'.