בשיעור נדון בשאלה מדוע דווקא ישראל ודוד הם שפתחו את שער התשובה, כיצד תשובת יחידים קודמים לא יצרה פתח לכל העולם, ואיך מעמדם כציבור ראשון וכמלך ראשון הפך את חטאם ותשובתם ליסוד נצחי לכל הדורות.

עם ישראל ודוד היו צדיקים גמורים ולכן חטאם לא נבע מעצמיותם אלא היה מקרי, אך דווקא חטאים אלו נדרשו כדי לאפשר את גילוי התשובה בעולם, שהתשובה קדמה לבריאה והיא היסוד המחזיר את העולם לשורשו. בשיעור הרב יסביר כיצד דווקא דרך חטאם של צדיקים נפתחו שערי התשובה לכל הדורות.

בדיון על חטא העגל וחטא דוד המלך, המהר"ל מציג שתי דרכי הבנה מתוך הכרה בכך שאין מדובר בחטא מקרי בלבד: לפי האחת, בלא סיעתא דשמיא גם צדיק עלול ליפול, ולכן לפעמים הוסרה השמירה כדי לאפשר גילוי של תשובה; לפי השנייה, עצם בריאת העולם כללה גזירה שתהיה תשובה – וממילא חייבים להיות גם חטאים שיזמינו אותה. מתוך כך נלמד על המתח שבין צדיק לבעל תשובה, ועל התכלית האלוקית שבכוח התשובה לחדש חיים.

לאחר שראינו את השאלה העקרונית בין צדיק לבעל תשובה, כאן המהר"ל לוקח אותנו צעד נוסף: התשובה ככוח שנברא עוד לפני העולם, המאפשר לאדם לא רק להתרחק מן החטא אלא להתעלות לגמרי מעל החומריות. הרב רוזין מסביר כיצד בעל תשובה זוכה ל"כתר" – מדרגה נבדלת שמעמידה אותו במרחב רוחני אחר מזה של הצדיק.

האם אדם שחטא יכול להיות גדול ממי שמעולם לא חטא? השיעור עוסק בדיון המפורסם בין רבי חיא בר אבא ורבי אבא על מעלת בעלי תשובה לעומת צדיקים גמורים. המהר"ל מסביר מדוע גילוי כבוד המלך תלוי דווקא בבעלי תשובה - הם אלה שיכולים להעיד על החסדים שהמלך עושה עם החוזרים אליו. בהמשך נחקור את המשמעות העמוקה של "שלום לרחוק ולקרוב" ולמה הקדוש ברוך הוא מתחיל ברחוק, ונגיע להשוואה המפתיעה בין דוד המלך שעשה תשובה למשה רבינו שלא חטא.

איך ייסורים יכולים לכפר על מה שיום הכיפורים לא מצליח? בשיעור נמשיך את הדיון בארבעת חילוקי הכפרה ונבחין בין דרגות שונות של חטאים. המהר"ל מסביר שחייבי כריתות ומיתות בית דין נמצאים מעבר לכח יום הכיפורים - הם נכרתו ממקור החיים והפכו ל"בעלי העדר". בהמשך נחקור את המנגנון הייחודי של כפרת הייסורים שמבטלת את חיותו של האדם ומאפשרת התחדשות, ונגיע לחילול השם כחטא הקיצוני ביותר - הכחשת עצם מציאותו של הבורא שפוגעת לא רק בקשר לאלוקות אלא בזכות הקיום עצמה.

האם יש הבדל בין חטא חד-פעמי לחטא חוזר? בשיעור, נדון במימרא - "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה מוחלים לו" מהגמרא ביומא. המהר"ל דן בשאלה מהי הנקודה המדויקת שבה חטא "במקרה" הופך להרגל קבוע, ומסביר מדוע לפעמים גם תשובה אמיתית לא מספיקה כשהגוף כבר התרגל לחטא. בהמשך נבאר לעומק את משמעותם של ארבעת חילוקי הכפרה, ונדון בהבחנה שבין תשובה (רצון הנפש) למחילה (סילוק התביעה האלוקית), והתובנה שתיקון אמיתי דורש לא רק כוונה טובה אלא שינוי ממשי של הרגלי הגוף, תהליך קשה הכרוך בייסורים.

ראינו בשיעורים הקודמים שהפיוס בדברים מגלה את כוח הדיבור האלוקי הטמון באדם, המאפשר לו להמליך את ה'. בחלקו הראשון של השיעור, הרב מעמיק בדברי המהר"ל המבאר כי אף שתשובת היחיד מוגבלת "עד כיסא הכבוד", תפילתו וצערו פותחים שער הנהגה עליון, והקב"ה מגיב בהתעוררות רוח חדשה בעולם המושכת אף אחרים לתשובה. בחלק השני, הרב עורך השוואה בין גישות הרמב"ם, רבינו יונה והמהר"ל בהגדרת "בעל תשובה גמורה", כאשר המהר"ל מדגיש את הצער העמוק העוקר את החטא משורשו - לא רק כהימנעות מחטא עתידי, אלא כחרטה המבטלת את מהות המעשה שכבר נעשה.

מדוע הקב"ה "מחזיק טובה" לחוזר בתשובה ורואה אותו כאילו "בנה מזבח והקריב קרבן"? בשיעור הרב מראה שהחזקת הטובה נובעת מכך שבדיבורו האדם מגלה את מלכות ה' בעולם - וזו בדיוק תכלית הבריאה. בחטאו, האדם מפסיק להמליך את ה' בדיבורו, ובתשובתו הוא בוחר מחדש לגלות את מלכותו. הדיבור, ככוח משותף שבין האדם לה', מהווה נקודת חיבור בין האלוקי לאנושי, וכשאדם שב בדיבורו הוא מקריב את עצמו לה' ומחבר בין עליונים ותחתונים.

מה הקשר בין דיבור לפיוס, ומדוע הקב"ה מתפייס דווקא בדברים? פרק ג' מתחיל במעבר מהותי - מהתשובה כמחשבה פנימית לתשובה כגילוי חיצוני באמצעות הדיבור. בניגוד לבשר ודם, שספק מתפייס אפילו בממון, הקב"ה מתפייס בדברים בלבד, ואף מחזיק טובה לחוטא כאילו הקריב קרבן. מדוע? המהר"ל מסביר שהדיבור הוא הגילוי של צד האלוקות שבאדם - "נשמת שדי תבינם". הדיבור הוא ה"פיוס" האמיתי - לא רק הודאה בחטא, אלא הפיכת הכיוון מעמדה אנוכית- לעמדה המחזירה את המלכות לה'. הדיבור הוא גילוי ה"רוח ממללא" האלוקית שבאדם, הלבוש השני של הנפש. ומכיוון שהדיבור הוא נקודת חיבור שבין הגוף לנפש, באמצעותו האדם יכול לחבר עליונים ותחתונים ולגלות את ייעודו האמיתי.