מנהג אנשי מעשה לאכול מהמצות של פסח בכל סעודה שאוכלים בין פסח לעצרת, בין בחול ובין בשבת, משום חביבות המצווה.

בספר 'גדולת מרדכי' כתב הטעם, שהוא כמו בחולה שבעת עסקו ברפואות אסור לו לאכול מאכלים גסים, ואחר שהלך החולי, אף שמותר לו כבר לאכול מאכלים גסים, מ"מ צריך עוד ליקח כמה ימים מהרפואות כדי שלא תחזור עוד לעולם – כן הוא במצה של פסח שנקראת 'מיכלא דאסוותא', והוא לרפאותו מכל הפגמים, ובפסח אסרו מחמת כן לאכול חמץ שהוא כמאכלים הגסים – אף לאחר פסח שאוכלים כבר חמץ, אוכלים גם מצה, לרפאותו ולהחזיקו שלא יחזור עוד לעולם.

ובספר 'אוהל מועד' (ח"ב דרך שישי) כתב טעם אחר לנוהגים לאכול עד שבועות, לרמז כי שבועות הוא עצרת של פסח כמו ששמיני עצרת של חג הוא עצרת מסוכות, והימים שביניהם הם כמו חול המועד, וע"כ אוכלים מצה. וכך היו נוהגים הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ זצ"ל והרה"ק רבי מרדכי מאליק זצ"ל.

ויש שנוהגים לאכול מצות רק בסעודות השבתות שבין פסח לעצרת, וכן המנהג בויז'ניץ וטשערנאביל קארלין ולעלוב. והמנהג בבעלזא בנוסף לזה שגם אוכלים קניידלעך (כופתאות) בליל שב"ק מפסח עד פסח שני.

ובליובאוויטש המנהג לאכול מצות במשך כל השנה בסעודת שבת ויו"ט, ולא רק עד חג השבועות.

אמנם יש ששללו המנהג ונמנעו מאכילת מצה אחר פסח, כדי שיכירו שאכילת מצה אינה להנאה אלא כדי לקיים גזירת הבורא ית"ש, וכן היה נוהג הגר"א.

אכילת מצה בפסח שני

מנהג חסידים ואנשי מעשה לאכול מצה בפסח שני, בי"ד אייר ביום בין הערביים, לזכר הקרבת קרבן פסח ביום זה. אבל יש שקראו תגר על כך, שכן את הפסח והמצה והמרור עמו אכלו רק בלילה, אור לט"ו, ולא עוד אלא שאלו שהקריבו פסח שני הרי נאסרו באכילת מצה כל יום י"ד, כשם שאנו אסורים לאכול בי"ד ניסן.

ולכן יש שנהגו לאכול רק בליל ט"ו אייר לזכר אכילת קרבן פסח שני, וכן היה מנהגו של המהר"ם א"ש וחותנו הגה"ק רבי דוד דייטש זצ"ל, כמו שהובא בספר 'זכרון יהודה'.

ובחצרות החסידים נוהגים לאכול גם ביום י"ד וגם בליל ט"ו, ולא חששו לתמיהת המפקפקים, כיון שהעיקר הוא ההתחלה וההכנה, יותר מהמעשה בעצמו. וכן המנהג בבעלזא, חב"ד וספינקא.

ויש נוהגים לאכול גם מרור עם המצה בפסח שני, דקרבן פסח שני היה נאכל על מצות ומרורים, וכן המנהג בקאמארנא. ואצל אדמו"רי נדבורנה המנהג לערוך שולחן 'סדר' שולחן במצה מרור וד' כוסות.

וכאמור, בליטא נהגו שלא לאכול כלל מצה בפסח שני ואף לא בכל השנה, כדי שיכירו שאכילת מצה אינה להנאה אלא כדי לקיים גזירת הבורא ית"ש, וכן נהג הגר"א והחזו"א. וכ"כ במנהגי הגה"ק מהר"א מטשכנוב שלא אכל כלל מצה בפסח שני.

