האם יש הבדל בין חטא חד-פעמי לחטא חוזר? בשיעור, נדון במימרא - "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושנייה מוחלים לו" מהגמרא ביומא. המהר"ל דן בשאלה מהי הנקודה המדויקת שבה חטא "במקרה" הופך להרגל קבוע, ומסביר מדוע לפעמים גם תשובה אמיתית לא מספיקה כשהגוף כבר התרגל לחטא. בהמשך נבאר לעומק את משמעותם של ארבעת חילוקי הכפרה, ונדון בהבחנה שבין תשובה (רצון הנפש) למחילה (סילוק התביעה האלוקית), והתובנה שתיקון אמיתי דורש לא רק כוונה טובה אלא שינוי ממשי של הרגלי הגוף, תהליך קשה הכרוך בייסורים.

ראינו בשיעורים הקודמים שהפיוס בדברים מגלה את כוח הדיבור האלוקי הטמון באדם, המאפשר לו להמליך את ה'. בחלקו הראשון של השיעור, הרב מעמיק בדברי המהר"ל המבאר כי אף שתשובת היחיד מוגבלת "עד כיסא הכבוד", תפילתו וצערו פותחים שער הנהגה עליון, והקב"ה מגיב בהתעוררות רוח חדשה בעולם המושכת אף אחרים לתשובה. בחלק השני, הרב עורך השוואה בין גישות הרמב"ם, רבינו יונה והמהר"ל בהגדרת "בעל תשובה גמורה", כאשר המהר"ל מדגיש את הצער העמוק העוקר את החטא משורשו - לא רק כהימנעות מחטא עתידי, אלא כחרטה המבטלת את מהות המעשה שכבר נעשה.

מדוע הקב"ה "מחזיק טובה" לחוזר בתשובה ורואה אותו כאילו "בנה מזבח והקריב קרבן"? בשיעור הרב מראה שהחזקת הטובה נובעת מכך שבדיבורו האדם מגלה את מלכות ה' בעולם - וזו בדיוק תכלית הבריאה. בחטאו, האדם מפסיק להמליך את ה' בדיבורו, ובתשובתו הוא בוחר מחדש לגלות את מלכותו. הדיבור, ככוח משותף שבין האדם לה', מהווה נקודת חיבור בין האלוקי לאנושי, וכשאדם שב בדיבורו הוא מקריב את עצמו לה' ומחבר בין עליונים ותחתונים.

מה הקשר בין דיבור לפיוס, ומדוע הקב"ה מתפייס דווקא בדברים? פרק ג' מתחיל במעבר מהותי - מהתשובה כמחשבה פנימית לתשובה כגילוי חיצוני באמצעות הדיבור. בניגוד לבשר ודם, שספק מתפייס אפילו בממון, הקב"ה מתפייס בדברים בלבד, ואף מחזיק טובה לחוטא כאילו הקריב קרבן. מדוע? המהר"ל מסביר שהדיבור הוא הגילוי של צד האלוקות שבאדם - "נשמת שדי תבינם". הדיבור הוא ה"פיוס" האמיתי - לא רק הודאה בחטא, אלא הפיכת הכיוון מעמדה אנוכית- לעמדה המחזירה את המלכות לה'. הדיבור הוא גילוי ה"רוח ממללא" האלוקית שבאדם, הלבוש השני של הנפש. ומכיוון שהדיבור הוא נקודת חיבור שבין הגוף לנפש, באמצעותו האדם יכול לחבר עליונים ותחתונים ולגלות את ייעודו האמיתי.

מה פירוש "גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם"? וכיצד זה מתחבר לכל מה שלמדנו על תשובה מיראה ותשובה מאהבה? בשיעור, הרב חושף את הקשר העמוק שבין המאמר האחרון בפרק למהלך הפרק כולו. המהר"ל דן בשני היבטים של אריכות ימים: הראשון הוא התשובה מיראה המגיעה "עד כיסא הכבוד" – המבטאת התעלות ממדרגה חומרית למדרגה נבדלת, ומביאה לתיקון הגוף. והשנייה היא התשובה מאהבה המחברת את האדם לשורש שמעל הבריאה. עוד נראה בשיעור את הקשר שבין מעלת יעקב אבינו ("לא מת") לבחינות הכיסא והכבוד, ואת משמעותה העמוקה של "אריכות ימים" במצוות התורה.

מדוע בעל תשובה מאהבה מגיע למדרגה גבוהה יותר מצדיק? האם תשובה מאהבה יכולה לתקן יותר מחטאי האדם עצמו? בשיעור נראה כיצד סדר העולם יכול להתממש כאשר התשובה נעשית בכל לבו ובכל נפשו של האדם, על ידי ההבנה שהבריאה כולה שבה אל ה'. הרב הראה שמאחר והעולם כולו תלוי בכל רגע ברצון ה', ורק האדם יכול לבחור אם להכיר בתלות זו, באמצעות תשובתו האדם מגלם את תכלית הבריאה כולה בשיבה למקורה ובכך משלים את "סדר העולם".

