ב. איסור "בל יראה" אייה איסור חפצא או איסור גברא

הייצפנת פענח" בהלכות חויימ (פ"א ה"יו) מבאר שר' יהודה ור' שמעון שנחלקו בפסחים דף כייח,ב' אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה או רק מדרבנן, מחלוקתם היא אם איסור "בל יראהיי הוא איסור חפצא ולכן לר"י כשעבר עליו הפסח נשאר באיסורו מהיית (ומיימ יש תנאי שיהא החמץ ברשות ישראל). ואילו לדעת רייש הוי איסור גברא שנאסר עליו חמץ בפסח ואילו לאחר הפסח מותר מהיית דלא נעשה חפצא של איסור. וכ"כ היזכר יצחק" (ח"א סימן ז') שלדעת ר' יהודה איסור חמץ הוי איסור חפצא, דאייה איסור גברא מדוע החמץ נאסר לעולם. ואזיל ר' יהודה לשיטתו בפסחים כייא,אי דסייל שאין ביעור חמץ אלא בשרפה דהוי דין בחמץ והיינו איסור חפצא. לפ"ז יוצא שהרמביים (בהלכות חויימ פייג היייא) שפסק כרבנן שמצות ביעור חמץ היא גם ע"י שמפררו וזורה לרוח, סייל דהוי איסור גברא, ואילו התוספות כ"ז,בי דייה "אין" והראייש פייב סימן ג' שפסקו כר' יהודה סברי דהוי איסור חפצא. בשו"ת "עונג יוייטי (או"ח סימן ל"ו) נשאל במי שיש לו חמץ בערב פסח במקום שהשעות מוקדמות מהמקום בו נמצאים הבעלים, ובמקום שבו החמץ כבר הגיע שעת איסורו ואילו במקום שבו נמצא הבעלים עדיין לא הגיע שעת איסורו, אם

יכולין הבעלים למכור או לבטל את החמץ. העויייט נקט שאיסור חמץ הוי איסור חפצא ואזלינן בתר המקום שבו נמצא

החמץ, והבעלים לא יכולים כבר למוכרו או לבטלו. אולם בשו"ת "חסד לאברהם" (או"ח סימן לייה) כתב דאזלינן בתר המקום בו נמצאים הבעלים ואם אצלו עדיין לא הגיע זמן האיסור יכול למוכרו ולבטלו.