חובת נשים בסיפור יציאת מצרים

בספר החינוך (מצוה כא) ן כתב שמעו סיפור יציאת מצרים נהגת בזכרים ונקבות. והקשה המנחת חינוך הרי מצוה זו היא מצות עשה שהזמן - גרמא, ונשים פטר מכל מצות עשה שהזמן גרמא, ומה הטעם שחייבות

במצוה זו.

והוסיף המנחת חינוך, שאמנם היה אפשר לומר שנשים חייבות בזה מטעם שאף הם היו באותו הנס, כמו שחייבים בדי כוסות מטעם זה כמבואר בגמרא (קח:), אבל אין לומר כן, מפני שכבר הוכיחו התוספות (שם מגילה ד. דיה אף שטעם זה אינו אלא מדרבנן, ואילו בספר החינוך משמע שנקבות

חייבות מדאורייתא כמו זכרים.

ומסתימת דברי הרמב"ם (עבודה זרה פי"ב ה"ג) שמנה שם את כל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים חייבות, ולא כלל בהם גם מצות סיפור יציאת מצרים, הוכיח המנחת חינוך (שם) שסובר הרמב"ם שנשים פטורות

במצוה זועא.

וכן מצינו שיש מהאחרונים שסוברים שאין הנשים חייבות במצוה זו, שכן דעת בית דוד (הו"ד בברכי יוסף סי' תעג אות טז) וכן נקט הקרן אורה (ברכות יא. ד"ה ועפ"ז נראה ליישב).

ויש ראיה לדבריהם מלשון המהרי"ל (מנהגים, סדר ההגדה) או זקנתו של ר' שלמה היתה בבית אחר לברה והורה מהר"ש לר' שלמה לילך אצלה קור ולשתות שם, ושלא היה צריך לומר לפני הגרה ואחת עכ"ל. ומבואר שאינו צריך לומר לפניה הגדה, משום שהיא פטורה לגמרי, והיינו משום שזו מצוה שהזמן גרמא, וכל מצוות שהזמן גרמא נשים פטורות, ואף רבנן לא חייבו אותן.

אולם בחיי אדם (כלל קג סי"ב) כתב שבשו"ע (סי' תעב סי"ד) משמע שנשים חייבות, שכתב וז"ל גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו לילה, משמע שחייבות גם בסיפור יציאת מצרים עם אולם מלשון הטור (שם) משמע שפטורות, שכתב נשים חייבות כדי כוסות ובכל המצוות הנהגות בלילה זה הרי משמע דווקא כאלו, ולמעט הגרה וצריך לבאר למה אינן פטורות ממצוה זו כשאר מצוות עשה שהזמן גרמא.

וכתב החיי אדם שכיון שהם מחויבות בדי כוסות, וקיימא לן שאם שתאן שלא על הסדר לא יצא, כמבואר בגמרא (קח:) ובשו"ע (ס' תעב ס"ח), אם כן על כרחך הן חייבות בהגדה כדי שישתו על הסדר. והביאי אדם שכן מתבאר מדברי התוספות בסוכה (לח. ד"ה מי). אמנם לפי דברי התוספות אין נשים חייבות אלא מדרבנן. ואכן בדברי השולחן ערוך לא מפורש שנשים חייבות מראורייתא.

Pesachim 7- גדר דין צלי בקרבן פסח

Pesachim 5- הפסח נשחט לאחר קרבן התמיד. חקרו האם הוא מדיני פסח - שישחט לאחר התמיד, או מדיני התמיד - שישחט לפני הפסח

איסור מלאכה בע"פ, הטעמים לזה והנפ"מ

בין הטעמים

א. באו"ח ס' תס"ח איתא דבערב פסח אחר חצות נאסרו כמה מלאכות יותר מכל ערב שבת. ומדברי הרמ"א עולה דהגדר של המלאכה שנאסרה הוא "מלאכה גמורה" וצריך להבין גדר זה. ומלאכה גמורה היא תספורת (וכן תגלחת), תפירת בגד שלם, כיבוס, וכתיבה לצורך אחרים וכדומה.

