בפרק זה נצלול לעומק משמעות האמת והשקר בחיינו. נגלה מדוע חז"ל השוו שקר לעבודה זרה, ונלמד על הקשר המפתיע בין דיבור אמת לבין מהות הבריאה עצמה. נחקור מדוע האמת נחשבת ל"חותמו של הקב"ה", נראה את הסכנה הרוחנית שבשקר הקטן ביותר. נסיים במשל המרתק על השקר והפחת בתיבת נח, ומתוך כך נראה כיצד דיבור אמת מחבר אותנו למשמעות החיים

הרב המשיך את הדיון על ארבע כתות שאינן רואות פני שכינה, תוך הקבלתן לאותיות שם הויה. הרב התעמק בדברי הלץ הטוען לחוסר משמעות בעולם, בכת השקרים המתנגדת ליסוד האמת עליו מושתת העולם ובכת מספרי לשון הרע. לבסוף, הרב הציג את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לשבח כלה בעלת מומים, ובחן כיצד אופן ההילול עשוי להשפיע על תפיסת החתן את כלתו, והאם יש בכך שקר.

בשיעור זה, הרב מעמיק בדברי המהר"ל אודות ארבע הכיתות שאינן מקבלות פני שכינה. הרב מבאר כיצד הפגם באותיות שם ה' (י-ה-ו-ה) של כל אחת מהכיתות מרחיק אותן מפני השכינה. הוא מרחיב על משמעות "קבלת פני שכינה" כביטוי לנוכחות האלוהית בעולם הזה ובעולם הבא, ומדגיש את הקשר בין היכולת לראות את פעולת ה' בעולם לבין הזכות לקבל פני שכינה. בנוסף, הרב מסביר את משמעות קירוב אותיות שם ה' כגילוי כבודו יתברך. השיעור מספק תובנות עמוקות על הקשר בין תפיסת האדם את המציאות האלוהית לבין מידת קרבתו לשכינה, ומאיר את חשיבות ראיית הנוכחות האלוהית בחיינו.

המהר"ל מפרש את המדרש של רב טביומי על משה רבינו. בשיעורו, הרב התמקד בהסבר ההשוואה בנוגע למוטיב מות שני הבנים ובמטרת ההשוואה בכלל, כדי להמחיש את דרגת האמת השלמה בעולם הזה.

בשיעור נמשיך לדון בסיפורו של רב טביומי בעיר קושטא ובמשמעותו האלגורית של הסיפור. מהי המשמעות של 'עיר' כמקום? מהי משמעותה של פריה ורביה בהקשר הרוחני? והאם ניתן להתמיד במידת האמת בעולם הזה?

היו הייתה עיר בשם קושטא, שם כולם דוברים אמת ובזכות זה אין אחד מהם מת קודם זמנו. יום אחד הגיע לשם רב טביומי (ויש אומרים רב טבות), התחתן עם בת המקום והוליד שני ילדים. ביום שבו שינה מדיבורו - מתו שתי ילדיו והוא גורש מהעיר. בשיעור נתחיל להסביר את פרטי הסיפור: מדוע קוראים לרב טביומי? מה המשמעות של העובדה שאנשי העיר לא מתו קודם זמנם, וכיצד כל זה עונה לשאלה שבגללה הגמרא סיפרה את הסיפור - האם יש אמת בעולם?

זהו השיעור הפותח את נתיב האמת. כמו כל נתיב נפתח בפסוק מספר משלי - 'שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר' ונבין כיצד הפסוק מתחבר לשתי אמרות ידועות: לשקר אין רגלים ואמת היא חותמו של הקב"ה.

בפרק קצר זה נסיים את נתיב הדין. נראה מה דעת המהר"ל על הדיינים בני זמנו ששופטים את הציבור שכפוף אליהם - אבל גם נאלצים לדון את הממונים עליהם.

נפתח בביאור השפעת השוחד על הדיין וכיצד הוא גורם גם להמצאת טענות שקריות וגם לעיוורון מטענות נכונות. בהמשך השיעור נראה את ההשפעה החברתית של עוולות במשפט - הרשעים שלוקחים שוחד גורמים גם לדיינים הצדיקים לנטות מהאמת.

הכתוב מתאר את עיוור העיניים כתוצאת השוחד - 'כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'. האם הכתוב מתכוון רק לנגיעה האישית בדין, או שיש מקום לקרוא את הכתוב כפשוטו? ואיך נתייחס למציאות בה העיוורון לא תמיד מתקיים?