מה פירוש "גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם"? וכיצד זה מתחבר לכל מה שלמדנו על תשובה מיראה ותשובה מאהבה? בשיעור, הרב חושף את הקשר העמוק שבין המאמר האחרון בפרק למהלך הפרק כולו. המהר"ל דן בשני היבטים של אריכות ימים: הראשון הוא התשובה מיראה המגיעה "עד כיסא הכבוד" – המבטאת התעלות ממדרגה חומרית למדרגה נבדלת, ומביאה לתיקון הגוף. והשנייה היא התשובה מאהבה המחברת את האדם לשורש שמעל הבריאה. עוד נראה בשיעור את הקשר שבין מעלת יעקב אבינו ("לא מת") לבחינות הכיסא והכבוד, ואת משמעותה העמוקה של "אריכות ימים" במצוות התורה.

מדוע בעל תשובה מאהבה מגיע למדרגה גבוהה יותר מצדיק? האם תשובה מאהבה יכולה לתקן יותר מחטאי האדם עצמו? בשיעור נראה כיצד סדר העולם יכול להתממש כאשר התשובה נעשית בכל לבו ובכל נפשו של האדם, על ידי ההבנה שהבריאה כולה שבה אל ה'. הרב הראה שמאחר והעולם כולו תלוי בכל רגע ברצון ה', ורק האדם יכול לבחור אם להכיר בתלות זו, באמצעות תשובתו האדם מגלם את תכלית הבריאה כולה בשיבה למקורה ובכך משלים את "סדר העולם".

כהמשך לביאור מעלת השב מאהבה, הרב מראה את העומק הנפלא שמגלה המהר"ל במושג "זדונות נעשות זכויות". כשם שהאש משתוקקת לעלות למקורה, כך בעל התשובה מאהבה, מגלה את דבקותו העמוקה בה'. הזכויות במובן הזה אינן רק תיקון אישי, אלא קשורות ל"סדר העולם" - ההכרה שהבריאה כולה תלויה בכל רגע בקיומה מה' יתברך ושבה אליו. בשונה מאוטופית הצדיק הגמור, בעל התשובה מגלם בחייו את סתרי הבריאה: הריחוק וההתקרבות, החטא והתשובה, אשר כולם חלק מתנועה של שיבה למקור. בסיום, המהר"ל חושף זווית עמוקה אף יותר- כאשר האדם שב מאהבה, הוא לא רק מתקן את חטאיו הפרטיים, אלא מגלם בעצם שיבתו את סוד קיום העולם, ולכן הזדונות עצמם - הריחוק שאפשר את עצם ההתקרבות - נעשים זכויות.

בשיעור זה הרב מבאר את עומק ההבדל בין תשובה מיראה, שבה זדונות נעשות כשגגות, לבין תשובה מאהבה, שבה זדונות נעשות כזכויות. המהר"ל מציג הבנה מעמיקה של תשובה מאהבה כביטוי לדבקות אותנטית הנובעת מבחירה חופשית. בעוד תשובה מיראה משקפת את תיקון הגוף, תשובה מאהבה מתוארת כתיקון הנפש ושיבתה למקורה. המהר"ל מסביר שהחוטא השב מאהבה רצוי לפני ה' יותר מהצדיק הגמור, במובן הזה שהצדיק הוא מודל אוטופי-תיאורטי של הימצאות במדרגת מלאך המשקפת את הצדק האלוקי המושלם, ללא המימד הדינמי של הבחירה. דרך משל האש המשתוקקת לעלות למקומה הטבעי, ממחיש המהר"ל את כוח ההשתוקקות הנובע דווקא מהריחוק. הרב מקשר זאת לרעיון מתורת החסידות המדבר על הפיכת הנפש הבהמית (יסוד האש) לאהבת ה'. לפי המהר"ל, תשובה מאהבה מבטאת את "סדר העולם" האמיתי - השיבה של כל הנמצאים אל מקורם, ולכן כאשר אדם שחטא ונתרחק שב אל ה' מאהבה, זדונותיו עצמם הופכים לזכויות.

בשיעור, הרב מקשר את הסבר המהר"ל למימרת "זדונות נעשות כזכויות" כהמשך ישיר למימרות הקודמות. בניגוד להבנה המקובלת שהאדם השב מצטער על חטאיו ומרגיש שעשאם בחוסר דעת, מחדש המהר"ל שמשמעות הדבר היא שהאדם עצמו השתנה מהותית. כשאדם מגיע למדרגת "כיסא הכבוד" דרך תשובה מיראת הרוממות (שהיא נעלה מיראת העונש), הוא נעשה "חכם" במובן האמיתי - אדם המכיר את הנהגת ה' בעולם. מנקודת המבט של החכמה העליונה שרכש, כל חייו הקודמים, לא רק חטאיו, נחשבים כ"שגגה" - חיים שנחיו מתוך חוסר הבנה אמיתית של המציאות. זוהי תשובה שהאדם מתעורר אליה מעצמו, בניגוד לתשובה מיראת העונש הזקוקה ל"רפואה" חיצונית, והיא מביאה לחידוש מוחלט של האדם ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר.