ובטעם איסור המלאכה בע"פ כבר נחלקו הראשונים דשטת הר"ן (ע' ב"י תס"ח) היא דטעם איסור המלאכה הוא מפני קרבן הפסח. דיום הקרבת קרבן הוי כיום טוב ואסור במלאכה. ואילו שיטת רש"י היא דטעם איסור המלאכה הוא מפני ריבוי הכנת צרכי יו"ט דהיינו ביעור חמץ ואפית מצה שמורה.

וכבר שאל המ"מ (פ"ח יו"ט סוף הל' י"ז) דא"כ גם בערב סוכות יאסר במלאכה מחצות כמו בערב פסח, ויישב הלח"מ (שם ה"יז) דבערב סוכות אין ריבוי מלאכות להכנת היו"ט כדרך שיש בערב פסח שאז עסוק במצה שמורה. והמ"מ הוכיח משאלתו מערב סוכות דהטעם בע"פ הוא מצד הקרבת הקרבן וברור שאין מקום

לאסור מלאכה באופן מיוחד בערב סוכות שבו אין קרבן.

וכתבו האחרונים (ע' גם ביאור הלכה ריש תס"ח) נפ"מ בין הטעמים באופן שערב פסח חל בשבת ונמצא דעיקר זמן ביעור חמץ ואפית מצה הוא בערב שבת דהיינו י"ג בניסן. דלטעם דאיסור המלאכה הוא מצד הקרבת הקרבן אין לאסור אין לאסור בערב שבת י"ג בניסן יותר מכל ערב שבת ויו"ט, ואילו לטעם דבערב פסח ישנם צרכים רבים, על כן תיאסר מלאכה מחצות בערב שבת שהוא י"ג בניסן לפי שאז הוא עיקר זמן עשית צרכי החג.

א) כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פרק א הל' ז): האוכל מן החמץ עצמו

בפסח [לאפוקי תערובת חמץ] כל שהוא הרי זה אסור מן התורה, שנאמר 'לא יאכל חמץ'. ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות, עכ"ל.

והקשה הכסף משנה, דאי מקרא איפכא הו"ל למילף מיניה, ד'לא יאכל' שיעור אכילה משמע, ואכילה הוא בכזית, ונשאר בצ"ע. ויש ליישב דלא כתיב בקרא לא תאכל, דהיינו מצד מעשה אכילה דהגברא, אלא לא יֵאָכֵל כתיב דהיינו מצד החפצא שלא יֵאָכֵל, וממילא זהו אפי' בפחות מכזית. ובאמת הבית הלוי (ח"א סי' ב אות ז, וע"ע ח"ג סי' נא) כתב כעין זה לגבי קדשים, דאיתא בפסחים (ג:) שאמרו הכהנים באכילת קדשים הגיעני כפול'. והקשה שלכאורה מצות אכילה לא מתקיימת אלא בכזית, ותירץ שהדין

בקדשים הוא שיהא החפצא נאכל, אבל אין מצוה שיהא נעשה בו מעשה אכילה ע"י הגברא, וממילא אפי' בפחות מזית שפיר דמי, ע"ש.

ב) ועוד הקשה הכסף משנה שם על הרמב"ם, למה הביא דרשא מיוחדת לאסור חצי שיעור בחמץ, הא קיי"ל כר' יוחנן (יומא עג:) דבכל איסורין שבתורה חצי שיעור אסור מן התורה.

ובס"ד נדון לתרץ קושיא זו בכמה וכמה אופנים. ויש ד' סוגי תירוצים ליישב הקושיא: א) דמצינו איזה חומרא בחֵלֶב יותר מחמץ, ולכן ליכא למילף לאסור חצי שיעור בחמץ מחלב. ב) באמת אין חומרא בחלב יותר מחמץ, ואדרבה גבי חלב ישנם אופנים דחצי שיעור אינו אסור, ומשו"ה בעינן קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור אפילו באופנים אלו. ג) הוצרכה התורה לאסור חצי שיעור בחמץ כדי להוסיף עוד חומרא בחמץ יותר מחלב, וע"י זה יוצא נפ"מ בכמה אופנים. ד) לולי הקרא הוה ילפינן מדרשא אחריתי שיש בחמץ דמשמע שאין בו איסור חצי שיעור. ה) בא הפסוק לגלות קולא בחמץ

