איפה אנחנו אוגרים דברים שכבר לא משרתים אותנו, רק כי מפחיד לשחרר?
מה גורם לנו לרוץ ליעד הבא בעסק בלי לעצור רגע אחד?
משה רבנו עוצר בפרשת עקב ומזכיר לעם את המן — הלחם שירד מהשמיים כל בוקר, והתקלקל אם ניסית לשמור אותו למחר. למה? כי תודעת ההישרדות שהבאנו איתנו ממצרים היא זו שסוגרת לנו את צינורות השפע — לא השוק, לא התחרות ולא המספרים.
אז איך מנהלים עסק מתוך הקלילות של "ואכלת ושבעת וברכת", ולמה דווקא הרגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו "כוחי ועוצם ידי" הוא הרגע שבו השפע מפסיק לזרום?
לקבוצת הוואצאפ השקטה - הבית לעסקים רוחניים לחצו כאן