האם אדם שחטא יכול להיות גדול ממי שמעולם לא חטא? השיעור עוסק בדיון המפורסם בין רבי חיא בר אבא ורבי אבא על מעלת בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים. המהר"ל מסביר מדוע גילוי כבוד המלך תלוי דווקא בבעלי תשובה - הם אלה שיכולים להעיד על החסדים שהמלך עושה עם החוזרים אליו. בהמשך נחקור את המשמעות העמוקה של "שלום לרחוק ולקרוב" ולמה הקדוש ברוך הוא מתחיל ברחוק, ונגיע להשוואה המפתיעה בין דוד המלך שעשה תשובה למשה רבינו שלא חטא.

איך ייסורים יכולים לכפר על מה שיום הכיפורים לא מצליח? בשיעור נמשיך את הדיון בארבעת חילוקי הכפרה ונבחין בין דרגות שונות של חטאים. המהר"ל מסביר שחייבי כריתות ומיתות בית דין נמצאים מעבר לכח יום הכיפורים - הם נכרתו ממקור החיים והפכו ל"בעלי העדר". בהמשך נחקור את המנגנון הייחודי של כפרת הייסורים שמבטלת את חיותו של האדם ומאפשרת התחדשות, ונגיע לחילול השם כחטא הקיצוני ביותר - הכחשת עצם מציאותו של הבורא שפוגעת לא רק בקשר לאלוקות אלא בזכות הקיום עצמה.

האם יש הבדל בין חטא חד-פעמי לחטא חוזר? בשיעור, נדון במימרא - "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה מוחלים לו" מהגמרא ביומא. המהר"ל דן בשאלה מהי הנקודה המדויקת שבה חטא "במקרה" הופך להרגל קבוע, ומסביר מדוע לפעמים גם תשובה אמיתית לא מספיקה כשהגוף כבר התרגל לחטא. בהמשך נבאר לעומק את משמעותם של ארבעת חילוקי הכפרה, ונדון בהבחנה שבין תשובה (רצון הנפש) למחילה (סילוק התביעה האלוקית), והתובנה שתיקון אמיתי דורש לא רק כוונה טובה אלא שינוי ממשי של הרגלי הגוף, תהליך קשה הכרוך בייסורים.

ראינו בשיעורים הקודמים שהפיוס בדברים מגלה את כוח הדיבור האלוקי הטמון באדם, המאפשר לו להמליך את ה'. בחלקו הראשון של השיעור, הרב מעמיק בדברי המהר"ל המבאר כי אף שתשובת היחיד מוגבלת "עד כיסא הכבוד", תפילתו וצערו פותחים שער הנהגה עליון, והקב"ה מגיב בהתעוררות רוח חדשה בעולם המושכת אף אחרים לתשובה. בחלק השני, הרב עורך השוואה בין גישות הרמב"ם, רבינו יונה והמהר"ל בהגדרת "בעל תשובה גמורה", כאשר המהר"ל מדגיש את הצער העמוק העוקר את החטא משורשו - לא רק כהימנעות מחטא עתידי, אלא כחרטה המבטלת את מהות המעשה שכבר נעשה.

מדוע הקב"ה "מחזיק טובה" לחוזר בתשובה ורואה אותו כאילו "בנה מזבח והקריב קרבן"? בשיעור הרב מראה שהחזקת הטובה נובעת מכך שבדיבורו האדם מגלה את מלכות ה' בעולם - וזו בדיוק תכלית הבריאה. בחטאו, האדם מפסיק להמליך את ה' בדיבורו, ובתשובתו הוא בוחר מחדש לגלות את מלכותו. הדיבור, ככוח משותף שבין האדם לה', מהווה נקודת חיבור בין האלוקי לאנושי, וכשאדם שב בדיבורו הוא מקריב את עצמו לה' ומחבר בין עליונים ותחתונים.

מה הקשר בין דיבור לפיוס, ומדוע הקב"ה מתפייס דווקא בדברים? פרק ג' מתחיל במעבר מהותי - מהתשובה כמחשבה פנימית לתשובה כגילוי חיצוני באמצעות הדיבור. בניגוד לבשר ודם, שספק מתפייס אפילו בממון, הקב"ה מתפייס בדברים בלבד, ואף מחזיק טובה לחוטא כאילו הקריב קרבן. מדוע? המהר"ל מסביר שהדיבור הוא הגילוי של צד האלוקות שבאדם - "נשמת שדי תבינם". הדיבור הוא ה"פיוס" האמיתי - לא רק הודאה בחטא, אלא הפיכת הכיוון מעמדה אנוכית- לעמדה המחזירה את המלכות לה'. הדיבור הוא גילוי ה"רוח ממללא" האלוקית שבאדם, הלבוש השני של הנפש. ומכיוון שהדיבור הוא נקודת חיבור שבין הגוף לנפש, באמצעותו האדם יכול לחבר עליונים ותחתונים ולגלות את ייעודו האמיתי.

