איסור מלאכה בע"פ, הטעמים לזה והנפ"מ

בין הטעמים

א. באו"ח ס' תס"ח איתא דבערב פסח אחר חצות נאסרו כמה מלאכות יותר מכל ערב שבת. ומדברי הרמ"א עולה דהגדר של המלאכה שנאסרה הוא "מלאכה גמורה" וצריך להבין גדר זה. ומלאכה גמורה היא תספורת (וכן תגלחת), תפירת בגד שלם, כיבוס, וכתיבה לצורך אחרים וכדומה.

ובטעם איסור המלאכה בע"פ כבר נחלקו הראשונים דשטת הר"ן (ע' ב"י תס"ח) היא דטעם איסור המלאכה הוא מפני קרבן הפסח. דיום הקרבת קרבן הוי כיום טוב ואסור במלאכה. ואילו שיטת רש"י היא דטעם איסור המלאכה הוא מפני ריבוי הכנת צרכי יו"ט דהיינו ביעור חמץ ואפית מצה שמורה.

וכבר שאל המ"מ (פ"ח יו"ט סוף הל' י"ז) דא"כ גם בערב סוכות יאסר במלאכה מחצות כמו בערב פסח, ויישב הלח"מ (שם ה"יז) דבערב סוכות אין ריבוי מלאכות להכנת היו"ט כדרך שיש בערב פסח שאז עסוק במצה שמורה. והמ"מ הוכיח משאלתו מערב סוכות דהטעם בע"פ הוא מצד הקרבת הקרבן וברור שאין מקום

לאסור מלאכה באופן מיוחד בערב סוכות שבו אין קרבן.

וכתבו האחרונים (ע' גם ביאור הלכה ריש תס"ח) נפ"מ בין הטעמים באופן שערב פסח חל בשבת ונמצא דעיקר זמן ביעור חמץ ואפית מצה הוא בערב שבת דהיינו י"ג בניסן. דלטעם דאיסור המלאכה הוא מצד הקרבת הקרבן אין לאסור אין לאסור בערב שבת י"ג בניסן יותר מכל ערב שבת ויו"ט, ואילו לטעם דבערב פסח ישנם צרכים רבים, על כן תיאסר מלאכה מחצות בערב שבת שהוא י"ג בניסן לפי שאז הוא עיקר זמן עשית צרכי החג.