בשיעור הרב מרחיב את הדיון למימד הגאולה הטמון בתשובה. המהר"ל מפתח את הרעיון שראינו קודם של "חזרה אל ההתחלה" (שורש הנשמה) ו"התחדשות רוחנית" (תיקון הכלים) בהקשר של גאולה - הן ברמת היחיד והן ברמת הכלל. הרב מבאר כיצד שלוש מדרגות התשובה (מאהבה, מיראה ומייסורים) משתקפות בשני מישורי הגאולה: היחיד משתחרר משעבוד יצרו, והציבור משתחרר משעבוד האומות. הוא מציג את דמותו של יעקב, שחקוקה בכיסא הכבוד, כשורש לגאולת הפרט, ואת כלל ישראל כקודמים למדרגת הכיסא ביחס לגאולת הכלל. כאשר ביום הכיפורים, שבו "השטן לא מקטרג", נפגשות שתי הגאולות - גאולת הנפש (מהיצר) וגאולת הגוף (מעבדות). השיעור מסתיים בביאור מקורי למאמר "זדונות נעשות כשגגות" כתוצאה מההתעלות לכיסא הכבוד, מה שמשלים את הבנת התהליך שהחל בשיעור הקודם.

בשיעור זה נחשוף עומק חדש ביחס בין תשובה, כיסא הכבוד ומדרגת התורה במשנת המהר"ל. מתוך דיון במימרא "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", מבאר הרב את הקשר בין שורש נשמות ישראל לכיסא הכבוד - דמותו של יעקב אבינו חקוקה בכיסא, והנשמות חצובות משם. האדם השב בתשובה חוזר לשורש זה ומשם מקבל כוח להתחדש ולפעול בכלים מתוקנים. הרב מסביר את ההבחנה העמוקה בין תשובת היחיד לתשובת הרבים: בעוד תשובת היחיד מגיע רק עד כיסא הכבוד (ההנהגה האלוקית), תשובת הרבים מגיעים עד השם יתברך עצמו, שכן ישראל בכללותם דבוקים במהות האלוקית שקודמת להנהגת העולם. זוהי גם הסיבה שהתשובה "דוחה לא תעשה שבתורה" - כמו שהקב"ה מקבל את ישראל למרות שזנו אחרי אלוהים אחרים, בניגוד לאיסור להחזיר גרושה שנישאה לאחר.

בהמשך דיונו על מהות התשובה, חושף הרב רובד נוסף של שלושת מסלולי התשובה במשנת המהר"ל - מאהבה, מיראה ומייסורים. בניגוד להבנה הפשוטה שמדובר בשלושה טיפוסים שונים של בעלי תשובה, מסביר הרב שאלו בעצם שלוש פנים של תהליך תיקון אחד המתקיים בכל אדם השב בתשובה. תשובה מאהבה (מידת אברהם) היא ניתוק מהעצמי ושיבה לשורש הנשמה; תשובה מיראה (מידת יצחק) היא תיקון הכלים וההכנה המתמדת לסעודת המלך; ותשובה מייסורים (מידת יעקב) משלבת את שתיהן כשהייסורים משמשים כהתעוררות אלוקית המוציאה את האדם משלוותו. השיעור מסתיים בתחילת דיון על המימרא "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", שם מתברר שהמהר"ל משלב את שתי גישות התשובה מהפרק הקודם - "סילוק החטא" ו"אני מקבלו" - כהיבטים משלימים של אותו תהליך.

בהמשך לדיון על התשובה כ"חזרה אל ההתחלה" וכהתחדשות רוחנית, מרחיב הרב את משנת המהר"ל בזיהוי שלושה מסלולי תשובה המקבילים לשלושת האבות. תשובה מאהבה (אברהם) היא העליונה - כשהאדם מתבטל לחלוטין לרצון ה' ונהפך למרכבה לשכינה, מקבל רפואה מיידית מתוך עצמו. תשובה מיראה (יצחק) מציבה את האדם "מול המלך" בתודעת גבול, וזקוקה לרפואה מתמדת מהשם. תשובה מייסורים (יעקב) היא הנמוכה ביותר, כשהקב"ה עצמו מעורר את האדם דרך צרות - "בעלתי בכם". המהר"ל מדגיש שהחילוק ביניהן אינו רק במניע, אלא באיכות החיבור לבורא - מהתאחדות מוחלטת ועד תשובה כפויה. בכך משלים המהר"ל את התמונה מהשיעור הקודם, ומראה כיצד תהליך ה"חזרה למקור" וההכנה ל"סעודת המלך" מתרחש בדרגות שונות של התעלות רוחנית, כשהמטרה היא להגיע לדרגת האהבה העליונה.

הרב חושף עומק חדש בהבנת המאמר "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם". התשובה אינה רק תיקון החטא, אלא חזרה מהותית אל "התחלת" האדם - שורש נשמתו הטהורה שחצובה מתחת כיסא הכבוד. המהר"ל מזהה שלושה סוגי תשובה המקבילים לשלושת האבות: מאהבה (אברהם), מיראה (יצחק) ומייסורים (יעקב), כשההבדל ביניהם נעוץ במקור התשובה - האם היא באה מהאדם עצמו או מהבורא. התשובה האמיתית אינה מחזירה את האדם למצב קודם של תמימות, אלא מרוממת אותו למדרגה גבוהה יותר, מרחיבה את כליו לקבל אור אלוקי גדול יותר, וכשם שהיא מרפאת את האדם כ"עולם קטן", כך היא מרפאת את העולם בכללותו.