מה פירוש "גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם"? וכיצד זה מתחבר לכל מה שלמדנו על תשובה מיראה ותשובה מאהבה? בשיעור, הרב חושף את הקשר העמוק שבין המאמר האחרון בפרק למהלך הפרק כולו. המהר"ל דן בשני היבטים של אריכות ימים: הראשון הוא התשובה מיראה המגיעה "עד כיסא הכבוד" – המבטאת התעלות ממדרגה חומרית למדרגה נבדלת, ומביאה לתיקון הגוף. והשנייה היא התשובה מאהבה המחברת את האדם לשורש שמעל הבריאה. עוד נראה בשיעור את הקשר שבין מעלת יעקב אבינו ("לא מת") לבחינות הכיסא והכבוד, ואת משמעותה העמוקה של "אריכות ימים" במצוות התורה.

מדוע בעל תשובה מאהבה מגיע למדרגה גבוהה יותר מצדיק? האם תשובה מאהבה יכולה לתקן יותר מחטאי האדם עצמו? בשיעור נראה כיצד סדר העולם יכול להתממש כאשר התשובה נעשית בכל לבו ובכל נפשו של האדם, על ידי ההבנה שהבריאה כולה שבה אל ה'. הרב הראה שמאחר והעולם כולו תלוי בכל רגע ברצון ה', ורק האדם יכול לבחור אם להכיר בתלות זו, באמצעות תשובתו האדם מגלם את תכלית הבריאה כולה בשיבה למקורה ובכך משלים את "סדר העולם".

כהמשך לביאור מעלת השב מאהבה, הרב מראה את העומק הנפלא שמגלה המהר"ל במושג "זדונות נעשות זכויות". כשם שהאש משתוקקת לעלות למקורה, כך בעל התשובה מאהבה, מגלה את דבקותו העמוקה בה'. הזכויות במובן הזה אינן רק תיקון אישי, אלא קשורות ל"סדר העולם" - ההכרה שהבריאה כולה תלויה בכל רגע בקיומה מה' יתברך ושבה אליו. בשונה מאוטופית הצדיק הגמור, בעל התשובה מגלם בחייו את סתרי הבריאה: הריחוק וההתקרבות, החטא והתשובה, אשר כולם חלק מתנועה של שיבה למקור. בסיום, המהר"ל חושף זווית עמוקה אף יותר- כאשר האדם שב מאהבה, הוא לא רק מתקן את חטאיו הפרטיים, אלא מגלם בעצם שיבתו את סוד קיום העולם, ולכן הזדונות עצמם - הריחוק שאפשר את עצם ההתקרבות - נעשים זכויות.

בשיעור זה הרב מבאר את עומק ההבדל בין תשובה מיראה, שבה זדונות נעשות כשגגות, לבין תשובה מאהבה, שבה זדונות נעשות כזכויות. המהר"ל מציג הבנה מעמיקה של תשובה מאהבה כביטוי לדבקות אותנטית הנובעת מבחירה חופשית. בעוד תשובה מיראה משקפת את תיקון הגוף, תשובה מאהבה מתוארת כתיקון הנפש ושיבתה למקורה. המהר"ל מסביר שהחוטא השב מאהבה רצוי לפני ה' יותר מהצדיק הגמור, במובן הזה שהצדיק הוא מודל אוטופי-תיאורטי של הימצאות במדרגת מלאך המשקפת את הצדק האלוקי המושלם, ללא המימד הדינמי של הבחירה. דרך משל האש המשתוקקת לעלות למקומה הטבעי, ממחיש המהר"ל את כוח ההשתוקקות הנובע דווקא מהריחוק. הרב מקשר זאת לרעיון מתורת החסידות המדבר על הפיכת הנפש הבהמית (יסוד האש) לאהבת ה'. לפי המהר"ל, תשובה מאהבה מבטאת את "סדר העולם" האמיתי - השיבה של כל הנמצאים אל מקורם, ולכן כאשר אדם שחטא ונתרחק שב אל ה' מאהבה, זדונותיו עצמם הופכים לזכויות.