כהמשך לביאור מעלת השב מאהבה, הרב מראה את העומק הנפלא שמגלה המהר"ל במושג "זדונות נעשות זכויות". כשם שהאש משתוקקת לעלות למקורה, כך בעל התשובה מאהבה, מגלה את דבקותו העמוקה בה'. הזכויות במובן הזה אינן רק תיקון אישי, אלא קשורות ל"סדר העולם" - ההכרה שהבריאה כולה תלויה בכל רגע בקיומה מה' יתברך ושבה אליו. בשונה מאוטופית הצדיק הגמור, בעל התשובה מגלם בחייו את סתרי הבריאה: הריחוק וההתקרבות, החטא והתשובה, אשר כולם חלק מתנועה של שיבה למקור. בסיום, המהר"ל חושף זווית עמוקה אף יותר- כאשר האדם שב מאהבה, הוא לא רק מתקן את חטאיו הפרטיים, אלא מגלם בעצם שיבתו את סוד קיום העולם, ולכן הזדונות עצמם - הריחוק שאפשר את עצם ההתקרבות - נעשים זכויות.

בשיעור זה הרב מבאר את עומק ההבדל בין תשובה מיראה, שבה זדונות נעשות כשגגות, לבין תשובה מאהבה, שבה זדונות נעשות כזכויות. המהר"ל מציג הבנה מעמיקה של תשובה מאהבה כביטוי לדבקות אותנטית הנובעת מבחירה חופשית. בעוד תשובה מיראה משקפת את תיקון הגוף, תשובה מאהבה מתוארת כתיקון הנפש ושיבתה למקורה. המהר"ל מסביר שהחוטא השב מאהבה רצוי לפני ה' יותר מהצדיק הגמור, במובן הזה שהצדיק הוא מודל אוטופי-תיאורטי של הימצאות במדרגת מלאך המשקפת את הצדק האלוקי המושלם, ללא המימד הדינמי של הבחירה. דרך משל האש המשתוקקת לעלות למקומה הטבעי, ממחיש המהר"ל את כוח ההשתוקקות הנובע דווקא מהריחוק. הרב מקשר זאת לרעיון מתורת החסידות המדבר על הפיכת הנפש הבהמית (יסוד האש) לאהבת ה'. לפי המהר"ל, תשובה מאהבה מבטאת את "סדר העולם" האמיתי - השיבה של כל הנמצאים אל מקורם, ולכן כאשר אדם שחטא ונתרחק שב אל ה' מאהבה, זדונותיו עצמם הופכים לזכויות.

בשיעור, הרב מקשר את הסבר המהר"ל למימרת "זדונות נעשות כזכויות" כהמשך ישיר למימרות הקודמות. בניגוד להבנה המקובלת שהאדם השב מצטער על חטאיו ומרגיש שעשאם בחוסר דעת, מחדש המהר"ל שמשמעות הדבר היא שהאדם עצמו השתנה מהותית. כשאדם מגיע למדרגת "כיסא הכבוד" דרך תשובה מיראת הרוממות (שהיא נעלה מיראת העונש), הוא נעשה "חכם" במובן האמיתי - אדם המכיר את הנהגת ה' בעולם. מנקודת המבט של החכמה העליונה שרכש, כל חייו הקודמים, לא רק חטאיו, נחשבים כ"שגגה" - חיים שנחיו מתוך חוסר הבנה אמיתית של המציאות. זוהי תשובה שהאדם מתעורר אליה מעצמו, בניגוד לתשובה מיראת העונש הזקוקה ל"רפואה" חיצונית, והיא מביאה לחידוש מוחלט של האדם ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר.

בשיעור הרב מרחיב את הדיון למימד הגאולה הטמון בתשובה. המהר"ל מפתח את הרעיון שראינו קודם של "חזרה אל ההתחלה" (שורש הנשמה) ו"התחדשות רוחנית" (תיקון הכלים) בהקשר של גאולה - הן ברמת היחיד והן ברמת הכלל. הרב מבאר כיצד שלוש מדרגות התשובה (מאהבה, מיראה ומייסורים) משתקפות בשני מישורי הגאולה: היחיד משתחרר משעבוד יצרו, והציבור משתחרר משעבוד האומות. הוא מציג את דמותו של יעקב, שחקוקה בכיסא הכבוד, כשורש לגאולת הפרט, ואת כלל ישראל כקודמים למדרגת הכיסא ביחס לגאולת הכלל. כאשר ביום הכיפורים, שבו "השטן לא מקטרג", נפגשות שתי הגאולות - גאולת הנפש (מהיצר) וגאולת הגוף (מעבדות). השיעור מסתיים בביאור מקורי למאמר "זדונות נעשות כשגגות" כתוצאה מההתעלות לכיסא הכבוד, מה שמשלים את הבנת התהליך שהחל בשיעור הקודם.