בואו נמשיך לדבר על אֵבֶל.
אֵבֶל והכרוך בו, אֵבֶל ומה שבא בו..
שיחות על אֵבֶל מזמינות אינטימיות – זו שיש לנו עם עצמנו.
״אתה צריך לאהוב את עצמך קודם״ (ואהבת לרעך כמוך עם דגש על ׳כמוך׳).
אנחנו שומעים את זה חזור ושמוע.
אז למה יש לנו –לחלקנו או רובנו- התנגדות לשמוע את זה.
לימדו אותנו שאהבה עצמית זה אגואיזם. כך רובינו גדלנו.
אבל אהבה עצמית אינה אגואיזם . בואו נחדש יחסינו עם אהבה עצמית
אהבה עצמית כחקירה פנימית. לגלות את העצמי שמורכב מהרבה חלקים.
המסע המרתק הוא ללמוד להכיר את החלקים האלה. אולי אפילו לחבב אותם... קצת...טיפה..
ולשים לב לאלה שאנחנו לא כל כך אוהבים.
שיחות על אֵבֶל מזמינות אינטימיות – זו שיש לנו עם עצמנו.
אז מה ליגון ולאהבה עצמית?
הקירבה שלי עם עצמי היא המפתח.
כשחווים אבדן של אדם קרוב, אדם משמעותי ומשפיע בחיינו, קורה נתק פנימי גדול בתוכנו (גם כשהפרידה לא באה בהפתעה...וידענו שזה עומד לבוא).
המוות הוא נתק, טראומה. הוא זורק אותנו לחיים אחרים.
״אני לא מכיר את עצמי״ אנחנו אומרים.
איבדנו את הזהות להיות אשתו של , בעל של, אמא של, אבא של, בן או בת של.
החלק שהיה ביחסים עם האדם הזה מת עם האדם.
זה מרגיש כמו מוות של חלק בתוכנו.
זה אבדן זהות שמכניס אותנו לבלבול גדול.
ככל שהאדם יותר קרוב – הבלבול יותר גדול.
(אם אני אלמנתו של יורם ,האם זה אומר שהפסקתי להיות אשתו?)
האבדן גורם לחוסר אמון שיום אחד נוכל להמשיך , כי הרי האדם שמת לא יחזור.
ויש שמרגישים שאינם יכולים להמשיך בלי האדם שאיבדו.
צריך לתת לחלק שמת את ה׳שבעה׳ שלו ; ׳שבעה׳ שיכולה להימשך שנים.
יגון ,כמו אהבה, שונה בהתנסות אצל כל אחד.
על סבתא אסתר – האשה הפראית שלא יכלה להישרד ללא בעלה.
כשאנחנו מאבדים מישהו קרוב ,חשוב מאד:
עם הזמן הביקורים של ׳היא-יגון׳ נעשים פחות תכופים. עדיין יש לה את המפתח לביתנו. היא עדיין תבוא מבלי להודיע. אבל אנו מפתחים איתה יחסים חדשים.
אנחנו מביאים אליה את עצמנו.
כשהיא - יגון מתחילה להמעיט בביקוריה , המקום שהיה שמור לבן הזוג לא נשאר ריק .
הוא גם לא נקבר. אהבה אי אפשר לקבור. גם אהבתו אלי לא מתה.
את האהבה הזו אפשר להעביר לעצמנו. אנחנו יכולים להיות לכלי שמכיל את האהבה של שנינו.
זה יכול להיות מובן ותמוה באותה מידה.
בעיניים הפיזיות איני רואה אותו אבל בהתבוננות פנימה –הוא שם.
איפה האהבה הזו?? אני מוצאת אותה הרבה פעמים במשך היום...
זה דבר אישי – אף אחד לא יכול לומר לכם איך לעבור אותו.
לכל אחד יש מצפן פנימי – הלב- שמראה לנו את הדרך שלנו.
לרגעים של הקירבה הזו קראתי אינטימיות מתוקה. האיש שלי שותף לזה. אני מרגישה אותו שם.
איך אפשר לחוות את האבדן בדרך שלא תרוקן אותנו.
המקום שמרגיש מרוקן רוצה להתמלא. איך לאפשר לו להתמלא (לא באכילת יתר או התמכרויות שונות.... ).
יורם שלי הקריא לי רשימה של דברים : ״תבטיחי לי ..״
ולכן כשאני מאפשרת למשהו מתוק להיכנס לחיי אני מיד שומעת אותו מקריא לי חלקים מהרשימה.
לאפשר לחסר להתמלא לוקח זמן, סבלנות ואמון.
5. מוסיקה שמזמינה את המיתרים לנגן בקצב שלהם
6. תנועה, בעיקר איטית וקשובה (טאי - צי, צי-קונג, מדיטציית הליכה ל א ט )
מה הדבר שעוזר לכם להתחבר עם רגע מתוק של קירבה פנימית?
זה שבין עצבות לשמחה, בין ייאוש לתקווה,
בין שקיעה להתרגשות ,בין גאות ושפל שהחיים מזמנים.
בגלגול האחד הזה... להסתכל לו בעיניים...לראות מה הוא יכול להציע לי ומה אני יכולה להציע לו.
התנסות של ״ פעם ראשונה״ בכל דבר.
היא - יגון מלמדת אותי את מיומנות החיים
היא יגון היא אחות של אהבה. של הכרת תודה.
היא מלמדת אותי להגיד תודה גם על הדברים הקשים.
הצטרפו לרשימת התפוצה כדי לקבל הודעות על פרקים חדשים בפודקאסט www.zohararotem.com