ב. איסור "בל יראה" אייה איסור חפצא או איסור גברא

הייצפנת פענח" בהלכות חויימ (פ"א ה"יו) מבאר שר' יהודה ור' שמעון שנחלקו בפסחים דף כייח,ב' אם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה או רק מדרבנן, מחלוקתם היא אם איסור "בל יראהיי הוא איסור חפצא ולכן לר"י כשעבר עליו הפסח נשאר באיסורו מהיית (ומיימ יש תנאי שיהא החמץ ברשות ישראל). ואילו לדעת רייש הוי איסור גברא שנאסר עליו חמץ בפסח ואילו לאחר הפסח מותר מהיית דלא נעשה חפצא של איסור. וכ"כ היזכר יצחק" (ח"א סימן ז') שלדעת ר' יהודה איסור חמץ הוי איסור חפצא, דאייה איסור גברא מדוע החמץ נאסר לעולם. ואזיל ר' יהודה לשיטתו בפסחים כייא,אי דסייל שאין ביעור חמץ אלא בשרפה דהוי דין בחמץ והיינו איסור חפצא. לפ"ז יוצא שהרמביים (בהלכות חויימ פייג היייא) שפסק כרבנן שמצות ביעור חמץ היא גם ע"י שמפררו וזורה לרוח, סייל דהוי איסור גברא, ואילו התוספות כ"ז,בי דייה "אין" והראייש פייב סימן ג' שפסקו כר' יהודה סברי דהוי איסור חפצא. בשו"ת "עונג יוייטי (או"ח סימן ל"ו) נשאל במי שיש לו חמץ בערב פסח במקום שהשעות מוקדמות מהמקום בו נמצאים הבעלים, ובמקום שבו החמץ כבר הגיע שעת איסורו ואילו במקום שבו נמצא הבעלים עדיין לא הגיע שעת איסורו, אם

יכולין הבעלים למכור או לבטל את החמץ. העויייט נקט שאיסור חמץ הוי איסור חפצא ואזלינן בתר המקום שבו נמצא

החמץ, והבעלים לא יכולים כבר למוכרו או לבטלו. אולם בשו"ת "חסד לאברהם" (או"ח סימן לייה) כתב דאזלינן בתר המקום בו נמצאים הבעלים ואם אצלו עדיין לא הגיע זמן האיסור יכול למוכרו ולבטלו.

Pesachim 1: גדר מצות בדיקת חמץ

שיטת הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ג ה"ה-1) שאם לא בדק חמץ עד אחרי שעבר הפסח, חייב לבדוק אבל לא יברך על בדיקה זו. ובמגיד משנה (שם) ביאר שאינו מברך כיון שנוסח הברכה שתיקנו חז"ל הוא "על ביעור חמץ" ואיך יברך לבער חמץ הרי באותו זמן הוא אוכל חמץ. אך הקשה עליו הכסף משנה (שם) שהרי שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מוצא ומבער.

ובשולחן ערוך הרב (סי' תלה ס"ד) ביאר שחמץ שעבר עליו הפסח אין בו מצות תשביתו ואיסור בל יראה, וממילא אין בו מצות בדיקה, אלא שצריך לבדוק ולבער את החמץ משום חשש תקלה שמא יבוא לאוכלו, ולכן אינו מברך על בדיקה זו, אולם כשבודק חמץ בערב פסח או בתוך הפסח צריך לברך כיון שחז"ל תיקנו את הבדיקה כתחילת מצות ההשבתה והביעור, ואף לאחר שביטל תיקנו חז"ל שהביטול אינו מועיל ומקיים מצות תשביתו על ידי בדיקה וביעור, ולכן מברכים על כך. ומבואר שיש בדיקה שמקיים בה מצות בדיקה, ויש דין בדיקה שהיא רק כדי למנוע תקלה ואיסור.

