הרמב"ם (שבת פ"י הי"ג) כתב, שהעושה אהל קבוע חייב משום תולדת בונה. והקשה האבן האזל (שם פ"י הי"ז), מדוע עשיית אוהל נחשבת רק תולדת בונה, והלא שיעור בונה הוא בכל שהוא ולמה לא תחשב עשיית אוהל כבונה ממש. ותירץ על פי המבואר ברמב"ם (שם פ"ז ה"ו) שהטעם שמגבן חייב משום בונה הוא, משום שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שנעשו גוף אחד הרי זה דומה לבנין. הרי שלדעת הרמב"ם גדר מלאכת בונה הוא קיבוץ חלקים ודיבוקם זה לזה עד שנעשים גוף אחד.

והוסיף שצריך לומר שיש תנאי נוסף במלאכת בונה, שאם לא כן יקשה מדוע כתב הרמב"ם (שם פ"י הי"ג) שהמגבן חייב רק מצד תולדת בונה, והרי קיבץ חלקים. ועל כן צריך לומר שבגדר מלאכת בונה נאמרו שני

עניינים: א. עשיית אהל קבוע, ב. קיבוץ חלקים נפרדים ועשייתם לגוף אחד, ובמקום שהתקיימו שני התנאים הוא האב של מלאכת בונה, וכאשר נעשה רק אחד מהעניינים הללו הרי זה תולדת בונה. ולפיכך עשיית אוהל קבוע על ידי פריסת סדין גדול או חתיכת עור גדולה נחשבת רק לתולדת בונה, משום שבעשיית האוהל לא קיבץ חלקים, ומאידך המגבן אף על פי שקיבץ ודיבק חלקים לא נעשה כאן אוהל קבוע, ולכן אינו אלא תולדה.

ועל פי זה ביאר מדוע לגבי עשיית כלים כתב הרמב"ם (שם) שהעושה כלי אדמה כגון תנור וחבית חייב משום תולדת בונה, אולם מנפח כלי זכוכית כתב הרמב"ם (שם הט"ז) שחייב משום מכה בפטיש ומשמע שאינו חייב משום בונה, והיינו משום שביצירת תנור וחבית קיבץ חלקים ודיבקם זה לזה והרי הוא תולדת בונה, אבל בניפוח כלי זכוכית וכיוצא בזה שהחתיכה כבר עשויה ומדובקת והוא רק עושה בה צורה כרצונו, אין לחייבו מצד בונה כיון שלא דיבק חלקים ולא עשה אוהל.

והקשה שאם כן מדוע כתב הרמב"ם (שם פ"י הי"ב) שהמשוה את פני הקרקע

חייב משום אב מלאכת בונה, הרי בהשואת פני הקרקע אין קיבוץ חלקים ודיבוקם'. ותירץ, שמה שנתבאר שהאב של מלאכת בונה מורכב משני עניינים, הכוונה שבשם בנין נקרא דבר שמצטרפים בו שני עניינים, גם אוהל קבוע וגם חלקים מקובצים ומדובקים זה לזה, והעוסק במלאכת הבנין לא יחשב בונה אלא כשעשה במלאכתו את שני העניינים הללו, אבל בכדי להתחייב על כך לא צריך שהוא לבדו יעשה אותם, אלא כל שפעל והוסיף בדבר שקיימים בו שני העניינים הללו הרי זה כמתעסק במלאכת הבנין וחייב משום אב מלאכת בונה, אפילו כשהחלק האחד נעשה קודם לכן והוא עשה רק את החלק השני, ולכן המשוה גומות בקרקע הבית, כיון שכבר יש כאן בית הבנוי בקיבוץ חלקים, כל שהוסיף בבנין זה חייב משום בונה'.

נון תנאי רעןיקר הגרר

שבת פרק יא גדר דין העברת ד אמות בשבת

שבת פרק י יסוד הפטור של שנים שעשו

שבת פרק ט: דין חצי שיעור בשבת ויסוד שיעור ב אותיות

שבת פרק ח: יסוד הפטור בחצי גרוגרת

Shabbos 7- החיוב בעושה אב ותולדתו

Shabbos 6- יסוד היתיר היציאה עם מלבוש לרשות הרבים בשבת

והנראה ב' פרשיות חלוקות נינהו, דבפרשת שבת האמורה בפרשת יתרו, דכתיב שם לאו דלא תעשה כל מלאכה, באה התורה להזהירנו לבל נעשה מלאכה בשבת, [וגדר מלאכה נלמד ממלאכת המשכן], ואילו פרשת שבת האמורה כאן באה לצוות על מצות השביתה, ולא בתורת שביתה ממלאכה אלא מנוחת מרגוע בעלמא, וזה אינו ענין כלל לל"ט מלאכות, וכפי שיבואר כן מדברי הראשונים.

שיש לחקור בעיקר איסור הטמנה בדבר המוסיף דאסורה גם מבעוד יום, האם הכוונה הוא דעצם ההטמנה מבעוד יום נחשבת כפעולת האיסור, דהיינו איסור שיש בו מעשה, או"ד דבודאי מה שמטמינו מבעו"י אי"כ פעולה האסורה דהרי עדיין לא נתקדשה היום, ואיסורו הוא רק במה שנשארה מוטמנת והוי בגדר איסור

שאין בו מעשה.

שבת פרק  ג: גדר איסור שהייה