עוד מצינו בשולחן ערוך הרב (סי' תמו קונטרס אחרון ס"א), שאם בדק ונתעורר לו ספק שמא נשאר חמץ נוקשה בביתו, שאינו עובר עליו בבל יראה ואין מצות תשביתו, צריך לחזור ולבדוק ולבער כדי שלא יבוא לאוכלו, אבל אינו מברך על בדיקה זו, כיון שאין בה קיום מצות תשביתו, ולא תיקנו מצות בדיקה אלא כתחילת מצות תשביתו, אבל חייב לבדוק כדי למנוע תקלה

ואיסור.

ויש שדקדקולה מדברי הרמב"ם שיש ב' דינים בחיוב בדיקת חמץ, שכך כתב הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ב ה"ג) ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ

במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה וכו', עכ"ל, וצריך ביאור מדוע חזר הרמב"ם וכתב וכן מדברי סופרים שבודקין כו' בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר וכו', היה לו לכתוב ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ בליל ארבעה עשר', מדוע חילק דין בדיקה בארבעה עשר מדין חיוב הבדיקה. אלא הביאור הוא שבתחילה כתב הרמב"ם שחכמים תיקנו להוציא את החמץ מגבולו כדי למנוע תקלה ואיסור, ואחר כך הוסיף שחכמים תיקנו גם מצות בדיקה בליל ארבעה עשר כחלק ממצות ההשבתה, וצריך לקיים מצוה זו על ידי בדיקה לאור הנר. ולכן במקום שאינו יכול לקיים את המצוה בליל ארבעה עשר וכגון היוצא בשיירה תוך ל' יום קודם הפסח, הרי הוא חייב בבדיקה

מצד דין הראשון למנוע תקלה ואיסור.

במשנה שהובאה בסוגייתנו מבואר שאין מעכבים את התינוקות מלתקוע בראש השנה, אע"פ שיש בתקיעת שופר משום שבות, ופירש רש"י (ד"ס לין מעכנין), שהטעם שאין בית דין מונעים אותם מלתקוע הוא משום שצריכים לחנכם במצוות.

והנה נחלקו הראשונים על מי מוטל דין חינוך, שיטת הר"י בתוספות (מזל כס: ד"ס כנו) וכן הביא תוספות ישנים (יומל פג. ד"ר בן) בשם רבו [ובתרומת הדשן (סי' לד) הגירסא ר"י], שאין מצות חינוך מוטלת אלא על האב בלבד, ואין חובה לבי"ד לכוף את הקטן לקיים המצוות. אך דעת התוספות (שס) ור' אליעזר ממיץ המובא בתוספות ישנים (יומס סס) שגם בית דין מצווים לכוף קטן לקיים המצוות, וכן משמע מדברי רש"י כאן. ובתרומת הדשן (שס) דן במצות חינוך לסוכה, שזמן חיוב חינוך הוא משאינו צריך לאמו כמבואר בסוכה (כס.), וקטן שאין לו אב אלא אם יש לדון לפוטרו כיון שיש ראשונים הסוברים שאין מצות חינוך מוטלת אלא על האב, ולדעתם קטן שאין לו אב אין כלל מצוה לחנכו, ודן אם יש לסמוך על שיטות אלו ולפטרו מן הסוכה, ומסיק שאין לסמוך על זה וחייבים לחנכו במצוות. ולהלכה פסק השו"ע (לו"ס סי' סמג ס"ס) כשיטת ר"י שאין מצות חינוך אלא על האב, וכמו שביאר בדבריו המשנה ברורה (סס סק"ח). אבל הרמ"א (שס) הביא דעת החולקים וסוברים שגם על בי"ד מוטל לחנכו. ועיין במשנה ברורה (סס סק"ז) שהביא מה שפסק החיי אדם (כלל סו ס"ג) שבאיסור דאורייתא יש לחוש לדעת המחמירים. ויש שדייקו מלשון התרומת הדשן שמצות חינוך מוטלת גם על האם כמו האב, ורק

כשאין אב ואם, דעת השו"ע שלא שייך מצות חינוך [ראה באליה רבה (סי' סרס סק"ד)

ובמחצית השקל (סי' סמג סק"ל) ובמשנה ברורה (סס סק"ג)].

Eiruvin 9- Eiruv on Erev Pesach that falls out on Shabbos